החיים הטובים מול המוות

החיים מעמידים את כולנו במבחן, חזקים וחלשים, קטנים וגדולים, עשירים ועניים. ועם זאת המבחן הגדול שכולנו נצטרך לעבור יהיה זהה.

כיצד עלינו לחיות טוב – לא רק לשרוד ולהתקיים?

כל אחד מאתנו חייב איכשהו לתת את דעתו לסוגיה הזו ולהעניק לה משמעות. אם איננו יכולים לעשות זאת, חיינו יאבדו את משמעותם. אם התשובה שלנו תהיה עלובה, חיינו יהיו ריקים ועקרים. חיינו יהיו אמיתיים, ובעלי משמעות בהתאמה לתשובות שלנו.

אם כך כיצד יש לענות על השאלה? מהו העיקרון על פיו נבחן מהם חיים טובים?

רבים מאתנו, אם לא כולנו, מאמינים כי חיים טובים הם שאלה של הצלחה חומרית. אנו משוכנעים שרק אם נצבור את הנכסים הראויים – נחייה טוב. אמונה זו מוחדרת בנו ללא הרף: אנו מופצצים מדי יום באלפי פרסומות המבטיחות לנו חיים זוהרים ומושלמים. כך אנו מכוונים להאמין שרק אם נצטרף לחוג הנוצץ של בעלי היאכטות לוגמי השמפניה נוכל לומר בוודאות שחיינו טובים.

אך זהו אינו מבחן ההצלחה הגדול, כי החיים אינם באמת כאלו. אנו עשויים לעבור את מבחן ההצלחה החומרית ועדיין לחוש ריקנות ממש כמו קודם ואולי אף יותר.

מדוע? מפני שציפינו למצוא התפתחות ומימוש וזה לא קרה. הציפיות המנופצות שלנו מותירות אותנו לא רק מבולבלים – אלא גם מלאי טינה, כועסים ופגועים.

מבחן ההצלחה החומרית אינו בעל ערך רב כאשר מדובר בחיים טובים. לעיתים קרובות הצלחה חומרית היא דווקא סימן לכך שאינכם חיים טוב, שאתם מבזבזים את זמנכם הקצר על פני האדמה על דברים חסרי חשיבות.

אם כך מהו מבחן ההצלחה הגדול? הרשו לי להסביר זאת במהופך, זה ישמע הגיוני יותר.

כאשר אנו מאבדים תקווה אנחנו נעשים נואשים מאוד. כאשר אנו אבודים וחסרי תקווה אנו הופכים להיות הרסניים. אנו משתלחים באחרים והופכים לפוגעניים כדי לאזן את תחושת הכאב שלנו. ימינו נשלטים על ידי נקמה במקום רחמים, כעס במקום אושר, פחד במקום אהבה.

מהו הדבר הגדול שבעטיו אנו עשויים לאבד תקווה? החיים עצמם. לא רק מהבחינה החברתית, תרבותית מקצועית או אישית, אלא עצם נטל החיים, המחויבות לקיום שלא בחרנו בו מלכתחילה.

אנו עשויים לחשוב שהחיים הם בדיחה אכזרית, איוולת חסרת משמעות, קללה, גזר דין שעלינו לשאת בגלל אלים קפריזיים ועיוורים. ברגע שאנו חשים כך, ברגע שאנו מאבדים את האמונה בחיים עצמם, זהו הרגע בו אנו הופכים להרסניים. משהו נורא מתעורר בנו ואנו מחבלים בכל מה שטוב ואמיתי בתוכנו ומסביבנו. אנו עלולים לרמות את אהובינו, להתכחש למשפחותינו, לבגוד בבן זוגנו ולפגוע בעצמנו. ולמה שלא נעשה זאת? החיים הם חסרי טעם ותועלת, אבסורד שנלכדנו בתוכו. חייהם של הסובבים אותנו חסרי משמעות בדיוק כמו חיינו שלנו ולכן כאבם עקר וחסר ערך ממש כמו כאבינו. כך אנו יוצרים חיים שבהם משמעות, יעוד, סיפוק ואושר אינם אפשריים.

לאן נוכל לפנות כדי למצוא נחמה? אם החיים הם חסרי משמעות, ריקים ועקרים אז אפשר אולי להסתפק ברכוש ורווח כדי להקל על הכאב הבלתי פוסק המקנן בנפשנו. אך הם אינם מצליחים להקל, הם רק אובייקטים, חפצים ולא ישויות חיות.

האם אתם מבינים את כוונתי?

זהו חוסר ההיגיון פָטָלי שרבים מאתנו בוחרים לחיות אתו. לאחר שאט אט איבדנו תקווה בחיים, אנו פונים למצוא נחמה בעולם החומרי. ועדיין איננו מוצאים את הנחמה הנכספת. כך אנו מאבדים את שארית התקווה שנשארה לנו. עכשיו החיים עצמם הופכים להיות נטל, עונש, כלא.

כיצד הגענו לזה?

לא הצלחנו לעבור את המבחן הגדול. לא הבנו כהלכה מהם חיים טובים באמת. מתחת לפני השטח אנו עדיין מונעים על ידי על ידי פחד ולא על ידי אהבה. זו המשמעות של איבוד תקווה. בנקודה זו אנו נופלים קורבן לפחד הגדול שכל בן אנוש חש: הפחד המבעית מפני המוות.
ולכן:

המבחן הגדול ביותר של החיים הוא למות נכון.

הרשו לי להסביר את עצמי כמיטב יכולתי.

אינני מתכוון לדעיכה נינוחה ורומנטית. אינני מתכוון כלל למעשה המוות עצמו.

למות היטב משמעו לחיות ללא פחד וחרדה מתמדת מפני המוות, מבלי שאימת החידלון תכתיב מדי יום את מעשינו, אמונותינו, מחשבותינו. המשמעות היא להשתחרר מהפחד הגדול מכולם – הפחד מפני המוות. כאשר נצליח להשתחרר מהגדול שבפחדים, הטרור שמשותף לכל בני האנוש, הפחד הבסיסי מפני המשאלה הראשונית – לא לחדול להתקיים, רק אז נוכל למות היטב.

רק כאשר נהיה משוחררים מהגדול שבפחדים נוכל לעמוד על סִפּה של חירות אמיתית.

קחו לכם רגע להרהר בדבר, זוהי תובנה קריטית.

רק כאשר נפסיק לבזבז את ימינו ושעותינו בפחד וחרדה ניפתח לקראת חירות אמיתית. חירות אמיתית איננה רק החופש להשיג, לרכוש, לזכות ולצבור, זהו החופש להיות אתה עצמך במלוא הדרך. האני האמיתי אינו יכול לצוץ אם אדם חש לכוד בחיים. אם אדם חש שחייו הם קללה, עונש ונטל, האני האמיתי שלו מתכווץ, נסוג ומצטמצם, כמו כל ישות פצועה אחרת.

המבחן הגדול גווע היטב. כאשר נצליח לכבוש את הפחד והחרדה מפני המוות, אז ורק אז נדע שאנו חיים היטב.

כלומר במקום להיות מונעים על ידי פחדינו האפלים והעמוקים ביותר, נהיה סוף סוף חופשיים לגדול ולהתפתח בעזרת הדברים הגדולים – אהבה, רחמים, מחילה, יצירתיות, אמת, צדק – כל אלה הם היסודות של חיים טובים באמת.

אנו פנויים לחוות את הדברים הטובים הללו רק כאשר אנו לא רדופים ונשלטים באובססיביות על ידי רוח הרפאים של המוות. כאשר אנו חרדים ומפוחדים מפני המוות המוטיבציות שלנו, מעשינו ואישיותנו הופכים ליותר ויותר מעוותים ומכוערים, אנו הופכים לקריקטורה של מי שנועדו להיות. אנחנו מצטמצמים, האנרגיה שלנו נחלשת, האופטימיות מתערערת והיצירתיות נפגעת. אנו לא מצליחים לגייס את כוחנו למען אמת, צדק, נדיבות ואהבה, מפני שאין טעם, אין בשביל מה. לכן איננו הופכים להיות עצמינו במלוא הדרנו. במקום זאת אנו קמלים וגוועים אט אט. לא רק מבחינה חומרית, אלה גם מבחינה חברתית, רגשית, התפתחותית ורוחנית. אנו מאבדים את היכולת שלנו להרגיש, לחשוב, לחשוב בהגיון, לדמיין ומכאן גם לחיות.

זהו הפרדוקס הגדול של המוות. אנו מיטיבים לגווע כאשר איננו עומדים בפני המוות עצמו, ואנו חיים במיטבנו כאשר אנו עומדים למות.

הרשו לי לנסח את זה בדרך אחרת.

הפחד מפני המוות הוא האויב הגדול ביותר של הפוטנציאל האנושי. אם לא נצליח להביס אותו, להתגבר עליו ולהתעמת אתו, האנרגיות, הכוחות והמוטיבציות שלנו יתרוקנו אט אט. הפוטנציאל שלנו לעולם לא יוכל להתממש באמצעות ייאוש, כעס ושנאה. ההפך הוא הנכון. התגברות על מבחן פחד המוות משחרר אותנו לממש את הפוטנציאל שלנו במלואו.

אך זו בדיוק הדרך שבה רובנו אינו חיים. אנו רדופים על ידי המוות. לא התגברנו או כבשנו או התעמתנו עם חרדת המוות. ולכן אנו חיים רע.

קל לשרטט את המסלול הכללי שחיים כאלה מכתיבים. בלתי נמנע שמי שלא התמודד עם חרדת המוות שלו יראה בחיים משחק של אגירת רכוש שבו יש להקדים ולהשיג כמה שיותר לפני שהשחקן האחר ינצח, כי החיים ממילא חסרי משמעות, נכון? אם כך מה עוד יש בזה, מה המטרה והתכלית שעשויים להיות במשחק הזה?

הטעות שעשינו היא מהותית. ההנחה המוקדמת שהחיים והקיום עצמו הם חסרי משמעות היא זו שהופכת אותם לנטולי משמעות. ההנחה המוקדמת הזו מונעת מאתנו מראש לפתח את עצמנו כאנשים יצירתיים, המסוגלים לשאת ולחוות משמעות.
אנחנו נדונים לטעות הזו מפני שמלכתחילה לא התגברנו על חרדת המוות.

נכשלנו במבחן הגדול. אנו עשויים להניח שאנו חיים טוב בעוד שבפועל אנו נאכלים מבפנים על ידי זעם וכעס על הריקנות שבחיים, ולא משנה כמה ננצח, נרוויח, נאגור ונרכוש. האמת היא שאנו לא חיים טוב אלא אם נצליח לעבור בהצלחה את המבחן הגדול.

חרדת המוות היא הפחד הטבעי והבסיסי ביותר שכולנו חווים וחולקים. וזו בדיוק הסיבה שבגללה זהו גם המבחן הגדול ביותר שעומד בפנינו.

המשמעות של למות נכון איננה רק למות בשלווה.

למות נכון משמעו לסלוח לכובש הגדול, לאויב וליריב הגדול שאנו מניחים שיש לנו, המוות עצמו. נדרש מאתנו לראות במוות לא רק אויב החיים אלה מגן האנשים החיים. זה אומר לטפח הכרת תודה. לא לנטור טינה או להיכנע, אלא לקבל בעדנה ובחמלה ובסלחנות את חוסר האונים שלפני הגורל הסופי והוודאות המוחלטת של המוות. זה לצחוק יחד עם ולא כנגד מלאך המוות. זהו אחד האתגרים הגדולים העומדים בפנינו.

החסד הגדול הוא להשלים עם המוות בעודך חי ורצוי שהדבר יקרה מוקדם ככל האפשר. כך תוכל לחיות את חייך מבלי להיות רדוף על ידי המוות, נדון לכעס, חוסר צדק וזעם, אלא חופשי באמת. חופשי להתפתח, לחוות, ליצור. חופשי לפתח אישיות שמסוגלת לא רק להיות משותקת מייאוש אלא כזו המסוגלת לחוות סיפוק, הארה, התעלות ואהבה. זוהי המתנה הגדולה מכל, הנס האמיתי בבריאה.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על החיים הטובים מול המוות

02
חיה

לאלכס מה שאתה כותב זה נכון, אבל יש בהחלט גם פחד מהסופיות שלנו. המוח שלנו לא יכול לשאת את הידיעה שלא נהיה יותר, שלא נראה יותר את היקרים לנו, שלא נחשוב יותר שלא נרגיש יותר. טוב, נקרא עכשיו את הכתבה, אולי יקל במשהו...

03
שימי

מוות בזקנה טובה הוא חלק מהחיים האורגניים,
ומי שלא מקבל זאת הוא נרקסיסט ואגואיסט שרוצה לחיות לנצח ולא מוכן להותיר לילדיו עולם לחיות בו. ויפה כתב עומייר. הבעיה היא הארכה טכנולוגית מיותרת וגרוטסקית של החיים, תוך התכחשות לטענה הנ"ל.

04
צהלה כהן

אז זהו, אחרי שהבנתי שאני לא מפחדת מהמוות מצאתי שהתכלית של חיי היא לנצור חוויות נעימות אצל אהובי. בסופו של דבר מי שיבכה עלי יהיו אלה שאחסר להם, ומפני שלא אהיה הרי חוויות השמורות בזכרון הם שיעלו אותי לתחייה, לפחות אצל אלה החיים.
זאת ועוד, כאדם מאמין אני נוטה לחשוב שהמוות הוא עולם שכולו טוב. עולם האמת. וכך או אחרת הרי כולם נפגשים שם במועד זה או אחר. מכל הפחדים בעולם למות אני הכי פחות פוחדת. מתוך האחריות האישית על החיים (בני האדם היקרים לי) התכלית מתבקשת לא מבלי לפתח מודעות קודם.

07
רמי פריד

לחיים כתופעת טבע אין כל משמעות. אך אין לגזור מכך שום דבר לגבי חייו של הפרט שהוא הריבון לתת לחייו משמעות כזו או אחרת. מותו של הפרט הוא קץ חייו אך הוא אינו יכול לחוות אותו!