הטרנד: להיות לא יצירתי

בדרך כלל, כשאנחנו חושבים על כתיבה יצירתית איננו חושבים על שימוש בפלגיאט, בציטוטים, ב"סמפלינג" (כמו במוזיקה) ובחומרים שאפשר להביא מתחומים רחוקים לכאורה, כמו המדע. אבל בחזית הכתיבה היצירתית היום, אלו בדיוק הכלים המשמשים יוצרים נועזים, שאינם חוששים להתעמת עם הממסד ועם בעלי הכוח הכלכלי-תקשורתי בתחום התרבות.

משורר ארגנטיני בשם קרלוס גְרָדִין השתמש בגוגל: הוא חיפש את המשפט "El peronismo es como” (“הפרוניזם הוא כמו") ואת התוצאות שהוא קיבל, הפך לשיר: “הפרוניזם (ספאם)”. סופר ארגנטיני בשם פבלו קָצָ'אגִ'יָאן נטל את "האָלֶף", סיפורו המפורסם של חורחה לואיס בורחס, הוסיף לו מלים מכל עבר, פרסם את התוצאה בהוצאת ספרים עצמאית קטנה, וזכה לקבל תביעה משפטית מצדה של מריה קוֹדָאמָה, אלמנתו של בורחס ומי שמחזיקה בזכויות על יצירתו. קודאמה תבעה את קצ'אג'יאן לא רק על הפרת זכויות אלא גם על הונאה. התוצאה הייתה מחלוקת ספרותית-משפטית עצומה ותוססת, שבמסגרתה אף התקיימה הפגנה בספרייה הלאומית של ארגנטינה, וכן סדרה של הבעות תמיכה בפבלו קצ'אג'יאן. סופר בשם מילטון לאופר הרחיק לכת והקדיש לקצ'אג'יאן את יצירתו "'האלף' בדיאטה (עד לחוסר אפשרות להבין)”, יצירה של שירה ויזואלית שבה הצופים רואים בהתחלה את סיפורו של בורחס, בשלמותו – ולאחר מכן הם עדים להימחקות פרודית של מלים מן הטקסט, עד שנותרות ממנו מלים מעטות בלבד, ואפשרות מוגבלת מאוד להבין את תוכנו. כדי להימנע מצרות משפטיות עם אלמנתו של בורחס, הוא נזהר והוסיף לטקסט הצהרה: “כל הזכויות לטקסט המקורי שמורות ביותר למ' קודאמה, ורק רק רק לה...”

הדוגמאות הללו אמנם אינן מופיעות בספרו של קנת' גולדסמית', “כתיבה לא-יצירתית" (Uncreative Writing), אך הן בהחלט יכלו להיות חלק מהקורפוס שהמשורר האמריקני מנתח כדי לקרוא לפיתוח כתיבה קונספטואלית בספרות בת זמננו.

בימינו, כתיבה דורשת מיומנת של מזכירה יחד עם גישה פיראטית: להעתיק, לארגן, להשוות, לארכב ולהדפיס מחדש, יחד עם נטייה חשאית להברחה, לביזה, להשתלטות ולהפצה של קבצים

גולדסמית' הוא מייסדו של ארכיון Ubuweb וכן של ארכיון השירה המקוון PennSound. בספרו הוא עומד על כך שהדינמיקה השמרנית של רבות מתכניות הלימודים לכתיבה יצירתית גרמו להיווצרותו של סטנדרט ספרותי. כותבים בוגרי תכניות כאלו אינם מעמיקים באפשרויות (ובמורכבויות) של המהפכה הדיגיטלית ושל השפע העצום של הצורות הטקסטואליות המנקדות את חיי היומיום של כולנו.

האם מדובר בספרות? גולדסמית' מוכן להסתכן ולומר שאכן כן, פנייה לעושר הדיגיטלי ולגיוון הטקסטואלי המקיף אותנו אכן עשויה ליצור ספרות מרתקת. הספרות יכולה להתקיים בשיחות רחוב בין אלמונים, בטרטור ההיסטרי של טוויטר או בווידויים המלודרמטיים על הקירות של פייסבוק. כל מה שצריך, לדעתו, הוא לתעד את החומרים ולהציע אותם כתוצר אמנותי. ספרו של גולדסמית' מעורר דיון בשאלת הבעלות על טקסט, בשאלה מי הוא המחבר, מה מעמד הפלגיאט, התכנות, הסמפלינג, השימוש באמירות בנאליות, ברעשים, בציטוטים, באינטרטקסטואליות ובהלצות למיניהן. מדובר באמנות קונספטואלית בתחום הספרות.
“בימינו, כתיבה דורשת מיומנת של מזכירה יחד עם גישה פיראטית: להעתיק, לארגן, להשוות, לארכב ולהדפיס מחדש, יחד עם נטייה חשאית להברחה, לביזה, להשתלטות ולהפצה של קבצים", אומר גולדסמית'.

מדובר במה שהוא מכנה ספרות פוסט-זהותית שהמאפיין העיקרי שלה הוא הפרגמנטציה הדיגיטלית.

לפי גולדסמית' יש קו מפותל המקשר בין פרויקט הפסאז'ים של פריז של ולטר בנימין, ההרהורים של בורחס על פייר מנאר "מחברו של דון קיחוטה", דרך השירה של מלארמה ואפולינר, הפופ-ארט של אנדי וורהול, רשימות המאכלים של ז'ורז' פרק והתיעוד של בוזוול ביחס לחייו של סמואל ג'ונסון. במסע של גולדסמית' בתולדותיה ונבכיה של הספרות הקונספטואלית הוא מגיע לניסוי חסר תקדים של כריסטיאן בק, The Xenotext Experiment, שבו המחבר מזריק בקטריה לשיר, “שיר שישרוד פרק זמן זהה לזמן שהוא ישרוד עם חורבן כדור הארץ", כלומר שיר שלא אנו נהיה קוראיו, אלא אולי קוראים עלומים שימצאו אותו לאחר החורבן.

“הכתיבה הלא-יצירתית היא גשר המחבר את החידושים האנושיים של ספרות המאה ה-20 עם הרובו-פואטיקה הטכנולוגית של המאה ה-21”, כותב גולדסמית'. כמי שהוא חלק מהדור שגדל על המדיה הישנה, אבל כמי שגם מאוהב ושקוע כולו במדיה החדשה, גולדסמית' מנתח בעיניים פקוחות את התוצרת הטקסטואלית הבלתי פוסקת של העולם שלנו ומצדד בחוויות אמנותיות הנוטות יותר לתחומי המחשבה מאשר לרגש ולחוויה. מבחינתו, הדרך להתמודד עם טקסטים מבלבלים ומביכים אינה לנסות לשאול מה הם, אלא דווקא לנסות לברר מה הם לא, ומשם להגיע למשמעותם האפשרית. לדעתו, ברוב המקרים מדובר במושגים העוטים שכבה של ספרות. הספרות הלא-יצירתית היא מבחינתו מגוון של אפשרויות חדשות לכתוב על עצמנו. “כשאנו עורכים רשימת מצאי של היומיומי, של מה שאנחנו אוכלים וקוראים, אנו מותירים חותם המגלה עלינו דברים בדיוק כמו הדרך המסורתית יותר, שהיא ניהול יומן. ובה בעת, עריכה של רשימה כזאת גם פותחת מרחב מספיק עבור הקוראים, כדי שהם יוכלו לעשות את הקישורים שלהם ולבנות לעצמם מגוון גדול של עלילות".

 

דייגו ארלאן (Diego Erlán) הוא סופר ועיתונאי ארגנטיני הכותב במוסף התרבות Ñ של העיתון "Clarín". המאמר פורסם לראשונה במוסף הזה, ב-29 בדצמבר 2015.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דייגו אֶרְלָאן.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הטרנד: להיות לא יצירתי