הורים לילדים היפראטיביים בדרך כלל מקבלים עצה כללית ש"טוב יהיה לקחת אותם החוצה". אנשים החיים בעיר נוטים ממילא "לצאת לטבע" כשהם מרגישים צורך להירגע, בלי לתת את דעתם לשאלת ההגדרה של ה"טבע" המסתורי הזה. האם הכוונה לגינת הבית או למדבר יהודה? האם צריך להיות ממש בתוך הטבע, או די להביט בו? ובכלל, מתי הטבע מיטיב עם אדם אורבני ומתי לא?
לא פחות מארבעה ספרים חדשים הרואים אור בימים אלה מבקשים לנתח את ממצאי המחקרים האחרונים בדבר השפעת הטבע על האדם העירוני. כולם מבוססים על אותם המחקרים, אשר מאשרים את מה שידענו אך בכל זאת מספקים תובנות מפתיעות.
במקרה של ילדים הסובלים מהפרעות קשב, למשל, מחקר שעקב אחרי 100 הורים לילדים היפראקטיביים גילה שהם מדווחים אכן שהילדים היו רגועים יותר אחרי שהיו "בחוץ", אבל לאו-דווקא בהגדרה המקובלת של המושג: ילדים אשר עסקו בפעילות פיסית במשך סוף השבוע -- למשל שיחקו כדורגל בשכונת מגוריהם-- התבודדו למחרת יותר ואף היו נתונים למתקפות זעם רבות יותר מאשר ילדים שנשארו בבית, אבל שהו במרפסת הפונה לפארק רחב ידיים.
המחקרים האחרונים ניזונים מהמסקנות שהצטברו במחקר כבר בסוף שנות ה-70, למשל ב"מחקר פאולי": חולים אחרי ניתוח בבית החולים פאולי ממולריאל (פנסילבניה) החלימו מהר יותר ועם פחות כאבים וסיבוכים כאשר החדר שלהם פנה לחצר הירוקה. חולים אשר לנו בחדרים הפונים לחצר הפנימית נאלצו בדרך כלל להישאר בבית החולים יותר זמן, ודיווחו על כאבים רבים יותר.
המחקרים האחרונים גדולים יותר, מורכבים יותר, ככל הנראה מדוייקים יותר: הם מאשרים כולם שהטבע מחזיר לנו שיוויון נפש ורוגע, באותו האופן שבו שתיית מים מחזירה לנו לאיזון פיזיולוגי. אולם האינטראקציה עם הטבע לא צריכה להיות ישירה: לפעמים, אנשים שעסקו בפעילות פיסית בלב טבע פראי הרגישו הרבה פחות טוב מאשר אנשים שהביטו על עצים בלי לנוע.
שיטת ריפוי יפאנית, שינרין-יוקו, משלבת את כל היתרונות שהמחקרים האחרונים איתרו: הליכה ארוכה ולא מאומצת בתוך יער, ללא שביל מסודר, ללא אזורי פיקניק מסומנים, ללא רעשים שאינם קשורים ישירות בטבע ומעל לכול -- עם הריח הטבעי של העצים והטבע, כלומר ללא מנגלים וברביקיו בסביבה. נחקרים שאימצו את השיטה הציגו תוצאות בריאותיות טובות יותר בתוך זמן קצר מאשר נחקרים שביצעו מסלולי הליכה לא פחות קפדניים בתוך העיר. ההבדל היה חד הן ברמות הקורטיזול (המודד לחץ נפשי) והן בלחץ הדם של הנחקר.
יש שיטות דומות בגרמניה ובסקנדינביה, אבל באזור הים התיכון השימוש של האדם העירוני בטבע עדיין מוגבל מאוד. החוקרים סבורים שעלינו ללמוד מחדש את הקשר בין טבע לרוגע, על חשבון הנוהג "לצאת לטבע" באופן מאורגן, רועש ואינטנסיבי, אשר רק פוגע באיזון הנפשי שלנו.
תגובות פייסבוק
קפואים
לורנס פילגרם היה בן 90 כשיום אחד צנח ברחוב ומת. ולמרבה ההפתעה, הסיפור שלו מתחיל בדיוק בנקודה הזו.
פילגרם הוא אחד מאמריקנים רבים, מסתבר, שבחרו להורות על הקפאת גופם לאחר המוות, בתקווה שבעתיד תהיה טכנולוגיה זמינה שתאפשר להשיב אותם לחיים. רובם, אגב, מקפיאים את הראש בלבד, מטעמים כלכליים, אולי גם מטעמי נפח אכסון, ומתוך הנחה שההתפתחויות המדעיות יובילו גם לאפשרות לבנות סביב הראש הזה גוף חלופי. את הסיפורים שלהם תוכלו לשמוע בפודקאסט Frozen Head, שמשודר עתה מדי שבוע בפלטפורמות המוכרות, אבל ניתן לשמוע את כולו בבינג׳ אם אתם מנויים על Wondery.
למרות הנושא המצמרר (המקפיא דם!) ההגשה של אליאנה ארקרט (Alaina Urquhart) ואש קלי (Ash Kelley) הופכת את הנושא לעוד מבט מתעניין במוזרויות ובמורכבויות של המין האנושי, בחרדת המוות הנפוצה כל כך ובחלומות על עתיד טוב יותר. נשאלות גם שאלות מעניינות על רצונם של המתים, על הזכות להחליט מה לעשות בגוף אחרי שהחיים אזלו מתוכו ועוד.
זן לחיים
דריוס פורוחמש עצות של חוכמה צרופה, חמש הנחיות פשוטות וזמינות לכולנו. | אני אוהב...
X 4 דקות
קומונה בע"מ
אלכסה קלייכמו רוב חברות הסטארט-אפ, רוב הקהילות האוטופיות הן קצרות ימים. מה מבדיל...
X 20 דקות