הילד שצייר חתולים

לפני זמן רב, רב מאוד, בכפר קטן ביפן, חיו איכר עני ואשתו, אנשים טובים מאוד. היו להם ילדים רבים והם התקשו להאכיל את כולם. כשמלאו לבן הבכור ארבע-עשרה שנה, הוא היה כבר חזק מספיק כדי לעבוד עם אביו. הבנות למדו לעזור לאם המשפחה כמעט מהיום שבו החלו ללכת.

אך הקטן מכולם, שגם הוא היה בן, נראה כמי שאינו מתאים לעבודה קשה. הוא היה פיקח מאוד, הפיקח מכל אחיו ואחיותיו, אבל הוא היה גם קטן וחלש, והאנשים אמרו שהוא אינו עתיד לגדול עוד הרבה. לכן הוריו חשבו שהדבר הטוב ביותר עבורו יהיה להפוך לנזיר במקדש ולא להיות איכר. יום אחד הם לקחו אותו למקדש בכפר וביקשו מהנזיר הזקן והטוב שחי במקום לקבל את הילד כתלמיד וללמד אותו כל מה שנזיר צריך לדעת.

הקשיש פנה באדיבות אל הילד ושאל אותו סדרה של שאלות קשות. התשובות שלו היו כל כך חכמות, שהנזיר הסכים לקבל את הצעיר למקדש כתלמיד ולחנך אותו להיות נזיר מלומד החי במקדש.

הילד למד במהירות את מה שהזקן לימד אותו וכמעט תמיד היה צייתן מאוד. אבל היה בו פגם. הוא אהב לצייר חתולים בשעות הלימודים, ויותר מזה – הוא אהב לצייר אותם במקומות שבהם לא אמורים לצייר חתולים.

בכל פעם שהוא היה לבד, הוא היה מצייר חתולים. הוא היה מצייר אותם בשולי הספרים של הנזיר, ועל כל מחיצות הנייר במקדש, וגם על הקירות ועל העמודים. הנזיר אמר לו פעמים אחדות שזה לא בסדר, אך הוא לא הפסיק לצייר חתולים. האמת היא שהוא צייר כיוון שהוא לא היה יכול להימנע מכך. היה לו מה שנקרא "יצר של אמן", ולכן הוא לא התאים לחיים כתלמיד של נזיר במקדש: תלמיד כזה חייב להשקיע את כולו בספרים וללמוד.

יום אחד, לאחר שהילד צייר תמונות נהדרות של חתולים על מסך של נייר, אמר לו הנזיר הקשיש: "בני, עליך לעזוב את המקדש הזה. לעולם לא תהיה איש-דת טוב, אבל אולי תצליח להפוך לאמן גדול. כעת תרשה לי לתת לך עצה אחרונה, עצה שאסור לך לשכוח לעולם: הימנע ממרחבי הלילה הגדולים, הישאר בקטנים".

הילד לא הבין מה כוונת הנזיר במשפט "הימנע ממרחבי הלילה הגדולים, הישאר בקטנים". הוא חשב וחשב, בעודו מכין צרור עם בגדיו כדי לעזוב את המקום, אבל לא הצליח להבין את מלים שנאמרו לו. והוא חשש לשוב ולדבר עם הנזיר מכל סיבה שהיא חוץ מאשר כדי לומר לו שלום.

הוא עזב את המקדש עצוב מאוד והחל לשאול את עצמו מה עליו לעשות כעת. הוא היה בטוח שאם הוא ישוב מיד למשפחתו אביו יעניש אותו על כך שהוא לא ציית לנזיר. ולכן הוא חשש לשוב לביתו.

לפתע הוא נזכר שבכפר הבא, במרחק של כשלושה קילומטרים משם, יש מקדש גדול מאוד. הוא שמע שבאותו מקדש חיים נזירים אחדים, והחליט ללכת לשם ולבקש מהם לקבל אותו כתלמיד.

המקדש היה סגור, אך הילד לא ידע זאת. הסיבה לסגירת המקום הייתה שד שהבריח את כל הנזירים והשתלט על המקום. לוחמים עזי-נפש אחדים באו למקדש בלילה כדי להרוג את השד, אבל הם לא נראו שוב בחיים. איש לא סיפר לילד דבר מכל זאת, והוא פנה והלך עד לכפר, בתקווה לזכות ליחס אדיב מצד הנזירים.

כשהגיע למקום, הייתה כבר שעת לילה ותושבי הכפר הלכו לישון, אבל הוא ראה את המקדש הגדול בראש גבעה, בקצה הרחוק של הרחוב הראשי, והבחין באור שדלק בפנים. מי שמספרים את הסיפור הזה אומרים שהשד נהג להדליק את האור כדי למשוך נוסעים בודדים שחיפשו מחסה. הילד הלך הישר למקדש ודפק בדלת. לא נשמע שום קול בפנים. לבסוף הוא דחף בעדינות את הדלת ושמח לגלות שהיא אינה נעולה במפתח. הוא נכנס וראה את להבת המנורה, אבל לא ראה במקום נזירים.

הוא חשב שמישהו יופיע מיד, והתיישב לחכות. הוא הבחין שכל המקדש אפור מאבק ומלא בקורי עכביש, ולכן חשב שהנזירים ישמחו לקבל תלמיד שישמור על ניקיון המקדש.

הוא שאל את עצמו מדוע הם אפשרו למקום להתמלא כך באבק. אבל האמת היא שמה שמצא חן בעיניו יותר מכל היו מחיצות לבנות גדולות, המתאימות מאוד להיות רקע לציורים של חתולים. למרות עייפותו, הוא חיפש מכחול בסביבה, חיפש וגם מצא, וגם מעט דיו. והוא החל לצייר חתולים.

הוא צייר על המסכים הגדולים חתולים אינספור, ואז הוא החל להרגיש עייפות רבה מאוד. הוא עמד לשכב לישון ליד אחת המחיצות כשנזכר במלים "הימנע ממרחבים גדולים, הישאר בקטנים".

המקדש היה גדול מאוד, והוא היה לבד לחלוטין, וכשנזכר במלים הללו – על אף שלא הבין אותן היטב – הילד החל לחוש לראשונה מעט פחד. הוא החליט לחפש "מרחב קטן" כדי לישון. הילד מצא ארון קטן עם דלת הזזה ונכנס לתוכו, סוגר אחריו את הדלת. לאחר מכן הוא נשכב ונרדם.

באמצע הלילה העיר אותו רעש נורא מאין כמוהו: רעש של מאבק וצווחות. זה היה כל כך נורא, שהוא פחד אפילו להביט מבעד לחרכי הארון הקטן. הוא נותר מוטל בפנים, נוקשה כולו, כובש את נשימתו מרוב פחד.

האור שדלק במקדש כבה, אבל הרעשים הנוראים נמשכו ואף גברו עד שלפתע פתאום, כל המקדש כולו רעד. לאחר זמן לא קצר, ירדה דממה, אך הילד המשיך לפחד לזוז. הוא לא עשה דבר עד שאור השמש של הבוקר זהר מבעד לחרכי דלת הארון.

אז יצא הילד ממקום מחבואו, בזהירות רבה, והביט סביבו. הדבר הראשון שהוא ראה היה שכל רצפת המקדש מכוסה בדם. ולאחר מכן, ראה שבאמצע הרצפה מוטלת מתה חולדה ענקית,  מפלצתית – חולדה-שד – גדולה יותר מפרה!

אך מי או מה הרג אותה? במקום לא נראה שום איש או יצור אחר. או-אז ראה הילד שכל פיותיהם של כל החתולים אדומים ורטובים מדם. באותו רגע הוא ידע שמי שהרגו את השד היו החתולים שהוא צייר. ואז, בפעם הראשונה, הוא הבין את העצה שנתן לו איש-הדת הקשיש: "הימנע ממרחבי הלילה הגדולים, הישאר בקטנים".

לאחר מכן, הילד היה לאמן מפורסם מאוד. אחדים מציורי החתולים שלו עדיין מוצגים היום לנוסעים ברחבי יפן.

(פטריק) לפקדיו הרן (Lafcadio Hearn) נולד ב-1850 והלך לעולמו ב-1904. הרן היה סופר בינלאומי, ממוצא אירי ויווני שחי בעיקר בניו אורלינס וביפן, שם נודע כקואיזומו יקומו. הרן אסף אגדות וסיפורי רפאים יפניים ובין השאר כתב ספרים רבים על יפן ותרבותה.

תרגם מאנגלית: יורם מלצר

תמונה ראשית: מתוך "ב'לה-בודינייר"", ליטוגרפיה מאת תאופיל אלכסנדר סטיינלן (1859-1923), מוזיאון ואן-גוך, אמסטרדם