פרויקט המחילה הייתי אדם-זאב בעדר של כבשים

סמי רנגל (Sammy Rangel) בילה את רוב השנים המוקדמות בחייו במוסדות לחולי נפש, בתי אומנה ומוסדות לעבריינים צעירים. בגיל 11 בחר באלימות כאורח חיים, כשהצטרף לכנופיה Maniac Latin Disciples ובילה תקופות ארוכות בכלא. רק אחרי שתכנית גמילה מסמים סייעה לו להשתקם, סמי החל להשלים את השכלתו ולעבוד בתכנית לסיוע לנוער במצוקה Safe Streets Outreach Program בוויסקונסין, ארה"ב. היום, לאחר שהשלים תואר שני בעבודה סוציאלית, הוא מייעץ לרשויות אכיפת החוק ולגופים נוספים במניעת אירועים של אלימות קשה. הוא כתב אוטוביוגרפיה Fourbears: The Myths of Forgiveness (איפוק: המיתוסים של הסליחה) והוא ממייסדי Formers Anonymous (אסירים-לשעבר אנונימיים), תכנית שיקום עצמי לגברים ונשים שמעוניינים לצאת מחיי הפשע והאלימות.

 

זה התחיל כשהייתי בן שלוש, כשאחותי ואני נאנסנו על ידי אחיה של אמנו. אפילו בגיל שלוש אתה יודע כשמשהו נורא לא בסדר קורה לך. בילדותי עברתי גם התעללות שיטתית וסדיסטית על ידי אמי ואבי החורג. ההתעללות של אמי הייתה גופנית וכוונה רק אליי, לא לאחותי ולא לשני אחיי הקטנים. סומנתי, והייתי המנודה של המשפחה.

אמא שלי נהגה לפגוע בי בצורות הכי נוראות שאפשר – כך שאם השתמשה בחגורה, היא הייתה מכה אותי באמצעות האבזם. רק לעתים רחוקות קיבלתי אוכל, ונאלצתי להתגנב ולגנוב אוכל, והיא לא הרשתה לי לשכב לישון בלילה, אלא הכריחה אותי לכרוע ברך ליד המיטה שלה, עד שהייתי צונח אל הרצפה. היא עשתה כל מה שביכולתה כדי להשפיל אותי. האחים שלי, שלמדו להתעלם ממני, פשוט עצמו עין. בגיל שמונה ניסיתי לתלות את עצמי – ונכשלתי רק בגלל שכבל שבו השתמשתי נקרע.

היום שבו החלטתי לברוח מהבית, היה גם היום שבו כמעט הרגתי את אימא שלי. גהרתי מעליה כששכבה במיטה ובידי סכין, אבל בגיל אחת עשרה, לא היה לי כוח או אומץ לעשות את זה. לאחר מכן ביליתי את רוב השנים המוקדמות של נעוריי ברחוב. הצטרפתי לכנופיה, התחלתי לשתות ולעשן קוקאין, ולעשות הרבה סקס. הייתי רק בן 11 כשאיבדתי את התינוק הראשון שלי.

הזוועות שהתרחשו בבית הקשיחו את לבי – עד כדי כך שלא שמתי קצוץ. אחד מחברי הכנופיה הבוגרים יותר ביקש ממני לשבת על גרונו של בחור וכשאמרתי שאני לא יכול, הוא הראה לא איך עושים את זה. די מהר, כבר לא היה אכפת לי מה אני עושה. הייתי אלים ותוקפני בצורה קיצונית.

בגיל 17 נכנסתי לכלא בפעם הראשונה. למרות שהיה לי בן אחד, ועוד אחד בדרך, התרגשתי מהכניסה לכלא כי ידעתי ששם אוכל לצבור כוח וסמכות. וכך, קרבות הכנופיות שהחלו בחוץ הלכו והשתכללו בכלא. עכשיו הייתי לי אידיאולוגיה שהאדירה ופיארה את האלימות. היא העניקה לחיי משמעות ונתנה לגיטימציה לכל מה שעשיתי.

הפכתי לאדם רע כל כך, שבסופו של דבר נשלחתי לכלא שמור במיוחד, שנוהל בפועל על ידי האסירים. השתייכתי לכנופיה פורטוריקנית, אבל מי שניהלו את העניינים היו חברי הכנופיה הלבנים הגזענים. בכלא הזה מצאתי את עצמי מעורב במהומות על רקע גזעי שכללו ירי ודקירות ולקיחת בני ערובה.

נכנסתי לכלא כפרחח ויצאתי ממנו כמנהיג אכזר עם מנטליות של רוצח. התחלתי להסתובב ברחובות עם אקדח וסכין. נהגתי לומר לאנשים שאני יותר חיה מאדם. שבעה חודשים לאחר מכן, חזרתי לכלא בגלל שוד מזוין ומיד הוכנסתי לצינוק.

השינוי הקטן הראשון התחולל כשאדם בשם ג'ורג' הגיע יום אחד לצינוק כדי לדבר אתי. הוא בלבל אותי משום שקרא לי 'אחיין' ואמר שהוא רוצה לפגוש אותי במשרדו. חודשים לא היה לי שום קשר עם אדם אחר, ולמרות זאת הוא דאג שאלקח מהתא למשרדו – מה שתבע מארבעה אנשים לכבול את רגליי ולאזוק אותי – ואז הוא אמר לשומרים להתיר את השלשלאות. לא האמנתי שזה קורה: זה היה כמו לשחרר אדם-זאב אל תוך עדר כבשים. הדהים אותי שהבחור הזה, שגופי היה כפול בגודל מגופו, לא פחד ממני. ואז הוא ביקש לשמוע את הסיפור לי – ואני סיפרתי לו הכול. הוא לא נרתע ולא ריחם עליי – הוא רק הקשיב. לאחר מכן הוא אמר: "אני רוצה לעזור לך לצאת מהמקום הזה". יצאתי משם וידעתי שמשהו השפיע עליי. הפגישה הזו גרמה לי להרגיש פגיע.

כעבור שנה, הרבצתי לארבעה שומרים והרגשתי רע, כי לא רציתי להמשיך לעשות את זה. כתבתי לג'ורג' וסיפרתי לו ש'פישלתי'. ציפיתי שיכעס עליי, אבל הוא רק אמר: "אתה לא חייב לי שום דבר". בגלל שהוא לא התאכזב ממני, הייתה לי תקווה והמשכתי הלאה.

את השינוי חוללתי במסגרת תכנית אינטנסיבית לגמילה מסמים. הייתי צריך לדבר על חיי, על אמא שלי, וזה שיחרר מתוכי פרץ של רגשות. בכיתי כל כך, שהפנים שלי נראו כאילו אני מכוסה חבורות. כשאסיר אחר אמר לי שאני לא אוהב את הבת שלי, כי לא נקשרתי אליה כראוי, זה כאב לי נורא כי ידעתי שזאת האמת. ההרגשה שלי השתנתה מיד, מרחמים עצמיים לחרטה. למעשה, זאת הייתה הפעם הראשונה שבה חוויתי אמפתיה.

מאותו רגע, עשיתי הכול כדי לנסות לשקם את חיי. כשעזבתי את הכלא, החלטתי שאני חייב לקבל מחילה מבני ובתי, וגם לסלוח לאימא שלי ולכל האחרים שפגעו בי – כולל אחיה. יצרתי לעצמי מיתוסים שהצדיקו את חוסר היכולת שלי לסלוח לאמא שלי – מיתוסים על כך שהיא חייבת לקבל את הסליחה שלי, שהיא לא ראויה לה, והכי חשוב, שמה שהיא עשתה הוא בלתי נסלח. הבנתי אז שאני חייב להניח למיתוסים האלה, כי כל עוד אנסה לגבות את מה שאמא שלי חייבת לי, לעולם לא אוכל להתקדם בחיי. וכך, בסופו של דבר, הסליחה שחררה אותי מהשנאה שכילתה אותי מבפנים.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © Mark Seliger, The Forgıveness Project

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgivness Project.

תגובות פייסבוק