החתלתול קונפוציוס עושה בלגאן

ההתלהבות משיגעון הסדר לפי שיטת מארי קונדו היא עוד סימן לנהייה אחר מוצרי-פילוסופיה שממותגים כמזרחיים: על קסם, קיטש וצרכנות
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בהשראת הסדרה ״עושים סדר עם מארי קונדו״ ששודרה בנטפליקס, ניקיתי את מגירות השידה שלי בסוף השבוע. זו הייתה דרך מספקת יחסית לחמוק ממטלות העבודה שלי (שבגללן בכלל התחלתי לצפות בנטפליקס). אבל למרות השידה המסודרת, ה״סדר״ של מארי קונדו עולה לי על העצבים. אנחנו מוצפים בחפצים, ומתברר שאנחנו עד כדי כך לא מאושרים, שההבטחה לאושר באמצעות ניקוי הבית קוסמת לנו. ההיקסמות התרבותית שלנו מקונדו נראית לי מעוותת להפליא.

כחוקרת של פילוסופיות מזרח אסיאתיות, דפוס אחד בקונדו-מניה מוכר לי להחריד: האופן שבו האמריקנים נוטים להתלהב קשות מההיגיון הפשוט ונוטים לייחס לו הילה מיסטית ״אוריינטלית״. קונדו היא, במובנים רבים, מר מיאגי של העידן הצרכני הקפיטליסטי המאוחר. להבדיל מ״קראטה קיד״, אנחנו מעונים על ידי חפצינו שלנו ולא על ידי בריונים, אבל ממש כמו שמר מיאגי יכול היה להפוך ניקוי מכוניות לדרך שבה ניתן למצוא כוח ואומץ, כך מארי קונדו יכולה להפוך באורח פלא קיפול של טישרטס לכלי להשגת סיפוק אישי ואפילו אושר. התהליך שבו פעילויות שגרתיות הופכות לרווחה משופרת הוא מסתורי, אבל המסתורין הוא חלק מן המשיכה, חלק ממה שהופך את החוכמה העממית לנחשקת. קיפול בגדים כדי לסדר את הבית הוא עניין משעמם. אבל קיפול בגדים כחלק מתכנית חיים מיסטית הוא מפתה. לא הבגדים הם העיקר פה, אלא הכול, בבת אחת.

השימוש הנפוץ בפילוסופיות של מזרח אסיה נוטה לעתים קרובות להרחיב את כל מה שהוא נקודתי ומוגבל ולהפוך חוכמה נקודתית למקיפת כל. כך האסטרטג הצבאי הקדום סון טסו עשוי למצוא את עצמו מנחה אתכם בנוגע לחסכונות פנסיוניים, מדריך את קבוצת הכדורגל של ילדיכם, משפר את חיי הנישואים שלכם ואפילו מחנך את הילדים. ספרו של סון טסו ״אמנות המלחמה״ מונף לקבצים של עזרה עצמית בכל התחומים הללו ועוד. במבט שטחי, ואפילו בעיני מומחים להיסטוריה צבאית מוקדמת של סין, נדמה כי סון טסו עסק למעשה בניהול נכון של עימותים אלימים. אבל ברמה העמוקה יותר – כלומר ברמה שאותה ניתן לשווק לצרכנים מערביים פתיים – הוא בעצם מטפל בכל תעלומות החיים. מה שנדמה כמו עצות מעשיות בנושאי ריגול בעת מלחמה, עשוי בעצם ללמד אותנו משהו על ילדינו. כדי להגיע למשמעות העמוקה, עלינו להניח כי חוכמה ״אוריינטלית״ לעולם אינה קשורה בנושאים קונקרטיים, והיא תמיד נוגעת לה-כל. והכי חשוב – בבסיסה, היא מעודדת.

רוב הממים העוסקים במה שקונפוציוס ״אמר״ אינם מעניינים כלל. אבל ללא התוסף "קונפוציוס אמר", הדוחק בנו לקבל איזו ״חכמה מן המזרח״, אנו עלולים להאמין שמשפטים אלה אינם אלה אלא הטפות זעירות. ולמען הסר ספק: זה בדיוק מה שהם

גרוע מן השימוש הביזארי בסון טסה הוא השימוש באמרותיו של קונפוציוס, שנדמה כי טבע אינסוף משפטים מחממי-לב ומעודדים. אינספור מֶמים תפלים מבוססי-קונפוציוס מיועדים לעורר השראה אף שהם מנותקים כל כך מן המציאות, עד כי נולד מתוכם  מטה-מֶם: ״קונפוציוס: מעולם לא אמרתי את כל השיט הזה״. רוב הממים העוסקים במה שקונפוציוס ״אמר״ אינם מעניינים כלל. אבל בדיוק משום כך חשוב להוסיף להם את הטענה ״קונפוציוס אמר״. ללא התוסף הזה, הדוחק בנו לקבל איזו ״חכמה מן המזרח״, אנו עלולים להאמין שמשפטים אלה אינם אלה אלא הטפות זעירות. ולמען הסר ספק: זה בדיוק מה שהם. קונפוציוס האומלל מופיע בממים האלה כחתלתול אוריינטלי מיסטי, האומר לכולנו ״החזיקו מעמד!״

ברמה המעשית, כמרצה המלמדת פילוסופיות ממזרח אסיה, אני מתה בתוכי מוות קטן בכל פעם שאנחנו חווים תופעה תרבותית המשווקת בציפוי של ״חוכמה מן המזרח״. אחרי שהפנימו את קסם המזרח של תרבות הפופ, התלמידים מגיעים לכיתתי כשהם כמהים להבנה עמוקה יותר של התעלומות האוריינטליות. כשאני מלמדת את כמהי-החוכמה האלה, אין לי ברירה אלא לאכזב אותם.

פעם הייתי ביריד אמנות שבו היה דוכן שהציע קעקועים עכשוויים. אחד מהם היה הסמל הסיני, שעל פי שלט הפלסטיק בדוכן, משמעותו ״כלבה״ – סוג של אמנות גוף שאמורה הייתה, אני משערת, לקסום לקשוחות שבינינו. אלא שתרגום הרבה יותר פשוט וישיר של אותו סמל הוא ״פרוצה״ או אולי ״זונה״.

ללמד סטודנטים שהתאהבו ב״פילוסופיה המזרחית״ דרך שפע דמויות בנוסח מר מיאגי, זה כמו להיות זו שאומרת למישהי שהקעקוע שלה פירושו ״זונה״. כדאי שהמקועקעת תדע, אבל היא לא תודה לכם אם תגלו לה. ניתן בדרך כלל לנקות את אתו אוריינטליזם שנולד מתוך תרבות הפופ, אבל התהליך מפתה הרבה פחות מההיקסמות. לפחות, כך אני מנחמת את עצמי, קהל המטרה של קונדו הוא אנשים בני שלושים פלוס, ולכן יתכן שתלמידיי הצעירים לא יופיעו כשעל גופם ה״קעקוע״ המסוים הזה.

קרטה, קארטה

מוכן לעשות פאנלים. תצלום: Thao Le Hoang

חוכמה מן ״המזרח״ משווקת כבר זמן רב למערביים המקווים לברוח מן החוליים הקיומיים שלהם, באמצעות חיפוש של כל מה שהוא אקזוטי, מה שמבטיח יותר ״משמעות״ ממה שנמצא בסביבתם

במובנים מסוימים, אני מעריצה את הדחף להכיר את מה שמחוץ למסורת התרבותית שלנו, כדי לחפש חוכמה או אפילו עצות לטיפוח הבית. הדחף לשפר את עצמנו וגם הסקרנות להציץ אל מעבר לגבולותינו ראויים, כנראה, לשבח. אבל הבעיה היא שאנחנו עושים זאת באופן שנדמה כי הוא עצמו המקור לבעיותינו. הדחף לרכוש את כל מה שחדש ונוצץ, והתקווה הנואשת שהחידוש יקל על אובדן היכולת ליהנות, שלקינו בה כתוצאה מצרכנות יתר – אלה הסיבות שבגללן הבתים של לקוחותיה של קונדו מלאים להחריד בחפצים. יש לנו בתים עגמומיים, מלאים ודחוסים באינספור חפצים שנועדו, ללא הועיל, לשמח אותנו או לפחות לפוגג את קהות החושים שלנו. וחוכמה מן ״המזרח״ משווקת כבר זמן רב למערביים המקווים לברוח מן החוליים הקיומיים שלהם, באמצעות חיפוש של כל מה שהוא אקזוטי, מה שמבטיח יותר ״משמעות״ ממה שנמצא בסביבתם.

החששות הציניים שלי, כמובן, אינם נוגעים לקונדו עצמה. אני מניחה שהיא מציעה את מרכולתה בכנות, ואני בטוחה שאכן יהיו מי שימצאו את עצותיה שימושיות. המשיכה המערבית אליה היא שמטרידה אותי. ובמיוחד כשאני חושבת על הגרסה האמריקנית של מה שהיא מציעה. לפני שהפכתי למרצה, עבדתי לפעמים לפרנסתי כמנקה. והמודעות המעמדית הזו שבי מעוררת בי התנגדות גדולה עוד יותר להיקסמות הזו מ״ניקיונות״.

לפעמים אני מדמיינת לעצמי אך אפטר משיטת קון-מארי עצמה, מן המכובדות של מעמד הביניים שהאקזוטיות שלה מעניקה לה. במקום קונדו עצמה, אני מדמיינת מנקה תשושה (מנקות הן תמיד תשושות) המשתמשת בשנות "הניקיון והסדר״ שלה כדי לייעץ למשפחה כיצד לארגן את עודף חפציהם. היא נסמכת על ניסיונה בניקיון ובחיים –  ונסמכת על מה שלמדה, למשל, כשנאלצה להמיר את הקרוואן הכפול שלה לקרוואן יחיד. (הרבה לפני ״תנועת הבתים הקטנים״ – עוד היקסמות של תרבות הפופ עבור מי שחפציהם שלהם חונקים אותם–רבים חיו בבתים זעירים, שנקראים ״קרוואנים״). המנקה החכמה שלי משתמשת בכישוריה הארגוניים, שאותם הרוויחה בכבוד במהלך שנים רבות שבהן ניקתה את מה שאחרים לכלכו, ובשנים רבות של הסתפקות במה שאינו חדש או נוצץ. יותר מכל, היא שופעת היגיון בריא פשוט. אבל מה שאינה מבטיחה, מה שאינה יכולה להבטיח, הוא שניקיון הבית ימלא אתכם סיפוק. היא גם אינה מציעה שתיפטרו מחפצים שאינם ״מעוררים שמחה״. וזו באמת בעיה קשה.

המנקה החכמה שלי תוותר על הלהג הקשור לאושר, ובמקום זה תשתמש בשפה פשוטה ונוקשה, כדי להעריך את החפצים הללו: האם הם שימושיים? רוב החפצים הם בוודאי שימושיים, ואלה שלא, היו כנראה בלתי שימושיים מלכתחילה. אחרי הכול, שימושיות אינה הקריטריון העיקרי המכתיב את נוהגי הרכישה של מרבית בני האדם. אבל גם הגילוי שביתכם מלא בחפצים שימושיים אך אינכם משתמשים בהם מבטיח סוג של חוכמה. הגילוי לא יגרום לכם אושר, אבל הרי הניסיון למצוא אושר בכל הדברים הללו נועד מראשיתו לכישלון. וגם זאת חוכמה מקיפת-כל.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

איימי אולברדניג (Olberding) היא מרצה בכירה לפילוסופיה באוניברסיטת אוקלהומה. ספרה האחרון The Wrong of Rudness ראה אור בשנת 2019.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: גרב כחולה. תצלום: וינסנט ברנצ'יפורטי, unsplash.com

Photo by Vincent Branciforti on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איימי אולברדניג, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על החתלתול קונפוציוס עושה בלגאן