הלאה הציונים

הכורח להנהיג לימוד מרחוק מעלה את השאלה: האם יש טעם במתן ציונים, או שמא הם מזיקים ללימוד?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

תלמידים בכל רחבי המדינה החלו חוזרים ללימודים מרחוק. בין החששות בנוגע לשוויון ונגישות לטכנולוגיה, גמישות במעבר להוראה פנים אל פנים והמחיר שהדבר גובה מהורים עובדים, בתי הספר צריכים להחליט איך, אם בכלל, לשנות את שיטות ההערכה המקובלות. באביב, מוסדות לימוד באזורים רבים [בארה״ב] בחרו לא לתת ציונים לאותו חלק מן הלימודים שהתלמידים השלימו מרחוק. במקומות אחרים, מוסדות לימוד בחרו לדרג תלמידים על פי ״עובר״ או ״נכשל״. כל זאת משום שבמציאות של מגיפה, ישנם יותר מדי גורמים חיצוניים שלא ניתן לפקח עליהם, לשלוט בהם או לתקן ולכן מערכת מתן הציונים אינה מסוגלת לפעול בצורה הוגנת.

יש מעט דרכים בלבד להבטיח את היושרה של מי שעתידים לקבל ציונים: בלי להיות בטוחים לגמרי שהתלמידים הם שמכינים את העבודות בעצמם, איזה משקל יש בכלל לעבודות שהם מגישים?

המעבר ללמידה מרחוק נעשה במהירות גדולה, ולעתים קרובות עם מעט מאוד הכנה מראש, ולכן יש מעט דרכים בלבד להבטיח את היושרה של מי שעתידים לקבל ציונים: בלי להיות בטוחים לגמרי שהתלמידים הם שמכינים את העבודות בעצמם, איזה משקל יש בכלל לעבודות שהם מגישים? וחשוב מכך, יש תלמידים שאין להם גישה לאינטרנט מהיר. לאחרים יש גישה לרשת, אבל הם חולקים את המכשיר [למשל, המחשב] עם בני משפחה נוספים. אפילו בנסיבות שבהן מערכות החינוך ניסו לתת מענה לבעיות של גישה לטכנולוגיה ולרשת, אי השוויון הוא עדיין בעיה. יש תלמידים שהוריהם יכולים לעזור להם במטלות, ואחרים משלמים למורים פרטיים מאות דולרים לשעה. ויש מי שעושים כמיטב יכולתם להשלים את שיערי הבית בעצמם, בעודם מתמודדים עם אי ודאות כלכלית ואפילו מחסור במזון.

לימוד מרחוק, הוראה מרחוק

בית הספר שינה פניו: ולא לכולם יש התנאים. תצלום: Windows

אבל הבעיות שהמגיפה וחודשים של בידוד האירו, היו שם עוד הרבה קודם לכן. ובעיות אלה עדיין לא נפתרו, גם לאחר שהתלמידים חזרו לסוג של ״שגרה״ חדשה בבתי הספר הממלכתיים. האם מתן הציונים נועד למדוד? לתגמל? להעריך? איזו שיטה או אילו שיטות יאפשרו למורים להשיג את היעדים הללו בצורה הטובה ביותר? עד כמה יכולים המורים להיות אובייקטיביים, בעיקר בתנאים כאלה? האם צריך להעריך את התלמידים מול מדד כלשהו, או אלה לעומת אלה?

הדיוק, האתיקה, המטרה וטבעם של הציונים בחינוך העל יסודי באמריקה עומדים במרכזו של ויכוח עז בין חוקרים לפחות מאז סוף המאה שעברה. אפילו שיטת הציונים המקובלת כל כך – מ״נכשל״ ועד ״טוב מאוד״ [המסומנים בארה״ב באותיות A עד F] – הייתה פעם בבחינת חריגה שנויה במחלוקת מן התעודה שהציגה ציונים במספרים מדויקים. הציונים המבוססים על אחוזים החליפו הערות מלאות תוכן, ואת מה שמכנים בשם הערכה על פי תקן, או ציונים אוניברסליים (בבית הספר או במחוז) שתלמידים היו מצופים להגיע אליהם – במקום ציון ממוצע של מטלות ספציפיות.

ההנחה המקובלת כל כך לפיה לא ניתן להעריך את עבודתם של תלמידים אלא באמצעות ציונים - מוטלת בספק

ציונים על פי תקן ותוספת של הערות אישיות לאות המסמלת את הציון נעשו מקובלים בשנים האחרונות. אבל ניתן לטעון טיעון מתקדם יותר לטובת ביטול הציונים – לפחות אלה שמשמשים אותנו כיום – בחינוך העל יסודי. על אף ההנחה המקובלת כל כך לפיה לא ניתן להעריך את עבודתם של תלמידים אלא באמצעות ציונים, התפקיד שממלאים הציונים בהנעת התלמידים והנחיצות שלהם בתהליך הקבלה למוסדות ההשכלה הגבוהה – שניהם מוטלים בספק.

מחנכים כמו ארווין פקהאם (Peckham) ואלפי קון (Kohn) מציגים ראיות משכנעות לכך שעבודותיהם של תלמידים משתפרת וההזדמנויות להוראה משמעותית מתרבות כשמבטלים את הציונים או כמעט ולא מייחסים להם חשיבות. לדבריהם, דיבור מפורש על משמעות מתן הציונים מקלה על ההבנה של הטיעון בעד ביטול הציונים, גם בלי קשר לצרוך הנוכחי בכך בתקופת הלמידה מרחוק. האם ״מתן ציונים״ פירושו הערכה? מדידה? דיווח? האם הערות מילוליות מפורטות הן סוג של ציון? במאמר של קון משנת 2003, “The Case Against Grades”, הוא טוען כי אפילו ציונים המבוססים על תקן קבוע או טבלאות, שבהם התיאורים מחליפים את האות, הם עדיין סוג של ציונים. הוא מתנגד לציונים משום שהוא בעד מתן אמון מלא במחנכים.

תרגילי חשבון, כפל, עיפרון

ולא כל דבר אפשר לכמת במספרים. תצלום: כריס ליווראני.

במאמרו “Beyond Grades” פקהאם יוצא נגד שיטת הציונים המקובלת, ומביא לראייה את הצלחתן של שיטות הערכה ומשוב חלופיות שבהן השתמש בשיעורי הכתיבה שלימד בקולג׳. אף שהשיטות שלו הן לעתים ייחודיות ללימודי כתיבה ולתלמידים בוגרים יותר (הוא מציין כי הערכת של מטלות כתיבה היא בעצמה תמיד סובייקטיבית, וכי ככל שתלמידים מתבגרים הם כנראה תלויים פחות בציונים), ״איסוף מידע אינו דורש מבחנים, ושיתוף במידע אינו דורש ציונים״.

פקהאם אפילו טוען כי שיטות מתן הציונים המסורתיות מגבילות את הישגי התלמידים, טענה שמהדהדת את מה שכתבו סוזן ברוקהארט (Brookhart) ועמיתיה ב-“A Century of Grading Research” המציגים נתונים על השפעתה של שיטת מתן הציונים המקובלת על שיעורי השלמת הלימודים בתיכון של תלמידים בסיכון, בשלוש דרכים שונות: ישנו יחס הפוך בין ציונים לבין שיעורי נשירה מלימודים; כישלון בקורס ליבה בכיתה ו׳ מנבא די במדויק נשירה מן הלימודים בהמשך; וכישלון בקורס ליבה בכיתה ט׳ ״מוריד את התלמידים מהמסלול״ שתכליתו סיום תיכון. אם אחת המטרות המרכזיות של הלימודים, כך טוען פקהאם, היא באמת לחנך את ההמונים, חשוב ביותר שההוראה תיעשה כך שתגיע לתלמידים רבים ככל האפשר. שיטת הציונים המקובלת, בעיקר בתחום הכתיבה, מכבה לעתים קרובות את התקווה ואת הסקרנות שהתלמידים ״החלשים יותר״ הביאו לכיתה בראשית שנת הלימודים.

בניגוד לאמונה הרווחת כי ציונים הם סוג של ״גזר״ חיוני, המניע תלמידים לעבודה, ישנם תלמידים – בעיקר אלה מהם הפגיעים יותר – שנוטים יותר מאחרים לקחת סיכונים אינטלקטואלים ולהמשיך להתעניין כשאינם מקבלים ציון על כל מטלה

בניגוד לאמונה הרווחת כי ציונים הם סוג של ״גזר״ חיוני, המניע תלמידים לעבודה, הוא אומר כי ישנם תלמידים – בעיקר אלה מהם הפגיעים יותר – שנוטים יותר מאחרים לקחת סיכונים אינטלקטואלים ולהמשיך להתעניין כשאינם מקבלים ציון על כל מטלה. הם מצליחים יותר בקורס כשהם פשוט מבלים את כל הסמסטר בשיחה על אודות כתיבה.

הבעיה, בעיני פקהאם, אינה ניתנת להפרדה מן הכלכלה הצרכנית הקפיטליסטית האמריקנית, המכוונת לעבר תגמול חיצוני, בעודה מציעה רשת ביטחון חברתית רופפת בלבד. בעיני פקהאם, את בעיית המוטיבציה החיצונית ניתן לפתור באמצעות פירוק האופן שבו התלמידים – ובעיקר אלה המקבלים ציונים נמוכים – הורגלו לראות את התגמול שהם מקבלים מבית הספר אך ורק במונחים של ציון. ״מה שדרוש להם״, הוא אומר, ״הוא תנאים שיעודדו עבודה ולמידה באמצעות תגמול פנימי מהותי״. פקהאם רוצה שהתלמידים שלו ייקחו סיכונים ויראו בכתיבה יכולת שיש לה תכלית מחוץ לכתיבה. לטענו, אפשר ליצור תנאים כאלה.

בשיעורים שהוא מלמד, פקהאם עבר להערות ודיונים משותפים שבהם התלמידים מקבלים משוב. הוא גילה שהתלמידים שלו נכונים יותר להקשיב למשוב שלו על מטלות אישיות כשההערות אינן עומדות בצילו של ציון. הוא מתמקד, במקום זה, בשלוש דרכי הנעה שאינן ציון: ״לימוד כתיבה טובה כיכולת שמועילה בתרבות המבוססת על כתב, לימוד השימוש בטקסט כגורם מתווך בינך ובין אחרים, ולימוד הגשמה עצמית באמצעות טקסט״. כשהוא מעודד את התלמידים כך, במקום הגזר המסורתי בדמות הציון, יש בכיתה שלו תחושה של שיתוף פעולה, ״ואני יכול להצטרף לשיחה״.

בתחילת כל קורס שלו, הוא מסביר שהוא יעיר הערות על מטלות כתיבה אישיות ״כקורא״, יגיד מה הוא אהב או לא אהב בכתיבה, ויציע הצעות לשיפור בעתיד. באמצע הקורס, הוא שולח לתלמידים מייל ובו ציון משוער, שכדי לקבוע אותו הוא לקח בחשבון לא רק את המטלות שביצעו (כפי שמקובל במרבית המקומות שבהם ציונים מוענקים על פי תקן קבוע) אלא גם נוכחות והשתתפות בשיעורים. בסוף הסמסטר, פקהאם עדיין נותן לתלמידיו ציונים, אבל רק כיוון שהוא מוכרח, כיוון שהוא מלמד במוסד שנותן ציונים. הוא מודה שהציונים שלו סובייקטיביים, אבל הם לא יותר מציון שהוא שקלול של ציוני מספר עבודות. הדירוג שעל פיו הוא מעניק לתלמידיו ציונים הוא כזה:

A – מאמץ רב, עבודה מצוינת בכתיבה, כתיבה מעולה.

B – מאמץ משמעותי, עבודה טובה בכיתה, כתיבה טובה.

C – מאמץ סביר, עבודה סבירה בכיתה, כתיבה ברמה סבירה.

D – מאמץ לא רב, עבודה לא טובה בכיתה, כתיבה לא טובה.

F – לא השתדלתם.

ציונים מצמצמים את העניין של התלמידים, גורמים להם להעדיף את העבודה הקלה ביותר, ובסופו של דבר פוגעים באיכות החשיבה של התלמידים

כמו פקהאם, קון טוען כי ציונים ״מצמצמים את העניין של התלמידים״, ״גורמים להם להעדיף את העבודה הקלה ביותר״, ובסופו של דבר ״פוגעים באיכות החשיבה של התלמידים״. קון מצדד בהערכות ״זהירות ומעטות״ וטוען כי ישנו הבדל בין הצורך שאנו רואים ב״מדידת״ עבודתם של התלמידים – משימה בלתי אפשרית לרוב – ובין  חשיבות ״הערכת״ עבודתם.

מדליה, אולימפיאדה

אסור שבית הספר יהיה אולימפיאדה. תצלום: צ'רלס דלוביו

להבדיל מפקהאם, קון חושב שניתן לבצע שינוי גם תחת ההנחה שבתי הספר אינם חייבים לתת לתלמידים ציונים. הוא מציע להחליף את הציונים ב״סיכומים איכותניים של התקדמות התלמידים, שיוגשו בכתב או כחלק משיחה״. הוא מכיר בקשיים המנהליים והחוקיים המלווים את ביטול הציונים, אבל טוען כי אלה נובעים בסופו של דבר מתפישות מוטעות הגורסות, למשל, כי היזון חוזר נרטיבי הוא פחות אובייקטיבי, וכי ציונים חיוניים לשם קבלה למוסדות להשכלה גבוהה. קון טוען שיש מורים שמסוגלים ״למנוע נזקים רבים אם ימירו את הציונים בהערכה של ממש״ וכי ״אפשר להזמין את התלמידים לקחת חלק בתהליך [מתן הציונים] או כמשא ומתן... או פשוט על ידי כך שיאפשרו להם לתת ציונים לעצמם״.

תלמידים אומרים כי בית הספר קל יותר כשיש ציונים וכי התמקדות בהערכה עצמית, מובילה לשיחות עמוקות יותר על הלימודים

פקהאם וקון עוסקים שניהם בתגובות של תלמידים לשיטות מתן ציונים לא מקובלות. בתגובה לשיטות הייחודיות שלו, תלמידים בכיתות של פקהאם תוהים לעתים קרובות האם ציונים, במקום לשמש מנוע שידחוף אותם ללמוד, עלולים לחבל במוטיבציה שלהם, משום שהם מעודדים תלמידים לעשות את המינימום הדרוש לקבלת הציון הרצוי להם. הם מציינים כי ביטול הציונים על כל חיבור שכתבו עורר בהם נכונות לשמוע היזון נרטיבי. באחד המקרים שקון בחן, הוא מצטט תלמידים שאומרים כי בית הספר ״קל יותר כשיש ציונים״ וכי התמקדות, כמו זו שהוא מציע בהערכה עצמית, מובילה לשיחות עמוקות יותר על לימודים.

אף שמחקרו של קון מתמקד בבתי הספר התיכוניים, במובנים מסוימים שיטותיו של פקהאם נראות קלות יותר לביצוע: אחרי הכול, מאחר שהוא סבור שאין לו ברירה אלא להשלים עם הדרישה של מוסד הלימודים למתן ציונים הוא מעניק לתלמידיו בסוף הסמסטר ציון המבוטא באות אחת. קון ופקהאם שניהם אינם מתייחסים לקושי הפוליטי שבביטול מוחלט של ציונים, בעיקר בתקופה שבה עוד ועוד אוניברסיטאות עברו לשיטות הערכה באמצעות מבחנים סטנדרטיים.

נדמה שבלתי אפשרי לבטל את מעמדם המרכזי של הציונים באווירה הנוכחית, שבה המורים אינם זוכים לאוטונומיה או לכבוד מצד המוסדות שמעסיקים אותם. אף שכל מתן ציון הוא סובייקטיבי, המחקרים המנסים להעריך את מידת ההוגנות שהשיטות מתן ציונים שונות מראים כי ציונים המבוטאים במספר, אות, הערה נרטיבית או השוואה לתקן אינם שונים במידת האובייקטיביות שלהם, וכי מדובר בהרגל וסטטוס-קוו שתלמידים, הורים ומורים התרגלו אליהם. שינוי הדינמיקה הזו יוכל להיות בעל השפעות חיוביות מרחיקות לכת, מעבר לתפקידם של הציונים בבתי הספר התיכוניים.

מקורות:

A Century of Grading Research: Meaning and Value in the Most Common Educational MeasureReview of Educational Research, Vol. 86, No. 4 (December 2016), pp. 803-848American Educational Research Association

The Case Against GradesCounterpoints, Vol. 451, de-testing + de-grading schools: AUTHENTIC ALTERNATIVES TO ACCOUNTABILITY AND STANDARDIZATION (2013), pp. 143-153, Peter Lang AG

Beyond GradesComposition Studies, Vol. 21, No. 2 (Fall 1993), pp. 16-31University of Cincinnati on behalf of Composition Studies

אמנדה פריש מורגן (Parrish Morgan) הייתה בעבר מורה בתיכון, וכיום היא כותבת על ספרות, על הורות ועל ריצות למרחקים ארוכים. רשימותיה הופיעו ב-וושינגטון פוסט, ב-The American Scholar, ב-n+1 ובכתבי עת אחרים.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: עיפרון אדום. תצלום: אייגין אייקורט, unsplash.com

Photo by engin akyurt on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אמנדה פריש מורגן, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק