היו לנו חלומות

פעם חשבתי שרבין הוא המת הכי חי בתוכנו. כעת אני חושב שהוא המת הכי מת.
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

השנה העשרים לרצח, והרוצח מעורר יותר עניין מהנרצח. בכל שנה, ביום הזיכרון, עלינו על הבימות ונשבענו אמונים לדרכו. עתה כבר אפשר להודות: לא רק יצחק רבין נרצח, גם הדרך נקברה ואיננה. לא קמו לו יורשים, וגם לה לא קמו ממשיכים. ודווקא קברניו הם היום מראשי מספידיו. מי שהלכו אחרי ארונו בחייו, הם אלו שאומרים עליו קדיש־יתום במותו; מי שעמד על המרפסת, עומד עכשיו על בימות האזכרה בחדרי הטהרה — לא כדי להללו אלא כדי לקבור אותו סופית. ורבין מחכה ליורש.

פעם חשבתי שרבין הוא המת הכי חי בתוכנו. כעת אני חושב שהוא המת הכי מת. והוא מת פעמיים — פעם כשנרצח ופעם כשנשכח.
והיתה לו מורשת, על אף כל המאמצים להמעיט בערכה; ודווקא היום היא חשובה מתמיד. נכון, הוא לא היה מורה הלכה, ומעולם לא התיימר להיות. אבל הוא כן היה מורה למעשה, למעשים, שדורש מזולתו פחות ומקיים בגופו יותר. ייתכן מאוד שהיה אחרון המקיימים — אומר ועושה — וגם זו למורשה.
רבין היה קודם כול מנהיג. הוא הלך בראש המחנה, ולא נאחז בזנבו ונגרר. הוא ידע לאן הרוח הרעה נושבת, לאן הזרם העכור זורם, והעז ללכת נגדה ולשחות נגדו. כ"מר ביטחון" הוא הכיר בחיוניות הכוח, אך גם הכיר במגבלותיו. מי כמוהו הבין שצבא טוב כצה"ל, אפילו הוא אינו ערובה לניצחון תמיד, ולא כל מה שנראה ונשמע כניצחון הוא באמת כזה.
"לא רק הצבא", אמר לי פעם, "העם כולו מאמץ שריריו חמישים שנה לפחות, ושרירים מאומצים בלי הרף סופם להתרפות". "מחובתו של ראש ממשלה", אמר:

לבדוק כל הזדמנות ולו דחוקה, אולי בכל זאת ניתן
לבוא אל המנוחה ולו זמנית, לאחר שאל הנחלה כבר
באנו. אסור ליתן לפני צה"ל מבחנים מיותרים, כי סוד
עוצמת ההרתעה הוא בכיסוי ולא בגילוי חוזר ונשנה.

כל אלו שבאו אחריו, שמילאו את מקומו, לא מילאו את צוואתו.

רבין היה איש אמת, לא ידע לשקר. כל יודעיו בארץ ובעולם האמינו לו והאמינו בו. פיו ולבו היו שווים, תוכו היה כברו. לאויבי ישראל באשר הם היה קשה עם האמת שלו; כמה קל להם עכשיו, בעידן גנבת הדעת והלשון הכפולה והמשולשת; להם, לאויבינו, רבין ממש לא חסר.

רבין לא היה סוציאליסט גדול, אבל גם לא נהנתן קטן; לא נזיר, אבל גם לא חזיר. הוא עצמו בוודאי שאל לא אחת לזהותו החברתית, להגדרתו העצמית כפוליטיקאי, ואולי לא התעניין בה כלל. הוא רק ידע מה נכון לעשות. לא אידאולוג, אך גם לא ספינולוג.

"הביטחון הלאומי שלנו", הסביר, "הוא בחינוך". "הכול ניתן לרכוש בחוץ, גם טנקים ומטוסים, ורק מוצר אחד כולו תוצרת בית — הצעיר הישראלי, שאותו לא ניתן להוריד מהמדף הבין־לאומי". כך העלה את החינוך על ראש דאגתו, והפך לראש הממשלה היחיד בדורות האחרונים שגם עשה בפועל לתקנתו. מה אכפת ליורשיו, מה בצע בחינוך, אם דווקא הנבערות והנחשלות מבטיחות להם את שלטונם.

רבין היה איש אחראי, שלא גלגל אחריות לפתחם של אחרים. כשנחשף חשבון הבנק בוושינגטון, היה יכול לתלות אותו בצוואר אשתו ולהיאחז בתפקיד. הוא העדיף להתפטר. גם אם לא היה אשם, הוא לא התנער משותפות לאחריות. מתי בפעם האחרונה התייצב כאן מישהו ואמר: "אני אחראי", ומיצה עם עצמו את הדין? ואם לעולם אין אחראי, איך אפשר לקרוא "אחרי" ולהיענות.

תקופת כהונתו שנקטעה לא היתה נטולת משגים כבדים. שגינו כשניסינו למצות את תהליך אוסלו בהדרגה, וכך אפשרנו לדורשי רעתו מכאן ומכאן לחבל בו בכל הזדמנות. את התהום חייבים לעבור בצעד מדוד ונועז אחד, ואסור לדלג על פניו בכמה "צעדים בוני אמון". יותר מדי מטעני חבלה השארנו בשטח, והם התפוצצו זה אחר זה, עד שהכול התפוצץ.

ביום שישי אחד, מיד לאחר הטבח במערת המכפלה, הזעיק אותי רבין ללשכתו כדי לשתף אותי בהחלטה דרמטית שקיבל: "החלטתי לסלק את היישוב היהודי מחברון". "אם נשאיר אותו שם", נימק חמור סבר, "לעולם לא נצליח לנקז את המוגלה ולרפא את הפצע. ננצח בכל המלחמות ונפסיד בכולן". כעבור שבוע קרא לי שוב: "יוסי, חזרתי בי", אמר. "לא נפנה אותם עכשיו".

כבר אז ידעתי מה קרה באותו שבוע, ומה השתנה פתאום: "מומחה למחתרות" מהאקדמיה הציג לרבין תרחיש אימה — איך פורצת כאן מלחמת אזרחים, הקרויה לפעמים בטעות "מלחמת אחים". רבין נבהל. שוב השליך את יהבו על ההדרגתיות — עקב בצד אגודל. כל ההיסטוריה שלנו היתה משתנה לטובה ולסיכוי — פינוי חברון תחילה סימן לפינויים הכרחיים נוספים — לו עמד רבין בשעתו על החלטתו המקורית; ולא תמיד אפשר להשיב את הלא נעשה בזמן הנכון.

בתקופה חשוכה הולכים לאור הזיכרונות; וזה הזיכרון הכי עמוק שרבין טבע בי: רצח העם ברואנדה היה אז בעיצומו. התמונות שהגיעו משם היו מחרידות, מי יכול לעמוד מנגד. עד מהרה, בברכתו, נתארגנה כאן משלחת גדולה של סיוע והצלה. הטיסה מלוד לגומא שבמזרח קונגו—גבול רואנדה היתה ארוכה ומתישה. הגענו השכם בבוקר, ואני נשכבתי לי על מסלול הנחיתה הנטוש, שמתי תרמיל למראשותי ונתתי תנומה לעפעפי.

מישהו מעיר אותי פתאום: "ראש הממשלה מבקש לשוחח אתך בטלפון לווייני". רבין היה על הקו ובקולו המעובה אמר: "אני בוושינגטון, עושה שלום עם הפלסטינים. ואתם שם באפריקה, מנסים להציל חיים של שחורים". "אני חושב", סיכם, "שזה יום היסטורי לכולנו". יצחק רבין לא היה סנטימנטלי במיוחד. רק לעתים רחוקות פתח את סגור לבו. הפעם, כך הרגשתי, הוא נפתח בדרכו המאופקת. שמעתי התרגשות בקולו, גם קולי נסדק לרגע.
היתה לו מורשת והיו לנו חלומות.

המחשבה רואה אור באסופת מאמרים לזכרו של ראש הממשלה יצחק רבין ״שלוש יריות ועשרים שנה״ בהוצאת עם עובד.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יוסי שריד.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על היו לנו חלומות

03
שרון

הדרך אבדה, האנשים הטובים אבדו ואינם עוד, והכאוס שאנחנו מצויים בתוכו לא עושה רושם שעומד להסתיים.
גם אתה, יוסי שריד, אחד האנשים הישרים וההגונים שכמותם כמעט ואין היום בפוליטיקה. גם מי שמתנגד לדעותיך לא יכול להתכחש לכך.
איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא...

04
עדנה פישמן

למען האמת לא קשה להסביר את שכיחתו של רבין וזניחת מורשתו: קוראים לזה - "חופש המחשבה". וג: "רגישות לזיוף". אנשים פשוט לא אוהבים כשמייצרים עבורם מציאות בדיונית ובה אלים ובני אלים שלאורם יש ללכת ושלהם ראוי לשטוח קומה, ומגישים להם על מגש-נייר-עיתון את המחשבות שיש לחשוב והרגשות שראוי להרגיש. במילים אחרות: מי שמריח שקר - מעקם את האף. ובעוד מילים אחרות: הקומוניזם קרס, תלמדו מזה משהו.