החיים בקטע של

האירוניה היא שריון שצעירים רבים עוטים נוכח עולם מבלבל, מייאש, מורכב. איך אפשר לחיות בלעדיה?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

אם האירוניה היא האתוס של דורנו – ונראה שזה המצב – אז ההיפסטר הוא הארכיטיפ של החיים האירוניים.

ההיפסטר נפוץ ברחובותיה של כל עיר ובכל עיירה אוניברסיטאית. המוקיון האורבני הזה מפגין נוסטלגיה לזמנים שמעולם לא חי בהם, מְאמֵץ אופנה מיושנת (השפם, השורטס הזעירים) מכשירים מיושנים (אופניים בלי מהלכים, פטיפונים), ותחביבים מיושנים (הכנת בירה ביתית, נגינה בטרומבון). הוא מנכס לעצמו מוזרות מודעת לעצמה. לפני קבלת החלטות, הוא עובר מספר שלבים של ביקורת עצמית. ההיפסטר הוא חוקר של מנהגי חברה, תלמיד שקדן של תורת הקוּליוּת. הוא ציטטה מהלכת: בגדיו מתייחסים לעניינים שהם מעל ומעבר לבגד עצמו. הוא מנסה להתמודד עם בעיית האינדיבידואליות הנושנה, לא באמצעות מושגים אלא באמצעות פריטים חומריים.

הוא מטרה קלה ללעג. אלא שהפגנת בוז כלפי ההיפסטר לוקה באותה תסמונת שלו, רק מדוללת. הוא אינו אלא סימפטום והביטוי הקיצוני ביותר של החיים האירוניים. בעיני אמריקנים רבים שנולדו בשנות השמונים והתשעים – בני דור ה-Y או כפי שהם מכונים באנגלית Millennials – בעיקר לבנים בני מעמד הביניים, אירוניה היא צורת ההתמודדות העיקרית עם חיי היומיום. מספיק להסתובב במרחב הציבורי, הווירטואלי או הגשמי, כדי להבין עד כמה התופעה הזו נפוצה. פרסום, פוליטיקה, אופנה, טלוויזיה: כמעט בכל תחום של המציאות העכשווית נוכח הרצון הזה באירוניה.

קחו, למשל, מודעת פרסומת שמכנה את עצמה מודעה, הלועגת לפורמט שלה עצמה ומנסה לפתות את קהל היעד שלה לצחוק עליה ואיתה. המודעה מכירה מראש בכישלונה להשיג כל מטרה משמעותית. לא ניתן לצאת נגדה בשום צורה, משום שהיא כבר עשתה את זה בעצמה. המסגרת האירונית מתפקדת כמגן כנגד ביקורת. וכך גם בחיים האירוניים. אירוניה היא המצב המתגונן ביותר, משום שהיא מאפשרת לאדם להתחמק מאחריות לבחירותיו, האסתטיות או האחרות. לחיות חיים אירוניים פירושו להסתתר בפרהסיה. זו בוטות עקיפה, סוג של תחבולה (ובאנגלית: subterfuge, שמקורה בחיבור המילים לברוח + בחשאי). איכשהו, הישירות הפכה עבורנו בלתי נסבלת.

איך זה קרה? לחלק מזה אחראית האמונה כי לדור הזה יש מעט מאוד מה להציע בזירה התרבותית, שהכול כבר נעשה, או שהתחייבות של ממש לאמונה כלשהי תימחק בסופו של דבר על ידי אמונה מנוגדת, שתהפוך את הראשונה למושא לעג במקרה הטוב, או בוז במקרה הגרוע. חיים מתגוננים כאלה הם בעצם כניעה מראש, חיים של תגובה במקום של פעולה יזומה.

החיים בעידן האינטרנט סייעו, ללא ספק, לפריחתה של רגישות אירונית כלשהי. המדיה הזו מאפשרת הפצה מהירה ורחבה של אתוס. חוסר היכולת שלנו להתמודד עם מה שקורה ניכר מהשימוש וההישענות ההולכים וגוברים שלנו בטכנולוגיה הדיגיטלית. אנחנו מעניקים קדימות למה שרחוק על פני מה שמידי, לווירטואלי על פני הגשמי, ושוקעים במרחבים הציבוריים והפרטיים באמצעות המכשירים הקטנים הנושאים אותנו למקומות אחרים.

ויותר מזה, מעגלי הנוסטלגיה הפכו קצרים כל כך, עד שאנחנו מנסים לטעון את הרגע הנוכחי בסנטימנטליות, למשל, על ידי שימוש בפילטרים דיגיטליים על מנת להעניק לתמונות שאנחנו מצלמים גוון מיושן היסטורי. נוסטלגיה דורשת זמן. אי אפשר להאיץ התרפקות משמעותית על מזכרות.

אמנם רכשנו מספר כישורים (מולטי-טסקינג, הבנה בטכנולוגיה) אבל כישורים אחרים שלנו הוזנחו: אמנות השיחה, אמנות ההתבוננות באנשים, אומנות ההֵירָאוּת, אמנות הנוכחות. ההתנהגות שלנו כבר אינה מצטיינת בעידון, טקט, חן ותשומת לב, יכולות שזכו להערכה רבה בעשורים הקודמים. היום שולטים המבט פנימה והנרקיסיזם.

נולדתי בשנת 1977, בקצהו של דור ה-X, והתבגרתי בשנות התשעים, בעשור שנתחם על ידי שתי קריסות של מבנים: זו של חומת ברלין, בשנת 1989, וזו של המגדלים התאומים בשנת 2001 – שני אירועים שהיום נדמה כי הם יחסית נטולי אירוניה. זרם הגראנג' התייחס ברצינות לאסתטיקה ולחיים, והפגין עמדה לוחמנית נגד סמכות, ממש כמו הפאנק. בזיכרונותיי – שהם כנראה נוסטלגיים מדי – הפמיניזם הגיע לפסגה חסרת תקדים, הדאגה לאיכות הסביבה זכתה לתשומת לב נרחבת, נושאי גזע נידונו בפתיחות רבה יותר: כל  סוגי ההתעוררות האלה הכילו את אותו חשמל ואופוריה שהיו משמעותיים לדורות החוזים עתה במהפך של סוף המאה או סוף האלף.

אבל שנת אלפיים והבאג שלה באו וחלפו ללא אסון נורא. במהלך שנות התשעים היינו מלאי תקווה, אבל תקווה היא רגש כל כך פגיע. נזקקנו למנגנון הגנה עצמית, כמו שיש לכל דור. לבני דור ה-X היה סוג של אדישות שטופחה בשקידה. התאמצנו להפגין חוסר אכפתיות. הארכיטיפ שלנו היה הבטלן שהיה מוכן לרבוץ כל חייו בחולצת פלנל משובצת, לבד, בחדרו, בלתי מובן. וכשהשתעממנו מרוב חוסר אכפתיות, כעסנו כעס עמום ונמלאנו דכדוך מעורפל, בלענו כדורים נוגדי דיכאון כאילו שמדובר בממתקים.

מנקודת המבט הזו, הקליקה האירונית נראית פשוט נינוחה מדי, צייתנית חסרת מוח מדי. החיים האירוניים הם בעיה של העולם הראשון. משום שעבור מי שזכה להשכלה טובה יחסית ובטחון כלכלי סביר, האירוניה מתפקדת כמו איזה כרטיס אשראי, שלעולם אין צורך לשלם את החובות שצוברים בעזרתו. במילים אחרות, ההיפסטר יכול להשקיע בקלות ראש בהון חברתי מדומה, בלי שיידרש אי פעם לשלם עבורו אפילו גרוש אחד של כנוּת. הוא אינו הבעלים של פריט אחד מכל אלה שברשותו.

סן פרנסיסקו, בית קפה, היפסטרים, היפית

בבית קפה בסן פרנסיסקו, 2013. תצלום: לין פרידמן.

ברור שההיפסטרים (זכרים או נקבות) די מרגיזים אותי, רוגז שעד לאחרונה לא הצלחתי להסביר. הבנתי שהם מעצבנים אותי משום שלמרות המרחק שממנו אני מתבוננת בהם, הם גרסה מועצמת שלי עצמי.

גם לי יש נטיות אירוניות. למשל, אני מתקשה לתת מתנות כנות. במקום זה, אני נותנת מתנות שבעבר היו מתקבלות רק במסיבות "פיל לבן": ציור קיטשי מחנות של הכול בדולר, ספל קפה עם תמונות נוף של "טקסס, מדינת הכוכב הבודד", בובה של מתאבק מקסיקני. מתנות שמעוררות צחקוק לרגע, אבל בטווח הארוך הן חסרות ערך. משהו באחריות הזו שבבחירת מתנה אישית ובעלת משמעות לחבר נדמה לי אינטימי מדי, מאיים מדי. משום מה, אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שהחבר לא יאהב את המתנה שבחרתי עבורו בכנות. הפעולה הפשוטה הזו, של זיהוי ההתנהגות המתגוננת, גרמה לי להבין פתאום עד כמה רעילה עלולה להיות הבחירה בעמדה האירונית.

קודם כל, היא מעידה על חשש עמוק מלקיחת סיכונים. החיים האירוניים הם תוצאה של פחד ובושה מראש, ולכן הם מעודדים אִלחוש חברתי, הימנעות ותבוסתנות. אם החיים הופכים ללא יותר מגיבוב של פריטים קיטשיים, סדרה אינסופית של בדיחות סרקסטיות וציטטות של תרבות הפופ, תחרות שנועדה להוכיח למי אכפת פחות (או, לפחות, מי נראה כאילו אכפת לו פחות) – נדמה שכולנו שגינו. יכול להיות שזה הגורם לתחושת הריקנות הקיומית הנפוצה כל כך? או שזה רק הסימפטום?

במהלך ההיסטוריה, האירוניה שימשה כלי יעיל, למשל, לביטוי מילולי של מתחים חברתיים לא מדוברים. אבל המצב האירוני הנוכחי שלנו עמוק יותר. האירוניה חלחלה מתחומי הרטוריקה אל החיים עצמם. האתוס האירוני עלול להוביל לריקנות ותִפלות של הרוח הפרטית והציבורית.  מבחינה היסטורית, ריקנות נוטה להתמלא ובדרך כלל במשהו מסוכן. פונדמנטליסטים לעולם אינם אירוניים, דיקטטורים לעולם אינם אירוניים, אנשים שמזיזים דברים בנוף הפוליטי, ולא משנה באיזה צד של המפה, לעולם אינם אירוניים.

איפה ניתן למצוא דוגמאות נוספות לחיים ללא אירוניה? איך נראים חיים כאלה? ילדים קטנים מאוד חיים ללא אירוניה, וכך גם קשישים, דתיים אדוקים, חולים במחלות נפש קשות או בעלי נכות קשה, מי שסבלו ואלה שבאו ממקומות מאתגרים כלכלית ופוליטית, מקומות שבהם רצינות היא המצב התודעתי השלט. חברי רוברט פוג (Pogue) האריסון ניסח את זה כך, בשיחה שניהלנו לאחרונה: "בכל מקום שבו הממשי נוכח, הוא נוטה לפוגג את ערפל האירוניה".

הביטו בילדה בת ארבע מתנהלת בשגרת היומיום. לא תמצאו בהתנהגות שלה אפילו שמץ של אירוניה. איך אומרים? היא עדיין לא עברה את טקס החניכה האירוני. היא אוהבת את מה שהיא אוהבת, ומכריזה על כך בלי להעמיד פנים. היא לא ממש מודעת לביקורת מצד אנשים אחרים. היא אינה מסתתרת מאחורי שפה לא-ישירה. אבל את הדוגמאות הכי טהורות של חיים ללא אירוניה ניתן למצוא בטבע: חיות וצמחים פטורים מאירוניה, הקיימת רק בתחומם של בני אדם.

איך ניתן להתגבר על המשיכה התרבותית לעבר האירוניה? ההתרחקות מהאירוניה כרוכה בלומר את מה שאנחנו מתכוונים, להתכוון למה שאנחנו אומרים ולראות בַרצינות ובַפתיחוּת צורות ביטוי ראויות, למרות הסיכונים הכרוכים בכך. היא תובעת טיפוח של כנות, ענווה והצטנעות, והורדה של קלות הדעת והקיטש בדרגה, בסולם הערכים הקולקטיבי שלנו. ואולי גם בחינה עצמית כנה.

ככה אפשר להתחיל: בחנו את חלל המגורים שלכם. האם אתם מקיפים את עצמכם בדברים שממש מוצאים חן בעיניכם או בדברים שאתם אוהבים רק כי הם אבסורדיים? הקשיבו לצורת הדיבור שלכם. שאלו את עצמכם: האם אני מתקשר בעיקר באמצעות בדיחות פנימיות ורפרנסים לתרבות הפופ? לאיזה חלק מהדיבור שלי יש משמעות? עד כמה אני משתמש בשפה מוגזמת? האם אני מפגין אדישות מזויפת? בדקו את הבגדים שלכם, איזה חלק במלתחה שלכם דומה יותר לתחפושת, מה שייך בעצם לאיזה ארכיטיפ סגנוני (המזכירה, הנווד, האישה קלת הדעת, אתם-כשהייתם ילדים)? במילים אחרות: האם הבגדים שלכם נועדו לסמן משהו אחר, מעבר לבגדים עצמם? האם אתם מנסים בכוונה להיראות חנוּנים, מוזרים או מכוערים? האם הסגנון שלכם הוא אנטי-סגנון? והשאלה הכי חשובה: איך תרגישו אם – בשקט ובלי להצהיר על זה ברשת חברתית – תשתנו מבפנים?

ניסיונות להביס את האירוניה הגיחו ונעלמו בעשורים האחרונים. תנועות אומנותיות שזכו לכינוי "הכנות החדשה" צצו כבר בשנות השמונים, והציעו את עצמם כחלופות לציניות הפוסטמודרנית, לניתוק ולמֶטָה-רִפרוּר. הכנות החדשה קושרה לאחרונה לכתיבה של דייוויד פוסטר-וואלאס, לסרטים של ווס אנדרסון ולמוזיקה של 'קאט פאוואר'. אבל אלה ניסיונות שלא שרדו, כפי שמוכיח העידן החדש, עידן האירוניה העמוקה.

מה יחשבו הדורות הבאים על הסרקסטיות המשתוללת ועל ההאדרה הבלתי מתנצלת של האווילות? האם נחוש מסופקים אם נוריש להם לא יותר מארכיון של קטעי וידיאו המראים אנשים מבצעים תעלולים מטופשים? האם מורשת אירונית היא בכלל מורשת?

החיים האירוניים הם ללא ספק תשובה פרובינציאלית לבעיות של נינוחות יתר, יותר מדי היסטוריה ויותר מדי אפשרויות, אבל אני בטוחה שצורת החיים הזו אינה אפשרית לאורך זמן וצופנת בתוכה סיכונים חברתיים ופוליטיים רבים. כשנתח גדול כל כך מהאוכלוסייה מוותר על קולו האזרחי באמצעות ההתנהגויות שתיארתי, משאביה התרבותיים של הקהילה כולה מדלדלים. אנשים עשויים לבחור להמשיך להסתתר מאחורי הגלימה האירונית, אבל בחירה כזו פירושה כניעה לישויות מסחריות ופוליטיות שישמחו לשמש הורים לחברה האזרחית המתיילדת מרצון. לכן במקום ללעוג להיפסטר – תחביב נפוץ, בעיקר בקרב ההיפסטרים – נסו לבדוק אם גם אתם התכסיתם באפר האירוניה. זה לא לגמרי פשוט לנער אותו מעליכם.

כריסטי ומפול (Wampole) מרצה במחלקה לצרפתית ואיטלקית באוניברסיטת פרינסטון. היא מחברת “Rootedness: The Ramifications of a Metaphor” ו - “The Other Serious: Essays for the New American Generation.” בימים אלה נמצא בדפוס ספרה The Stone Reader: Modern Philosophy in 133 Arguments, אנתולוגיית מאמרים בפילוסופיה.

Published originally by The New York Times

© Christy Wampole

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בחור מזוקן מפעיל גרמופון. תצלום: Peter Zelei Images, אימג'בנק/גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי כריסטי וַמְפּוֹל.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על החיים בקטע של