הכי ניטרלית בשכונה

אם נולדתם מתישהו אחרי 1960, המדינה הראשונה (ואולי היחידה) שתעלו בדעתכם כשתחשבו על ״ניטרליות״ תהיה שוויצריה – המדינה הקטנה בהרי האלפים שכבר מאתיים שנה מקיימת מדיניות של ״ניטרליות מתמשכת״. אולם, אילו הייתם נולדים בראשית המאה ה-19, המדינה שהייתם חושבים עליה כמובן מאליו הייתה ארצות הברית של אמריקה.

ג׳ורג׳ וושינגטון הכריז על הניטרליות האמריקנית בנאום הפרידה שלו משנת 1796. ״אחרי בחינה מעמיקה... מסקנתי היא שבכל הנסיבות יש למדינתנו זכות – וזו גם חובתה – לנקוט בעמדה ניטרלית״, הכריז הנשיא הראשון של ארצות הברית. הוא מנה מספר סיבות לכך, ובהן ״קשר עמוק של מדינה אחת לאחרת מייצר מגוון רעות חולות״, כולל הכפפתה של ארה״ב לאינטרסים ולמלחמות של מדינות אחרות.

אחרי ההצהרה הזו, הניטרליות נותרה עמוד תווך במדיניות החוץ של ארה״ב למשך מאה וחמישים שנה. אבל הגדרת הניטרליות של וושינגטון לא הייתה היחידה בשטח.

ניטרליות היא מושג מעורפל שיכול לציין דברים רבים עבור אנשים רבים ושונים. במדיניות חוץ, המונח משמש לפחות בשלוש צורות שונות: מושג בחוק הבינלאומי, מדיניות של מדינות וקטגוריה אנליטית לתיאור גישתן של מדינות כלפי עימותים מסוימים

ניטרליות היא מושג מעורפל שיכול לציין דברים רבים עבור אנשים רבים ושונים. במדיניות חוץ, המונח משמש לפחות בשלוש צורות שונות: מושג בחוק הבינלאומי, מדיניות של מדינות וקטגוריה אנליטית לתיאור גישתן של מדינות כלפי עימותים מסוימים. בתוך המסגרת הזו, משמעות הניטרליות משתנה לעתים תכופות.

תולדות הניטרליות האמריקנית מדגימה זאת. ואכן, הניטרליות האמריקנית של וושינגטון ושל ראשית המאה ה-19 עשויה להיראות לנו היום כחיה מוזרה, ושונה מאוד מן הגרסה השוויצרית.

"מסקנתי היא שבכל הנסיבות יש למדינתנו זכות – וזו גם חובתה – לנקוט בעמדה ניטרלית" - ג'ורג' וושינגטון (1795), דיוקן מאת גילברט סטוארט.מוזיאון המטרופוליטן. תצלום: ויקיפדיה

למשל, הניטרליות האמריקנית לא מנעה מארה״ב להשתמש במלחמה כדי להשיג את מטרותיה במקומות אחרים. היא נלחמה באומות הילידיות של צפון אמריקה בסדרה של מלחמות עקובות מדם, בלעה את ממלכת הוואי הניטרלית לא פחות בשנת 1899 ויצאה למלחמה עם מקסיקו וספרד כשהדבר תאם את האינטרסים שלה.

מראשיתה, מדיניות הניטרליות של ארה״ב כוונה כלפי אירופה בלבד, ובעיקר כלפי העימותים האירופים שבהם המדינה לא הייתה מעוניינת. אלה כללו את השנים הראשונות של מלחמת העולם הראשונה ושל מלחמת העולם השנייה (1914-1917 וגם 1939-1941). האמריקנים נפטרו מגישת הניטרליות-כלפי-עימותים-חסרי-טעם-מער-לים רק אחרי שהיפנים הפציצו אותם ממנה בפרל הרבור. עד כה, הם לא חזרו לאמץ אותה.

באותה עת, סוג כזה של ״ניטרליות מזדמנת״ היה מקובל. למעשה, המאה ה-19 הייתה תקופת השיא של ניטרליות בסגנון ארצות הברית, כי מאזן הכוחות הנוצר אחרי מלחמות נפוליאון של ראשית המאה סיפק יציבות יחסית עבור המעצמות הגדולות. היציבות הזו הביאה לניטרליות נוספת. התקופה לא הייתה תקופת שלום, כמובן – מספר מלחמות קטנות התרחשו ועודדו את הקולוניאליזם באפריקה, אסיה ואוסטרליה והרגו מיליוני בני אדם. אבל העובדה שאף אחת מן המעצמות לא יכלה להתגבר על 8-10 האחרות הובילה לכך שלכולן היה אינטרס להישאר ניטרליות, לפעמים.

כיום, המדינות היחידות שעדיין מתייחסות למושגי הניטרליות המשפטיים הללו הן מדינות קטנות שמקפידות על ניטרליות מתמשכת כמו שוויצריה, אוסטריה ואירלנד

לכן הייתה תשוקה גדולה שכל המעצמות יקבעו כללים לאינטראקציות בין הצדדים הלוחמים לאלה הניטרליים. הדבר הוביל לקודיפיקציה של ״חוק הניטרליות״ בוועידות האג בשנים 1899 ו-1907. הוועידות הצהירו במפורש מהן כללי ה״עשה ואל תעשה״ עבור ניטרליים ולוחמים בזמן מלחמה.

כיום, המדינות היחידות שעדיין מתייחסות למושגי הניטרליות המשפטיים הללו הן מדינות קטנות שמקפידות על ניטרליות מתמשכת כמו שוויצריה, אוסטריה ואירלנד. הן חשות מחויבות לחוק הניטרליות, ולכן הן מסרבות לייצא נשק לאזורי מלחמה (לאוקראינה, למשל) או לאפשר למדינות נאט״ו המעורבות במבצעים צבאיים לטוס מעליהן. המעצמות של היום, כמו ארה״ב, סין או רוסיה, אינן משתמשות יותר בחלק הזה של החוק הבינלאומי.

חיילי הצבא השווייצרי מתאמנים כדי להבטיח את ביטחון המדינה הניטרלית ביותר בעולם. תצלום: קקו

הסיבה לכך ידועה היטב. מאז מלחמת העולם השנייה, ארה״ב בנתה את מה שהיא מכנה כעת בשם ״מערכת בינלאומית מבוססת כללים״ אשר ״מתמקדת בבניית בריתות – מישראל ועד מדינות נאט״ו, יפן, הפיליפינים ואוסטרליה, בנות בריתה של ארה״ב מסייעות בפעילויותיה מעבר לים (בעיראק, סוריה, לוב וכדומה) או מאפשרות לצבא ארה״ב להנחות על אדמתן ובנמליהן כוחות וציוד, וכך הן מאפשרות לוושינגטון להפגין כוח קשיח חסר תקדים עם כ-750 בסיסים ברחבי תבל.

בנות הברית, בתמורה, מקבלות הבטחה להגנה מצד הדוד סאם. שום מדינה החברה בנאט״ו מעולם לא הותקפה על ידי מדינה אחרת כמותה, וגם יפן לא חוותה לחימה מאז שדבקה בעסקה הגדולה שלה עם ארה״ב בשנות החמישים. גם בפיליפינים ובטאיוואן יש מי שמאמינים שרק הברית שלהם עם ארה״ב היא שמרתיעה את סין.

בעולם של ימינו הניטרליות משמשת לעתים קרובות לתיאור מדיניות של מדינות אשר, בדרך כזו או אחרת, אינן מיישרות קו עם מדינות אחרות בנוגע לעימות עם צד שלישיבמקום זאת, בעולם של ימינו הניטרליות משמשת לעתים קרובות לתיאור מדיניות של מדינות אשר, בדרך כזו או אחרת, אינן מיישרות קו עם מדינות אחרות בנוגע לעימות עם צד שלישי. אלא שמדינות אלה אינן מכנות את עצמן לרוב בשם ניטרליות, וגם לא נשמעות לכלל הניטרליות; הניטרליות שלהן היא לעתים קרובות כזו שאינה תואמת אפילו את ההסכמים מן העבר.

קחו למשל את תנועת המדינות הבלתי מזדהות, שהוקמה במהלך המלחמה הקרה. בתגובה לעימות הדו קוטבי בין שתי מעצמות העל, מדינות שזמן קצר לפני כן השתחררו מעול הקולוניאליזם באסיה ובאפריקה פתחו קואליציה רופפת שהתאחדה סביב הבוז לרעיון של הצורך לבחור צד בעימות אידיאולוגי בין הכובשות האירופיות לשעבר. מדינות כמו הודו, אינדונזיה, גאנה או מצרים לא רצו כלל לבחור בין הסובייטים למערב כאשר יכלו לנהל יחסים טובים עם שני הצדדים ולהשתמש במסחר עם שני הצדדים כדי לפתח את הכלכלות שלהן ולהתרחק מתלות במי ששעבדו אותן בעבר.

המדינות הבלתי מזדהות היו ועודן רק התאחדות רופפת בין מדינות. חלקן, כמו הפיליפינים וערב הסעודית כלולות אפילו בתוך מערך בנות הברית של ארה״ב עם הסכמי לקיום בסיסי צבא, מה שמוכיח כי אי הזדהות וכריתת ברית יכולות ללכת יד ביד – הפוליטיקה הבינלאומית היא לרוב לא עניין בינארי. אבל מאז ראשית המלחמה בין רוסיה לאוקראינה, המדינות הבלתי מזדהות הפכו שוב לרלוונטיות כגוש ניטרלי, שחבריו מסרבים לבחור צד.

באופן דומה, מדינות BRICS+ (ברזיל, רוסיה, הודו, סין, דרום אפריקה ומי שהתווספו בשנת 2024: מצרים, אתיופיה, איראן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות) יהפכו כנראה לגוש ניטרלי, כי חברות בו אויבות וחברות באותה מידה. סין והודו מנהלות מחלוקות גלויות על שטחים לאורך גבולותיהן, ואיראן וערב הסעודית הן יריבות אסטרטגיות במערב אסיה. הדבר מבטיח כי גוש ה-BRIC+ לא יהפוך לברית צבאית אלא יוותר קשור מוסדית לניטרליות כלפי העימותים שבהם מעורבת כל אחת מהחברות בו.

ניטרלי? בלתי מזדהה? יש מקום לספק: שי ג'ינפינג נואם בערצת הכללית של האו"ם (2015). תצלום: United Nations Photo

ישנה נטייה בארה״ב ובאירופה – בעיקר בחוגים שאינם שמרניים – לראות את הביטחון הכלל עולמי בתבנית של חברים-אויבים, בצבעי שחור ולבן מניכיאניים, כשכוחות הטוב (הדמוקרטיות) מצד אחד וכוחות הרשע (אוטוקרטיות) מנגד. אבל רבות מן המדינות הבלתי מזדהות והניטרליות רואות את התמונה כמורכבת הרבה יותר.

ישנן סיבות רבות לכך שמדינות מחליטות 'לפעול לבדן' ולא לכרוך את גורלן באחרות. הדינמיקה במערכת הבינלאומית, שילוב האינטרסטים המשתנה תדיר ומצבי תלות יוצרים הרכבים ומושגים של מלחמה, שלום ואכן גם ניטרליות,  המשתנים שוב ושוב

ישנן רגעים שבהן הדמוקרטיות המערביות ובנות בריתן שוגות שגיאות אדירות, כמו פלישה בלתי חוקית לאיראן והריגה של מיליון בני אדם, הפגזת סרביה ולוב, כיבוש חלקים מסוריה בהפרה בוטה של החוק הבינלאומי או תמיכה בטבח של עשרות אלפי אזרחים פלשתינים – שלא להזכיר את הטעויות הישנות יותרשל מלחמת וייטנאם או הדחת המשטרים הדמוקרטיים באיראן ובאמריקה הלטינית. טעויות כאלה מספקות תמריץ רב למדינות שמחוץ לאזורי הביטחון המיידיים של ארה״ב להימנע מבריתות נוקשות או לבחור להישאר לא מחויבות באמצעות מדיניות המתייחסת לכל מצב לגופו.

בקצרה, ישנן סיבות רבות לכך שמדינות מחליטות ״לפעול לבדן״ ולא לכרוך את גורלן באחרות. הדינמיקה במערכת הבינלאומית, שילוב האינטרסטים המשתנה תדיר ומצבי תלות יוצרים הרכבים ומושגים של מלחמה, שלום ואכן גם ניטרליות,  המשתנים שוב ושוב.

פקסל לוטאז (Lottaz) הוא חוקר במחלקה למשפטים ובמרכז האקובי באוניברסיטה של טוקיו ומוביל רשת מחקר בנושא הניטרליות. בין ספריו: Sweden, Japan, and the Long Second World War ו- Neutral Beyond the Cold: Neutral States and the Post-Cold War International System.

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Squareתורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: כלים לשמירה על ה"מערכת בינלאומית מבוססת כללים" מבית היוצר של ארצות הברית. תצלום: לי