היו זמנים בקולנוע

ג'אד נאמן, עמוס קינן ועמוס עוז מתבוננים בנוסטלגיה על הסרטים של ילדותם, בתוכחה על מצבה העכשווי של אמנות-הקולנוע ועם שביב של תקווה לעתיד
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

יהודה (ג'אד) נאמן: וידוי של בימאי כגיבור מערבון

את האד (מרטין ריט, 1963) ראיתי לראשונה בירושלים בינואר 64, בקולנוע ציון, כמדומה. לקראת חצות, כשנגמר הסרט, יצאנו החוצה לתוך לילה בהיר וקפוא. משהו באפלת הסמטות ובלובן המבריק של קירות-האבן היה כמו המשך לגוני השחור-לבן של הסרט. הרגשתי שרגלי קלות יותר כשצעדתי ליד אשתי בשביל החוצה את הגינה הציבורית. כמו 10 או 12 שנה קודם לכן, שהייתי שב הביתה ממערבון סוג ב' בקולנוע אדיסון ביומיות של יום-שישי, הייתי פוסע לבדי ברחובות ירושלים ומדמה לעצמי איך הייתי נראה על הבד בדמותו של גארי קופר או מנסה לשווא לחקות את הילוכו של ג'ון ויין. באותה תחושה עמומה של אותו גיל כשאר הכל עוד צפוי, יכול לקרות וגם יקרה. והרגשת התנופה ברגליים הנושאות אותך לכל מקום. הגבעות הטקסאניות המעוננות ופול ניומן רוכב על הקדילאק הפתוח שלו, הלוך-וחזור בין העיירה המנמנמת לחוות-הבקר המטופחת של אביו. נוף הגבעות בשחור-לבן נראה חשוף וגרמי כמו שלד. טקסס בשחור-לבן מבעד למצלמתו הסטואית של ואנג-הו נעשתה פתאום קרובה ללבי, אמיתית ונמושה יותר מכל צבעי הטכניקולור.

האד הוא גיבור מערבון על אף שאינו נושא חגור. כשהוא יורה ברמינגטון שלו הוא עושה זאת על-מנת להבריח את העורבים המתגודדים על נבלת העגלה שהתפגרה במחלת-הפה-והטלפיים. במשך תשעים דקות על הבד הוא עסוק מאוד בנסיעה מטורפת בדרכי-עפר, במיטתה של אישה נשואה שבעלה נעדר ללילה, בוויכוחים עם אביו הצדקני ובבילוי של גברים בדראג-סטור של העיירה הרדומה. בין הטפת-מוסר אחת לחברתה מפי מלווין דוגלאס-האב, משתתף האד בתחרות עם בחורי העיירה וצד ראשון חזיר מרוח בגריז, מלמד את בן-אחיו לשתות ויסקי, משתכר מבירה ומתעסק עם פטרישיה ניל, העוזרת המקסימה. מתוך כל סממני מילודראמה אמריקאית טיפוסית עם מוסר-השכל מתוכנן, עולה כבדרך-אגב תמונה אותנטית של חיים. נוצרת מין הרגשה שהאד הוא misfit, הוא פשוט אינו שייך לשם, הוא שייך גם לשם, לאותה אווירה מגושמת וחסרת-סיכוי, אבל לא רק לשם. עקרון התענוג המנחה את התנהגותו, שיכרותו והבעיטה הלא-פוסקת בכל הסובבים אותו, הם סימפטומים לחוסר-הנחת של חברה שהבריאות והחולניות שלה הן מיזוג נדיר; חברה העסוקה כל הזמן בהאדרת שם עצמה, ובאותה שעה היא מלאת גערות ותוכחות.

על-הרוב מספקת הוליווד לאמריקה סרטים נוטפי פסיכולוגיה, אבל האנשים שמשלמים דולר או שלוש לירות כדי לחזות בתוצרת הזאת אוהבים את הגיבורים שהוליווד מייצרת. באורח מופלא, מתקשרים בני-אדם לגיבורים שלהם, מקבלים מהם השראה כדי שיוכלו להוסיף ולקיים את אשליית החירות שלהם. איש-המערב, החלוץ, המורד- להכעיס והגיבור הציני שבל-ליבו הוא טוב, כל אלה אינם רק מיתוס שיצרה תעשיית הקולנוע, הם משלימים את הצורך להיות משהו, צורך הקיים בלבו של כל גבר. הגיבור הרוכב מהר כדי להשיג עוד תענוג אחד, לא-חשוב על חשבון מי ולא-חשוב באיזה מחיר, הוא שבריר מאישיותו של כל אחד מאתנו, הוא מגלם את החירות עליה ויתרנו תמורת הנוחות. פול ניומן, בעל העיניים הצוחקות ותווי-הפנים הרזים והרעננים, אינו מניח לנו להאמין שהוא רע באמת. בחיוך ממזרי אחד הוא מסכל תחבולות רבות של התסריטאי. האם אביו בעל עקרונות-הצדק האמריקאיים טוב ממנו, מה הוא היה רגע לפני שאנו רואים אותו ורגע אחרי? סרט הוא, לכל היותר, חתך ארכיאולוגי מוצלח יותר או פחות בחייהם של אנשים, אבל באשר הוא כך גלומה בו לפעמים יותר אותנטיות מאשר בחיים עצמם כפי שחושינו משיגים אותם. כי סרט יכול לבודד אלמנטים ולהוציאם לאור.

אולי טיפשי הדבר, אבל באותו לילה בגינה הציבורית, לקול הפסיעות החורקות בחצץ הדק, התעורר בי לרגע הרצון להיות גיבור אותנטי. האד חומד את הכל ולוקח מה שידו משגת. הוא אינו מרוצה, לא משום שאין לו די אלא משום שלא למד איך לקחת מה שהוא רוצה. בדרך שאינה נהירה לי עד היום, עורר בי האד את הרצון ליצור איזו מציאות דמיונית שתהיה בעלת ממשות גבוהה יותר מזו הקיימת במילים. האד יצר בי את הזיקה לאותנטיות, וזה כרגע הדבר המעסיק אותי יותר מכל בחיים ובקולנוע, שלגבי הם דבר אחד. לא מזמן קראתי במכתב של נערה צעירה את הדברים האלה: "פעם עברה בי מחשבה שמי שעושה סרטים הוא קצת אלוהים. ממחשבתו הוא כותב את הסיפור, מלבישו דמויות, צבע, צליל. רק שזה בצחוק. לא בתאים חיים. רק בצלולואיד". מובן שזוהי הפלגה במילים, אבל יש רגעים שבהם נוח לי לחשוב כך.

צופים בסרט בקולנוע בסרטו של וודי אלן "שושנת קהיר הסגולה"

צופים בסרט בקולנוע בסרטו של וודי אלן "שושנת קהיר הסגולה"

עמוס קינן: מתי יהיה קולנוע

פעם, היו כותבים על אבן.
אבן, איפה משיגים אבן? רק למלך יש אבן. ולמלך עבדים, והם כותבים על האבן, את דברי ימי-המלכים.
רק כאשר נוצא הנייר, כאשר הומצא הדפוס, יכלה הספרות להיות לנחלת הכלל. שני תנאים לספרות נחלת-הכלל: המונים יודעי קרוא-וכתוב- כלומר, ביטול המונופול של ההשכלה. תנאי שני, כאשר אמצעי-הייצור בהישג-ידו של כן בן-תמותה.
לא שהמצב אידאלי. אמנם, יכול אדם להיכנס לחנות נייר ובפרוטות לקנות דיו ונייר די-הצורך לכתיבת רומן-ענק. עדיין קיים תיווכו של המו"ל או העורך, אבל בכל-זאת, העובדה שאמצע- הייצור מצויים, מקילה על התקשורת במדיום זה.
בקולנוע אנו נמצאים עדיין בתקופת הפרעונים. שום אדם אינו יכול להיכנס לחנות ולקנות בפרוטותיים מצלמה, צלולואיד, מעבדות, שלא לדבר על שחקנים. רק פרעה יחליט אם יהיה סרט או לא, ורק פרעה יבחר לו את הבימאי.

יש פירצות, כמובן, שהרי לולא כן לא היתה קידמה. ויש בעלי-כשרון, שהצליחו להטות אליהם את חסדם של הפרעונים. לפעמים, פתאום, פורצת לה מהפכה, ואז יכול מין איזנשטיין לזרוח. אבל עיקר האנרגיה של בעלי-הכשרון, המאושרים שהגיעו אל טרקלין-הפרעונים, מבוזבזות על תככי-החצר ועל מלחמה בגורם הכלכלי, תחת שתוצא כולה על מאמץ היצירה.
מבחינה זו, קולנוע הוא שיר-מזמור- לעתיד. אמנות בחיתוליה, אפשרות קורצת של מדיום חדש, שעדיין את אפס-קצה לא ראינו.
חברות-הענק שומרות בקנאות על המונופול שלהן. אולי המציא כבר מי שהמציא מצלמה אלקטרונית קטנה ופשוטה וזולה שבה אפשר בבת-אחת לקלוט קולות, מראות. אולי המציא כבר מישהו תהליך מהפכני של שימוש בסרט מגנטי לצילום. אולי קיימת האפשרות-בכוח להיכנס לחנות ולקנות בפרוטות את חומרי-הגלם ליצירה. אבל כל זה לא להיום, עדיין.

קולנוע יהיה כאשר כל אדם יוכל להפיק סרט.
מי שהפיק סרט, ישלח אותו למו"ל. כמו ספר. אם מצא חן בעיני המו"ל, ידפיס אותו במיליון עותקים, והקהל יקנה אותו כשם שקונים ספר, ובחדר-ההקרנה הפרטי ייהנה ממנו.
למה לא?

עמוס עוז: הגן האבוד

רוב הסרטים הראשונים שראיתי היו סרטי-טרזן. לא היה סרט-טרזן שלא היינו הולכים- אני והחבר'ה- לראות. כל הטרזנים. זה היה, אם אני לא טועה, בכיתה ג'... כיתה ב'. היו גם סרטי פלש גורדון וסרטים אחרים שבהם היה תמיד עולם של סדר טוב. אני זוכר בגעגועים עולם זה וסרטים אלה- היה בהם תמיד השילוב המקסים של המוסרי, היפה והחזק. במובן זה הם חלק מגן-העדן האבוד. כי מי אינו מתגעגע לעולם סימטרי, פשוט, שבו האיש הטוב יפה יותר מהאיש הרע, חזק יותר ממנו- אם כי לא בהרבה- והאיש הטוב חכם יותר מהאיש הרע?... וגם ישיג את הבחורה בסוף... אני חושב שכל סרטי טרזן ופלש גורדון היו סרטים אידיאליסטים ממדרגה ראשונה. עד היום הם מיצגים בשבילי, מבחינה מסוימת, את העולם שהייתי רוצה לחיות בו, או את "גן העדן האבוד", שבו שלט הסדר בכיפה. אחרי שראיתי את הפלש גורדון השלישי או הרביעי, ידעתי שגם אי-הסדר משתלב בסדר ומקבל את מרותו.

המוות בסרטים שראינו היה מוות אסתטי. כשלימדו אותנו בבית-הספר לדקלם, בי"א באדר, "טוב למות בעד ארצנו", שום דבר לא התקומם בי ושום דבר לא ליגלג: ידעתי מהסרטים שטוב -למות-בעד

זה משהו שאני מתגעגע עליו עד היום... זה היה עולם סימטרי... עולם גיאומטרי.... אני זוכר שהייתי לפעמים בשעת ראיית הסרטים מנחש מתי הרע יתפרץ (כי הרע בסרטים האלה היה בלתי-צפוי תמיד)- אבל גם זה היה מאורגן בתוך הצפוי. ידענו: הפראים יתפסו את טרזן, יקשרו אותו והיו רבים ממנו- ומצבו יהיה באמת ללא מוצא, ועם זה היינו משוכנעים מראש שהוא לא אבוד. הבלתי-צפוי ביותר היה תמיד צפוי.
אני חושב עכשיו על אמצע שנות ב-40, בירושלים. היינו ילדים בתוך עולם דרמאתי מאוד: מחתרת, פיצוצים, מעצרים, צווים צבאיים, בריטים- אם לא יצאנו מעוקמים ורדופי-פחדים, הרי זה בזכות הטרזנים והפלש גורדונים והמערבונים שראינו אז. למשל, בכלל לא היתה זו הפתעה בשבילי שבסרטים אלה החלשים ינצחו את החזקים הרבים. הייתי מופתע אילו היה קורה ההיפך מזה. באיזה מקום הסרטים האלה השתלבו להפליא עם החינוך הציוני שקיבלנו אז. זאת אומרת: יש אידיאליסטים מעטים מוקפים המון פראים. הם בודדים, אבל הם צודקים. הם נראים חלשים, אך למעשה מובטח לנו שאין הם חלשים באמת. הם צריכים, כמובן, להיות לבנים בין צבעוניים, וסוד כוחם בצדקתם ובתחבולותיהם... זה התיישב אצלי להפליא...

היו לנו "גיבורים" בשכונה. על-ידינו גר אחד- שרגא. כל הילדים ידעו שהוא חבלן באצ"ל. סיפרו גוזמות מופלאות על המעללים שלו. היה לו אפילו אופנוע. בכל-זאת, לא הערצנו אותו. לא יכולנו להעריץ אותו, כי לא דמה לאותו גיבור מדומה יפה ועשוי ללא-חת שראינו בסרטים. כמעט ציפינו שיום אחד תתגלה הפחדנות המוסתרת שלו. אני הייתי מפיץ שהוא סוכן של האנגלים. הוא היה מכוער, ממושקף, צרוד- נראה היה שהן בן-דמותו של הנבל ההרוג בסרטים. אנחנו ידענו מן הסרטים שגיבור צריך להראות כמו גיבור.

סרטי טרזן לימדו אותנו, למשל, שאין מקריות בעולם. מה שנראה כמו מקרה זה פשוט פירוש מקרי ומוטעה שלנו למצבים שבעצם הם משתלבים יפה בחוקיות הקבועה מראש. ידענו, כאמור, שפלש גורדון ייחלץ מן המלכודת ושלא ייתכן שהעולם יאיר פנים לרבים, לשפלים ולרעים.
כי אם זה ייתכן, הרי הערבים ינצחו אותנו!

ועוד דבר: המוות בסרטים שראינו היה מוות אסתטי. כשלימדו אותנו בבית-הספר לדקלם, בי"א באדר, "טוב למות בעד ארצנו", שום דבר לא התקומם בי ושום דבר לא ליגלג: ידעתי מהסרטים שטוב -למות-בעד. אלה שמתים בעד משהו (תומכיו של גיבור המערבון, חברו של פלש)- מותם הוא חזיון מרהיב המעורר את גלי האהבה של בני-האור, הנשארים בחיים; וגם שלנו, הצופים. זה עשה את המוות לכדאי. מוות נקלה ומכוער היה רק לרעים. וגם זה לא תמיד. כי אפילו האינדיאנים ידעו לקפוץ מראש הצוק בקשת מרהיבה, עד שכמעט קינאת בהם, על המעוף היפה הזה.

היו עוד כמה כללים בסרטים האלה. למשל: אין נשים רעות; וגם אישה שנדמה לנו שהיא רעה מתגלה, בסופו של דבר, כטובה, או לפחות כאצילית (ומפני שאין נשים מכוערות, אין נשים רעות). כך התחלנו להסתכל בעולם הסתכלות סלקטיבית. הוא נראה לנו כחיקוי בלתי-מושלם למה שראינו בסרטים. כולנו היינו אפלטונים: כל המציאות סביבנו היתה מימוש חלקי ופגום של תבנית מושלמת.

בין משחק הקאובויים והאינדיאנים למשחק היהודים והערבים לא היה גבול. במשחקים שלנו, מול הכנופיות של המופתי- עמד תמיש פלש גורדון: מול האימפריה הבריטית- עמד טרזן

ההורים שלנו היו גאים מאוד על זה שג'וני וייסמילר-טרזן הקלאסי- הוא יהודי. זה השתלב אצלם עם הכיסופים ליהדות-שרירים, לדור- החשמונאים-יהדות שהם התגעגעו עליה. מלת-החיבה שלהם כלפינו היתה: שקצים. בשבילנו היה זה מובן –מאליו שטרזן צריך להיות יהודי. אי-אפשר היה שלא יהיה יהודי. מפני שהוא "המעטים" ואויביו "הרבים"- והוא חכם-התחבולות והם הפראים הנבערים. הוא המנצח, והם המפסידים.

בין משחק הקאובויים והאינדיאנים למשחק היהודים והערבים לא היה גבול. במשחקים שלנו, מול הכנופיות של המופתי- עמד תמיש פלש גורדון: מול האימפריה הבריטית- עמד טרזן. אני זוכר שהיינו מתקרבים לפעמים אל החיילים הבריטים, שהיו עוברים ברחוב בג'יפ או במכונית משוריינת. הם היו נותנים לנו סוכריות והיו מרשים לנו לשחק בהגה של הג'יפ. היינו מחייכים אליהם יפה, היינו נחמדים אליהם, אבל כשהיינו מתרחקים 20 צעד, היינו צועקים: "גסטאפו!" ובורחים. הדחף הפטריוטי להפגנות האלו בא מן הסרטים. לא משיעורי היהדות בבית-הספר.

ריטה היוורת' בסרט "הגברת משנחאי" ב-1946

ריטה היוורת' בסרט "הגברת משנחאי" ב-1946

בשנת 1952, כשהייתי בן 13, ראיתי סרט עם ריטה הייוורת. קראו לו, אם אינני טועה, "בפרוורי ניו-יורק". היתה שם איזו כנופיה שתפסה, או חטפה, בת של מיליונר ואיימה לרצוח אותה. אני זוכר שהיה בסרט גם קירקס עם חיות-טרף מאולפות. הגיבור (רוברט טיילור?) הציל אותה, כמובן. הוא עשה זאת באומץ ובערמה. הוא נאבק עם חיות-הטרף של הקירקס ועם המנוולים של הכנופיה. הוא היה רק טיפ-טיפה יותר ערום וזריז מאנשי הכנופיה. מובן שבסוף, אחרי שהוא קרע שנים-שלושה דובים, שהיא הושלכה אל הגוב שלהם, הוא נפל לרגליה והודיע שהוא אוהב אותה. זאת היתה אמנם הפעם הראשונה והיחידה שהוא ראה אותה.

עם ראיית הסרטים נוצרה בעיה: אני וחבר שלי בשם יוסי אהבנו נורא בת אחת מן השכונה, על אף שהיתה בשנה-וחצי גדולה יותר משנינו. רצינו להגיד לה את זה, ואני זוכר שהתיעצנו איך לעשות את זה: דובים לקרוע לא היו. המשאית של אבא של יוסי היתה חונה ליד הבית ברחוב משופע. אני ויוסי הזמנו אותה (רותי קראו לה?) ביחד לתא של המשאית. יוסי שחרר פתאום את בלם-היד של המשאית, והמכונית החלה להדרדר. היא לא עלתה על אנשים אבל שברה עמוד-חשמל, עקרה גדר ועצים, ופסיה נשברו. אני זוכר ששלשתינו היינו חיוורים כסיד והיו לנו דפיקות-לב נוראות.

בכל-זאת, לפני שהוציאו אותנו מתא המשאית, פנה יוסי מהר-מהר אל רות ואמר לה, בשם שנינו: "שתדעי שאנחנו אוהבים אותך". זה לא היה סוף הסיפור. אחר-כך היה צורך להכריע בין שנינו. וכאן היתרון היה כולו שלו. הוא היה יותר חזק והוא החליט להוכיח לה את זה בפומבי: כל פעם שהיתה יוצאת מן הבית, והיתה רואה את שנינו משחקים על המדרכה, היה מתחיל להרביץ לי. רגע לפני צאתה היינו משוחחים, כידידי-נפש, ורגע אחרי-כן שוב שוחחנו בידידות-נפש. אבל ברגע שעברה- הרביץ.

גורדם סקוט בסרט "טרזן הנהדר" מ-1958

גורדם סקוט בסרט "טרזן הנהדר" מ-1958

כעבור זמן קצר ביטלתי את היתרון שלו. פעם באתי אליה וקראתי לה לסוכה. אמרתי לה: "תדעי לך שזה לא יוסי לבדו מרביץ לי- נתן, אלי, איתן הם איתו. הם מכים אותי בכל ערב. יש להם קבוצה. לי אין קבוצה. אבל אני לא אשתוק להם". שיכנעתי אותה שאני מכין להם מלכודת בחצר של איתן. ביקשתי ממנה שתעזור לי. אמרתי לה שנסגור אותו במקלט. בקיצור: לולא היה לה מחזר בן 16, אפשר שהייתי זוכה בה. זה שלא זכיתי בה, וגם יוסי לא זכה, כלל לא עורר בנו הסתייגות מן הפילוסופיה של הסרטים. חשבנו שמציאות פגומה. ניחמנו זה את זה שבאמריקה לא היה קורה דבר כזה.

אחר-כך באו סרטי-המלחמה הרוסיים. יוסי, שאביו היה מפ"מניק, ואני, שמשפחתי היתה בעלת דעות ימניות, היינו נפגשים בפירצה בגדר, עם מקלות. ואחרי ריצה דרך הרבה חצרות, היינו מתחבקים. הוא היה הרוסי ואני האמריקאי, ובתוך החיבור נמחצו "הגרמנים". אני לא זוכר אם אחרי זה לא היינו מתחילים להתקוטט. בזה אולי הקדמנו אז את המלחמה הקרה בין שני הגושים.

אף פעם לא קיבלתי חינוך דתי, אבל אני חושב שכל ימי-חיי מלווים אותי סרטי הילדות- אלה שדיברתי עליהם- כמו מיתוס הרמוני על עולם מאורגן, מסודר וצודק. מובן שזה מיתוס שבור. כדי לשברו הייתי צריך לעבור חמת-זעם, אירוניה וגעגועים...
מצד אחד עשה הקולנוע את כולנו אידיאליסטים, נטע בנו אופטימיות קשה-להיעקר, לימד אותנו להעריץ סימטריה ולהאמין בטוב. ומצד שני, עשה אותנו הקולנוע גזענים, בלתי-סובלנים, סכימאטיים ונוקשים בדרכי השיפוט שלנו (כי ברור היה שהמכוער הוא רע); הוא השניא עלינו את הסבל, וגם העמיד אותנו בפני נורמות קטלניות באהבה (להתחרות בהספקים המיניים ובקלילות האלגנטית ובבטחון-העצמי של גיבורי הסרטים!), באומץ-לב, בקור-רוח, בשיקול-דעת. הוא לימדנו לראות את העולם כזירה מפוארת, שבה תמיד דולקים אורות; תמיד מריעה תזמורת; תמיד נטוש מאבק מרהיב; תמיד מנצח הטוב; אנשים תמיד עושים –לעולם אינם מתיסרים בספקות. אולי הזכות העמוקה ביותר שלנו כלפי תרבות המזרח הקרוב, כלפי הפאטאליזם המוסלמי- האטימות כלפי הזיקנה, החולשה וההתיסרות האינטלקטואלית- ניטעו בנו על-ידי הסרטים האלה.

הסרטים האלה ועולמם שלטו בי לא יותר מ-7-8 שנים. אבל מלחמת-העצמאות שאני מנהל נגדם היא ממושכת, מרתקת וגם מלאה ניגודים כמו המריבות עם יוסי. יש כאן מאבק והתרפקות, ביטול וגעגועים. על כמו זה אמר פעם תומאס מאן שהשנאה היא לעיתים קרובות אהבה והערצה שנוסף להן סימן-השלילה המתמטית- מינוס.
נדמה לי היום שיש בי איזו איבה לקולנוע של תיזות- קולנוע אינטלקטואלי, או ספרותי. אני מאוכזב מסרטים שיש להם סיום פתוח (אף שאני אוהב ספרים שיש להם סיום פתוח). נדמה לי שעד היום אני מוסיף לחפש בקולנוע את המוחלט- עולם של מעשים ולא של מילים, של הרמוניה ולא של מבוכה.

יש לי דעה קדומה ביחס לקולנוע כמו לבחור-ישיבה שיצא לתרבות רעה. אני דורש ממנו שיהיה עשיר מבחינה ויזואלית ודל מבחינה אינטלקטואלית. אני מצפה ממנו שיגלם עולם שכולו תנועות ופעולה. כשהוא מגלם עולם מורכב, אני מגיב כמו בעל-אחוזה מן הדור הישן, שגנבים באו לצוד ביער שלו ללא רשיון! מיני ארחי-פרחי, עשירים-חדשים ומתנשאים. אני זועם את זעמה של הספרות הנגזלת, אף שאין בזה שמץ של צדק ושמץ של הגיון. לפעמים אני מופתע ומבודח בדעתי כשאני מגלה בי תגובה כלפי סרטים טובים, עשירים ומורכבים, שהשבח הגדול ביותר שאני יכול לומר עליהם הוא: "הם כמעט ספרותיים". אבל השבח הזה מחזק בי, חרף רצוני, את הבוז האינסופי והתהומי אל "גם הוא באצילים". בקיצור: אני תובע מהקולנוע שיחזור על סרטי ילדותי. אני תובע מהסרטים שיישארו ליזה דוליטל המקורית.

איך אומר לך: תאר לעצמך מיסיונר, או פקיד קולוניאלי בריטי, שבנעוריו הלך לגור באיזו מושבה ססגונית ואקזוטית בין הילידים. התאהב במקום ובילידים, אהבה סנטימנטלית חסרת-תקנה. מקץ 200 שנה הוא מוצא את הילידים הססגוניים האלה באים ללונדון, ממושקפים, לבושי חליפות, אירופים כמיטב כוחם. והוא חש תערובת של גאווה, אהדה, ליגלוג. עליונות דקה ואכזבה. בשתי מילים: אני מודה שעד היום יחסי אל אמנות-הקולנוע, כמדיום, הוא יחס של סנוב סנטימנטלי.

שלושת המאמרים נכתבו לגיליון הראשון של הרבעון "קשת-קולנוע" שראה אור בשנת 1968.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קשת קולנוע .


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על היו זמנים בקולנוע

02
ניר

מפליא שהדברים של קינן נכתבו בשנת 1968. מעניין איך מתוך בחינת השינוי שעברה תרבות הכתב (המעבר מנכס בלעדי של החברה הגבוהה לאמצעי שגם ההמון יכול להשתמש בו), קינן ממש מצליח לנבא את השינוי שיעבור הקולנוע, על התפתחות הקולנוע העצמאי (סרטי אינדי) והאפשרויות הגלומות בYouTube כמובן (פרטים המעלים סרטון בתפוצה גלובלית בקלות רבה).
בעקבות המגיב אבשלום אני תוהה אם הוא הספיק להכיר את YouTube ולהיווכח עד כמה צדקה נבואתו, בהתחשב בכך שהאתר נוסד ב2005 וקינן נפטר ב2009, אפשרי הדבר... למעשה, הוא בוודאי נחשף בחייו לפסטיבל סאנדאנס שהחל כבר ב1978 ודי בכך כדי שידע "שקלע בול".

03
אייל

לא כדאי לציין מתי נכתבו הדברים?
הקריאה הייתה באופן כללי מעמיקה ומעניינת. אבל דבריו של עמוס קינן,למרות השינוי שחל בתקפותם מאז שנכתבו,עדיין אינם נכונים לחלוטין בתקופתנו...הפקת סרט היא לעולם אינה שקולה לכתיבת ספר,סרט חייב בראש ובראשונה להצדיק את עצמו כלכלית - אחרת אין לו אפשרות קיום. כל העוסקים בהפקת סרט חייבים להתפרנס ממנו,ומספרם רב עשרות מונים על סופר/ת בודד/ה. המערכת הכלכלית של האולפנים שונה מאוד מזו של המו"ל,בין היתר מכיוון שלצפייה בלתי חוקית בסרט - בחינם - אין מקבילה ממשית בעולם הספרות. כל אילו הן רק מעטות מהסיבות מדוע יצירת סרט - כל סרט מקצועי - לא נעשית ע"י הפרט,אפילו לא ע"י עשרה,אלא כמפעל עצום של מאות אנשים,אומנם העיסוק במדיום הזה נעשה קל ונגיש בהרבה מבעבר,אבל אין ולא יהיה מה להשוות לספרות.