החלום שהפך לכתובת

עיר של חלום ואשליה, עיר שהיא משאת נפש, ובעיני רבים עיר קדושה, והיא שוקעת ובכל זאת שם, ואולי לא הייתה מעולם: מסע אישי בוונציה
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

חיי אנוש כמיתר הם, משוך בין שני קצוות מנוגדים. מן הצד האחד של הקשת ישנו הצורך הארצי, הגשמי להתקיים, לשרוד. מן הצד השני נמצאת השאיפה הנשגבת, הרוחנית ליופי, להתעלוּת. כדי להפיק צליל נאה על המיתר להיות מתוח, אחוז היטב בשני הקצוות. אך לרוב מבוֹססים החיים בקצה הראשון לבדו. אנחנו צריכים דברים כה רבים, כל העת. לאכול ולשתות, להתפנות, להתרבות, מחפשים תדיר מחסה, כסות, רפואה. הכמיהה למרום נדחקת לקרן זווית, מבצבצת אך לרגעים. האנושות הכריעה זה מכבר: תעשייה ולא בהייה, כתיבת קוד ולא פרוזה או שירה.

יש פינה אחת על פני האדמה שבה הפוכים סדרי העולם. פינה שמנסה אולי לשמור על איזון גלובלי באמצעות מתן הבכורה לאסתטי ולרוחני תוך הדרת הפרקטי והיומיומי

אך יש פינה אחת על פני האדמה שבה הפוכים סדרי העולם. פינה שמנסה אולי לשמור על איזון גלובלי באמצעות מתן הבכורה לאסתטי ולרוחני תוך הדרת הפרקטי והיומיומי. פרוּסט כתב עליה: "כשנסעתי לוונציה גיליתי שהחלום שלי הפך – באופן מפליא אך לגמרי בפשטות – לכתובת שלי". אכן, ונציה הייתה בעבר בירת החלומות האירופית, הוליווד של המאה ה-18, ממנה שלחו ויוואלדי ועמיתיו את פס הקול שלהם לחיים לכל קצוות היבשת. "בחפשי אחר מילה נרדפת ל'מוזיקה'", כתב ניטשה, "לעולם איני מוצא מילה אחרת מלבד 'ונציה'".

הכניסה לגרנד קנאלה, קאנאלטו

"הכניסה לגרנד קנאלה" (סביבות 1730), קאנאלטו. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

כמו בימיהם של ויוואלדי, ניטשה ופרוסט, גם היום אין בוונציה כל כלי רכב. עיר בת 50 אלף תושבים (אגב, שליש ממספר תושביה במאה ה-18) שמארחים מדי שנה כ-30 מיליון מבקרים, אולם לא תמצאו בה טנדר, טוסטוס או טרקטור, אף לא חמור מושך עגלה, שיסייעו במלאכה המפרכת של חידוש המלאי בחנויות, שינוע המזון או פינוי האשפה.

הוונציאנים לא מצאו דרך למחוק את צורכי הגוף, אולם הם הצליחו לדחוק ולהסתיר אותם ככל שניתן. הלוגיסטיקה המורכבת הנדרשת לשם מילוי צרכים אלה מתבצעת באין רואה. בשעות הקטנות של הלילה מגיעים לאיים מאות סבלים, סוחבים מריצות עמוסות בכל מה שאנשים, למרבה הבושה, עדיין דורשים. ארגזי ירקות, קרטונים של פסטה, חבילות נייר טואלט, מארזי מים, שמן ויין. אני מביט סביבי. כל מה שיש בחדר היפה בבית ההארחה הקטן – הובא לכאן באופן אישי וידני על-ידי סבל סבלן מאחד המזחים הסמוכים. הקרשים מהם מורכבת המיטה, תריס הברזל, המנוע שמעלה ומוריד אותו, הכול.

הוונציאנים אינם מוקירים תודה למי שמאפשרים את חייהם הנאים. בהיות אנשי העמל תזכורת לפן ההכרחי אך הבלתי נסבל של החיים, הוונציאנים דווקא מקשים עליהם. בעיר יש יותר מ-400 גשרים החוצים את התעלות שהן כבישי העיר. עד המאה התשיעית המעבר מעל לתעלות נעשה על גבי לוחות עץ שטוחים, אולם עם השנים הוחלפו הלוחות בגשרים – שאל כולם מובילות מדרגות, אף לא אחד מהם מצויד בכבש, מישור משופע לעלייה, שיאפשר לגלגל בנוחות מריצה או עגלה. צריך לעלות, ואחר כך לרדת, מדרגה אחר מדרגה.

מישהו כנראה רוצה לצבוע מלון או מסעדה. לפניי בגשר ריאלטו מושך סבל מבוגר עגלה ישנה ועליה שלושה דליים גדולים של צבע לבן, לאט לאט.

הלא את הלקות ואת ההשתנות, משמע את המוות, בא להדחיק היופי, שפניו תמיד לשלמוּת ולנצחיות

30 מיליון איש מבקרים בוונציה מדי שנה, פי שלושה וחצי ממספר תושבי ישראל, אך לנוכח אלפי המדרגות שמובילות אל מאות הגשרים קשה מאוד למצוא ולו אדם אחד המתנייד בכיסא גלגלים, אמא טרייה יחידה הדוחפת עגלת תינוק. המסר ברור: נכים ופעוטות אינם כאן רצויים. אלה הראשונים הן מעידים יותר מכל על מוּעדותו של הגוף האנושי לליקויים, אלה האחרונים על הינתנוּתו הבלתי נמנעת לשינויים. והלא את הלקות ואת ההשתנות, משמע את המוות, בא להדחיק היופי, שפניו תמיד לשלמוּת ולנצחיות.

באי המרכזי, סאן פולו, אין בית חולים.

ונציה היא אגודה אגדית של 118 איים, המנותקים מיבשת החולין. גם האיים עצמם היו מנותקים זה מזה במשך מאות בשנים. לבסוף הוקם מעל התעלה המרכזית, הגראנד קאנאל, שבין סאן פולו וסאן מרקו, גשר אחד, ריאלטו. הוונציאנים נכנעו למציאות. אם כי הם לא הפסיקו לתעב אותה. הסיבה שבגללה התנגדו להקמת הגשר, ששיפר מאוד את איכות חייהם, הייתה פשוטה: הוא יקרוס לבסוף, אמרו. הם צדקו.

ונציה, סירות

ונציה: סירות בעיר המוצפת. תצלום: תום פודמור

כ-300 שנה אחרי הקמת הריאלטו, ניאותו הוונציאנים לבנות גשר שני, וקראו לו בשם גנאי אחר: "אקדמיה". בתחילת המאה ה-20 הוסכם על גשר שלישי, ולפני שנים ספורות, לאחר מאבק ממושך, על רביעי. הגשר האחרון היה נחוץ ביותר, שכן הוא מקשר בין תחנת האוטובוס לתחנת הרכבת. אולם הקמתו פירושה היה שינוי, שמבחינת הוונציאנים אינו רצוי לעולם.

גם עצים כמעט שאין כאן, כך שהנוף נותר זהה, מעוֹנה לעונה, משנה לשנה. למעשה, קשה מאוד למצוא פה פיסת אדמה חשופה. נדמה כי כל סנטימטר מרובע מכוסה באספלט, בטון, מרצפות או שיש.

ונציה היא ההוכחה לכך שאוטופיה אינה בהכרח משהו בלתי אפשרי

המשטח המרוצף הנרחב והמרשים ביותר הוא כיכר סן מרקו, "חדר האורחים היפה ביותר באירופה", כפי שכינה אותה נפוליאון. בכניסה ניצב זוג המארחים הנודע: הבזיליקה המפורכסת, המעוטרת, הצבעונית, בעלת הכיפות והקשתות, ולצדה הקמפאנילֶה, מגדל הפעמון הנישא, הפשוט, החדגוני. היא והוא, יין ויאנג.

ביולי 1902 נפל דבר בעיר הסולדת מאירועים. המגדל התמוטט. אלא מה. המייצג של הזִכרי, הליניארי, החותר לעבר מטרה, קרס. איש לא נפגע. זו ונציה. התושבים הפשילו שרוולים מעומלנים והקימו את המגדל מחדש, לבנה אחר לבנה, בדיוק כפי שהיה. עשר שנים ארכה המלאכה וטקס החניכה נקבע לאפריל 1912, אלף שנים בדיוק לאחר הקמת המגדל המקורי. לידיעת מי שיעמוד בראש העיר בתחילת המאה ה-30.

ובינתיים, בצלע השלישית, הצפונית של הכיכר, מביט בצמד החמד מגדל השעון, שלא החסיר דקה מאז 1499. כוחו במותניו, הצעיר.

לוונציאנים תודעת זמן ייחודית. לא אצה להם הדרך. אזרח העיר, אחד מרקו פולו, יצא לסין בשנת 1271. הוא שב בשובה ונחת כעבור 24 שנה.

הוונציאנים סולדים משינויים ובוחלים בחידושים. לכן אינם מייצרים דבר אלא רק סוחרים. כך הפך האי הקטנטן לאימפריה ששרדה מאות שנים – באמצעות העברת חפצי ערך יקרים מצד א' לצד ב'. דבר לא נגרע, דבר לא נוסף, והם ראו ברכה בעמלתם.

ובעצם יש שני דברים שהוונציאנים מייצרים, ובגינם הם ידועים בכל רחבי תבל. אתם יכולים לנחש. זכוכית צבעונית, ומסכות. ואולי שני אלה חד הם.

“ונציה היא עיר קדושה", כתב לה לה קורבוזיה. "היא ההוכחה לכך שאוטופיה אינה בהכרח משהו בלתי אפשרי". אך נטל ההוכחה הופך כבד יותר ויותר. בעולם שהתמכר לטכנולוגי, למהיר, לחדש, אך סמלי הוא שהנקודה האחת הזעירה על פני הגלובוס שנאבקת בכל כוחה בזמן וברוחו – שוקעת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: תעלה בוונציה. תצלום: דמיאנו בסקיירה, unsplash.com

Photo by Damiano Baschiera on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על החלום שהפך לכתובת

02
חיה כנעני

בקרתי כמה פעמים בונציה - הקסם שלה אף פעם לא פג.נהניתי מאוד מהכתבה ומהתמונות.
אני מאוד אוהבת ומעריכה את אלכסון - תודה לכם.