היה יהיה פעם

המרחק הפסיכולוגי שאנו חשים כלפי אנשים ודברים מאפשר ומכשיל, מפענח ומסביר וגם אינו ממהר להשתנות
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

היכולת שלנו להתנתק מ״כאן ועכשיו״, ולחשוב על מקומות או זמנים אחרים, על אנשים אחרים ועל מצבים תיאורטיים שאינם מתקיימים כעת – היא יכולת חשובה ויסודית מאוד. ״מרחק פסיכולוגי״ הוא אותו מרווח בינינו לבין מה שאנחנו תופשים במחשבתנו. כל דבר שעליו אנחנו חושבים – אדם, חפץ או אירוע – ושאר אינו נמצא כעת מולנו, הוא מרוחק פסיכולוגית מאיתנו, ולחילופין, מה שנמצא מולנו כרגע, נתפש באופן מוחשי, והוא קרוב מאוד מבחינת המרחק הפסיכולוגי.

המרחק הפסיכולוגי מתבטא בארבעה ממדים: מרחק, זמן, מרחק חברתי ומידת ההיתכנות. הדוגמה הטובה ביותר להיבטים השונים היא האדישות הרווחת בקרב רבים ביחס למשבר האקלים

המרחק הפסיכולוגי מתבטא בארבעה ממדים: מרחק, זמן, מרחק חברתי ומידת ההיתכנות. הדוגמה הטובה ביותר להיבטים השונים היא האדישות הרווחת בקרב רבים ביחס למשבר האקלים. משבר האקלים נתפש בעינינו כמרוחק מכל הבחינות של המרחק הפסיכולוגי: אנחנו חושבים שההשפעות של הבעיות הסביבתיות יורגשו במקום אחר בעולם, מקום רחוק מאיתנו. אנחנו חושבים שהן יופיעו רק בעוד שנים רבות, וישפיעו על אנשים אחרים – על מדינות אחרות – ולא עלינו. ואנחנו חושבים שייתכן כי כל ההשפעות הצפויות אולי לא יתרחשו בכלל. ולכן, מלאכת ההסברה מתבטאת בהקטנה של ארבעת הממדים של המרחק הפסיכולוגי.

מרחק פסיכולוגי קשור גם למידע שיש לנו, וככל שאנו קרובים לדבר יש בידינו יותר מידע.  מרחוק, אנחנו רואים יער, וכשמתקרבים – מבחינים בעצים, בענפים ובעלים. כך פועלת החשיבה שלנו: אובייקטים – ובכלל זה גם אנשים – המרוחקים מאיתנו, ייתפשו באופן כללי ומופשט, ולעומתם אובייקטים קרובים נתפשים באופן מוחשי וישיר. המרוחק נתפש כיציב, מה שיש לו מהות קבועה והוא אינו מושפע מן ההקשר שבו הוא מופיע, ולעומת זאת הקרוב אלינו, נתפש דרך ההקשר המסוים שבו הופיע. כך למשל, אנשים מסבירים את התנהגותם לאור נסיבות קונקרטיות: "לא קניתי את הספר החדש בגלל שהחודש הזה, באופן ספציפי, אין לי כסף לבזבוזים". לעומת זאת, ההסבר שיעניקו להתנהגות של אחרים יהיה מבוסס על תכונות אופי כלליות, שאינן תלויות בהקשר: "הוא לא קנה את הספר כי הוא קמצן".

פורשה

"לא קניתי כי לא היה להם באדום". תצלום: ולדמרס ינושקה

שני חוקרים בולטים ערכו את מרבית הניסויים החשובים בנושא המרחק הפסיכולוגי: נירה ליברמן הישראלית ויעקב טרופה המתגורר בניו יורק. הם פיתחו את ״תיאורית רמת ההבניה״ Construal Level Theory – CLT. התיאוריה עוסקת במנגנונים הקוגניטיביים הפועלים בבסיס המרחק הפסיכולוגי, וקשורים ליכולת שלנו לייצר אובייקטים מופשטים במחשבתנו. רמת הבניה נמוכה היא קונקרטית, ספציפית ומייצגת אובייקטים הנתפשים באופן ישיר: הכיסא שעליו אנחנו יושבים כעת, או רגש של שמחה מיידית כשהקבוצה שאנחנו אוהדים ניצחה במשחק. לעומת זאת, רמת הבניה גבוהה היא אוניברסלית, כללית, מופשטת, ויכולה לייצג אובייקטים מורכבים, לדוגמה: משאלות ושאיפות ביחס לקריירה שלנו, מחשבות על טיבן של מערכות יחסים שלנו, או רגשות חרטה על החמצה של הזדמנות שנקרתה בדרכנו בעבר.

התיאוריה של טרופה וליברמן קושרת בין רמת ההבניה לבין המרחק הפסיכולוגי. ככל שהמרחק הפסיכולוגי בינינו לבין מה שאנחנו תופשים הוא קטן, רמת ההבניה שנשתמש בה תהיה נמוכה. לעומת זאת, אם המרחק הפסיכולוגי בינינו לבין מה או מי שאנחנו תופשים הוא גדול, אז נשתמש באופן אוטומטי ברמת הבניה גבוהה. זו הטיה קוגניטיבית, בלתי מודעת ובלתי נשלטת.

אחד ההיבטים המרתקים ביותר בתיאוריה הוא העובדה כי היא דו-סטרית מבחינת הסיבה והתוצאה של מרכיביה. כלומר, מרחק פסיכולוגי גדול יוצר הבניה מרמה גבוהה ורמת הבניה גבוהה יוצרת מצידה מרחק פסיכולוגי גדול. כך למשל, הגדלת המרחק הפסיכולוגי של ממד הזמן, גורמת לנו לתפוש את האובייקט באופן מופשט וכללי: מרבית האנשים יתפסו השתתפות בכנס מקצועי שייערך בשנה הבאה כהזדמנות לרכוש ידע מקצועי, ליצור קשרים עסקיים חדשים ולשפר את המוניטין. ובמהופך, כאשר נבדקים נשאלים מתי ייערך כנס מקצועי שישמש להם כהזדמנות עסקית, הם משיבים כי ימקמו אותו בעתיד הרחוק. לעומת זאת, השתתפות בכנס מקצועי בשבוע הבא, נתפשת באופן הרבה יותר ישיר ומוחשי ביחס לסידורי הגעה ושאר שאלות מעשיות. ובאופן הפוך, כאשר אנשים מתבקשים להעריך מתי ייערך כנס שכדי להשתתף בו הם ייאלצו למצוא שמרטף לילדיהם, הם ממקמים אותו אוטומטית ובאופן מובהק בעתיד הקרוב יחסית.

הגדלת המרחק הפיזי מבחינת המרחב, תעורר אצלנו באופן אוטומטי הגדלה של המרחק הפסיכולוגי מבחינת הזמן, המרחק החברתי ומידת ההיתכנות

היבט חשוב נוסף הוא קשרי הגומלין המפותחים בין הממדים השונים של המרחק הפסיכולוגי:  הגדלת המרחק הפיזי מבחינת המרחב, תעורר אצלנו באופן אוטומטי הגדלה של המרחק הפסיכולוגי מבחינת הזמן, המרחק החברתי ומידת ההיתכנות. דוגמה לכך היא הפתיחה הידועה לאגדות קלאסיות, ״היה היה פעם, בארץ רחוקה...״. פתיחה כזו מרחיקה את הקורא מהכאן והעכשיו, ומכשירה את הקרקע המנטאלית שלו לקלוט תוכן שיהיה מרוחק גם מבחינה חברתית, (ויעסוק, למשל, במלכות ומלכים) וגם מבחינת רמת ההיתכנות שלו (למשל, הוא יתאר אירועים מופלאים או על-טבעיים).

סוס, קרן, חד-קרן

יתכן בהחלט, אפילו קיים: עניין של מרחק פסיכולוגי. תצלום: Morning Brew

התיאוריה של טרופה וליברמן, שזכתה לאישורים בניסויים רבים בעולם, מיושמת כיום בתחומים רבים. ניתן, כאמור, להצביע על ניסיון להקטין את המרחק הפסיכולוגי בינינו לבין בעיות אקולוגיות, כדי לעורר מודעות גבוהה יותר. גם הקמפיין של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים בישראל, המציג את הולכי הרגל כקרובי משפחה או משתמש בשמות פרטיים, משתמש בעיקרון של צמצום המרחק הפסיכולוגי בינם לבין הנהגים. הנהג ״פוגש״ כאן ועכשיו מישהו הקרוב אליו מבחינת המעגל החברתי, ולכן צפוי לנהוג בזהירות רבה יותר.

מתן משוב לעובד, על ידי עובד בכיר יותר ממנו אך קרוב אליו בדרגתו,  הוכח כיעיל יותר. גם העיסוק בחזון ובמטרות ארוכות טווח של החברה הוכח כגורם לשביעות רצון בקרב עובדים – אבל רק כאשר עיסוק זה מגיע מהמנהל של המנהל הישיר שלהם

לתיאוריה זו יש גם יישומים כלכליים ומסחריים. בתחום הניהול, כבר נעשה שימוש במניפולציות על המרחק הפסיכולוגי בין עובד לבין המנהלים שלו: מתן משוב לעובד, על ידי עובד בכיר יותר ממנו אך קרוב אליו בדרגתו,  הוכח כיעיל יותר. גם העיסוק בחזון ובמטרות ארוכות טווח של החברה הוכח כגורם לשביעות רצון בקרב עובדים – אבל רק כאשר עיסוק זה מגיע מהמנהל של המנהל הישיר שלהם.

אנשי עסקים המעוניינים לבצע עסקה שהדיונים לקראתה מתנהלים באווירה של לחץ ומתח, יכולים להתייחס לעסקה כאילו היא תצא לפועל רק בעוד שנה. הרחקה זו מבחינת הזמן, יוצרת תנאים נוחים יותר לשני הצדדים ומאפשרת להם להתמקד במטרות העיקריות שלהם, מטרות השייכות לרמת הבניה גבוהה. המשמעות והחשיבות של המטרות העיקריות מרמת ההבניה הגבוהה גוברות באופן אוטומטי כאשר מדמיינים כי העסקה מתרחשת בעתיד הרחוק. באותו האופן, המטרות המשניות, המשתייכות לרמת הבניה נמוכה, נדחקות הצידה בגלל ההגדלה המלאכותית של המרחק הפסיכולוגי.

ביחס לממד של המרחק החברתי בתופעת המרחק הפסיכולוגי, מעניין להתייחס להבחנה כללית שנעשתה במחקר, בין שני סוגים של תרבויות, ״קרובות״ ו״רחוקות״. תרבויות מאסיה ודרום אמריקה נחשבות קרובות מבחינת המרחק החברתי בין חבריהן, והן מבוססות על תלות בין היחיד לחברה. לעומת זאת, תרבויות מאירופה וצפון-אמריקה, נחשבות רחוקות ומדגישות את עצמאותו של הפרט. בהתאם לכך, חברות קרובות תופשות את ההתנהגות של חבריהן באופן בלתי נפרד מהנסיבות הספציפיות, עד כדי כך שאפילו עבירות פליליות נשפטות על פי אמת מידה מוסרית שונה מזו הנהוגה בחברות רחוקות. דוגמה מעניינת ביחס לתפישת ההקשר והנסיבות של אובייקט או מצב מסוים, היא ההבדל בין התרבויות בעיבוד של תמונות או דימויים חזותיים. בניסוי שבו הציגו תמונות שבהן נראה אובייקט מרכזי מובחן ובולט, וברקע נראו אובייקטים משניים, התגלה כי בני תרבויות קרובות זוכרים טוב יותר פרטים שונים מהרקע, בנוסף לאובייקט המרכזי. בני תרבויות רחוקות זכרו פחות פרטי רקע משום שהם התמקדו רק באובייקט המרכזי.

למרחק הפיזי ישנם היבטים חשובים ביחס למרחק הפסיכולוגי, שכן נמצא כי יש קשר בין קרבה פיזית למידת האמפתיה שאנחנו רוחשים לזולתנו. נטייה זו התגלתה כבר בניסוי המסעיר של מילגרם משנת 1965, שבחן את מידת הצייתנות של אנשים למקור סמכות. הנבדקים בניסוי זה קיבלו הוראות לגרום כאב לנבדקים אחרים, על ידי הפעלה של זרם חשמלי במתח הולך וגובר, במסגרת מחקר שלכאורה בחן תהליכי למידה. במרבית המקרים הנבדקים מילאו אחר ההוראות שקיבלו, והסכימו לגרום כאב למשתתפים אחרים בניסוי, רק משום שנאמר להם לעשות זאת. למעשה לא נגרם כאב לאיש – אלה היו שחקנים שרק העמידו פנים כי הם סובלים, אולם התברר כי מידת הנכונות של אנשים לגרום כאב לאחרים גדלה, ככל שהמרחק הפיזי ביניהם גדל. מן המחקר עולה כי לא רק האמפתיה נפגעת, אלא המעורבות הרגשית בכלל, הפוחתת ביחס ישיר להגדלת המרחק בינינו לבין אחרים.

אנחנו נוטים לתפוש את מי שאינו שייך לקבוצות התרבותיות שאליהן אנחנו משתייכים, באופן מכליל ואחיד הרבה יותר מכפי שנתפוש את חברי הקבוצות תרבותיות שלנו

בנוסף, מבחינת המרחק החברתי בינינו לבין הזולת, אנחנו נוטים לתפוש את מי שאינו שייך לקבוצות התרבותיות שאליהן אנחנו משתייכים, באופן מכליל ואחיד הרבה יותר מכפי שנתפוש את חברי הקבוצות תרבותיות שלנו. נטייה זו יכולה להסביר את השימוש הגדול יותר של אנשים בסטריאוטיפים ביחס לקבוצות אחרות. לצד זה, המרחק הפיזי הגדול יוצר גם יותר הפגנת נימוסין.

סאדהו

לא משלנו: נזיר הינדי (סאדהו) שחי במערה בנפאל. תצלום: אקאש מאלי

היבט אחר קשור למידת היצירתיות. התגלה כי הגדלת המרחק הפסיכולוגי מעלה את רמת היצירתיות בפתרון בעיות. יש המכנים זאת בשם ״שיטת ה-״CIA, בשל הטענה כי בימי המלחמה הקרה כשאנשי הביון האמריקנים התמודדו עם בעיה, נהגו לדרבן אותם בטענה כי במוסקבה כבר פתרו אותה. מעבר לתחרות בין המעצמות, העובדה כי הבעיה נפתרה בארץ רחוקה, העלתה את רמת היצירתיות של מי שניסה לפתור אותה. יש לכך ביסוס מדעי, למשל בניסוי שבו התבקשו הנבדקים למנות מספר רב ככל האפשר של אמצעי תחבורה. כאשר נאמר לנבדקים כי המשימה שלהם תוכננה על ידי אוניברסיטה הקרובה אליהם פיזית, רמת היצירתיות שלהם הייתה נמוכה, ולהפך, רמת היצירתיות שלהם גברה כאשר נאמר להם שמשימתם תוכננה על ידי אוניברסיטה במדינה אחרת.

חשיבה מופשטת, כללית, יכולה ליצור אסוציאציות נרחבות בהרבה לעומת חשיבה מוחשית וספציפית

ההסבר לעלייה ברמת היצירתיות בעקבות הגדלת המרחק הפסיכולוגי הוא שחשיבה מופשטת, כללית, יכולה ליצור אסוציאציות נרחבות בהרבה לעומת חשיבה מוחשית וספציפית. לדוגמה, חשיבה מוחשית על צמח התירס, עוסקת בצורה שלו, בצבעים שלו, בטעם ובריח, ובשימוש הנפוץ ביותר שלו כצמח למאכל. לעומת זאת, חשיבה מופשטת על התירס יכולה לעסוק במהירות הצמיחה שלו, ועל כך שהוא משמש כמקור אנרגיה, ומכאן לעורר אסוציאציות נרחבות ויצירתיות יותר, כמו למשל שימוש בשדה תירס כמבוך לילדים, או כמקור להפקת דלק אתנול.

תופעות מסקרנות נוספות שאנחנו חווים באופן אוטומטי ובלתי מודע, קשורות לשיפוט והערכה. לרוב, כאשר המרחק הפסיכולוגי גדול, הטיה קוגניטיבית מביאה אותנו להסתמך יותר על הכללות והפשטות ולא על מאפיינים ספציפיים, וכך אנחנו עלולים להחמיץ את המשמעות הרבה שיש דווקא לנסיבות הספציפיות של ההתרחשות. ככל שהמרחק הפסיכולוגי גדל, אנחנו גם משתמשים בקטגוריות תפישתיות יותר רחבות וכוללניות.

בנוסף, יש לנו נטייה ליחס למי שרחוק מאיתנו שליטה עצמית גדולה יותר, ומידה רבה יותר של לקיחת סיכונים. כך לדוגמה, זכייה בפרס משתייכת מבחינת החשיבה שלנו לרמת הבניה נמוכה, ולעומת זאת המחשבה על ההסתברות לזכייה בפרס משתייכת לרמת הבניה גבוהה. בהתאם לכך, ניסויים הוכיחו כי נבדקים יעדיפו להמר על פרס נמוך בערכו כאשר סיכויי הזכייה בפרס הם גבוהים, אם נאמר להם כי ההגרלה אמורה להתקיים בקרוב. לעומת זאת, נבדקים מעדיפים להמר על פרס גדול – גם אם סיכויי הזכייה נמוכים – כאשר ההגרלה עתידה להתקיים בעוד זמן רב. השינוי במרחק הפסיכולוגי יוצר הטיה אוטומטית מבחינת רמת ההבניה שהם מפעילים.

ההתפתחויות הטכנולוגיות משנות את אופייה של  האינטראקציה האנושית ללא הרף, אך הארכיטקטורה של המוח שלנו אינה משתנה בקצב כל כך מהיר. הטיות קוגניטיביות שהתפתחו במהלך האבולוציה מעצבות את החוויה שלנו, את תפישתנו את הזולת ואת המצבים והאירועים בחיינו. ההטיות השונות, שנגרמות כתוצאה מהמרחק הפסיכולוגי בינינו לבין מה שאנחנו תופשים, יכולות ללמד אותנו על החשיבה שלנו, ולשפר כישורים שונים בחיינו – מתקשורת בין-אישית ועד ליצירתיות הדרושה לנו בפתרון בעיות.

תמונה ראשית: כדור פלדה בשמש, עולם ומלואו. תצלום: דייב דיוק, unsplash.com

Photo by Dave Duke on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על היה יהיה פעם

01
אביב רט

תומר תודה! מאמר מאיר עיניים ושכל. מעניין האם אפשר לישם את התיאוריות האלה לבחינת ההכללות שעושים ציבורים שונים בישראל זה על זה. כאשר רוצים לומר משהו קיצוני על ציבור אחר משווים אותו לקבוצה קיצונית רחוקה בזמו ובמקום. מרגע שבצענו השוואה כזו- הרחקנו מאיתנו את הציבור עליו אנו מדברים וזה מאשר לנו להקצין ולהכליל עוד יותר את האמירות עליו.

02
תומר וינר

תודה רבה אביב! תופעת המרחק הפסיכולוגי היא אכן משמעותית מאוד ביחס לנושא של קבוצות השתייכות, והמתחים הקיימים בין מעגלי שייכות הולכים ומתרחבים. המעניין הוא שהתקרבות מבחינת הזמן והמקום, מביאה גם להקטנה של המרחק החברתי ושל הזרות בין קבוצות חברתיות שונות, מבחינת הדרך שבה המחשבה האנושית פועלת, כך שיש בתופעה זו צד אופטימי ביחס לקיטוב ולשסעים בחברה - במיוחד בערים גדולות והטרוגניות.