הלוליינים לשלטון

היא אתגר גדול, והיא גם מציעה פרס גדול לכל האוחזים בה, בשלטון ובציבור. האם נדע לשוב אל הבריאות והחוכמה של המתינות?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

לפני שלוש מאות שנה, הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה טען כי בני האדם מעדיפים את המרכז ולא את קצוות. עשורים לא רבים לאחר מכן, ג'ורג' וושינגטון חלק על הטענה. בנאום הפרידה שלו (1796), הנשיא הראשון של ארצות הברית השמיע אות אזהרה נגד ההשפעות הרעות של רוח המפלגתיות והפילוג. לטענתו, לרוח זו יש שורשים עמוקים בנפש האדם וניתן למצוא את "מופעיה הדוחים ביותר" בממשל של העם שבו התחרות והיריבות בין הפלגים "מוקצנת על ידי רוח הנקמה" והקיצוניות בכלל.

על המתינות אמר ג'ון אדמס שבלעדיה כל אדם הנמצא בשלטון הופך לחיית פרא צמאת דם

במבט על העולם של ימינו, אנו עשויים להתפתות ולצדד בוושינגטון ולא במונטסקייה. הזירה הפוליטית שלנו מדגימה היטב את הסיבות שבגללן איננו נוטים לבטוח בתכונה הזו, שבלעדיה – כפי שציין ג'ון אדמס בשנת 1776, "כל אדם הנמצא בשלטון הופך לחיית פרא צמאת דם". אף שהמוסדות הדמוקרטיים שלנו תלויים בכך שהשחקנים הפוליטיים ישתמשו בהיגיון הפשוט שלהם, בריסון עצמי ובמתינות, אנחנו חיים בעולם הנשלט על ידי עיקשות אידיאולוגית מוגזמת, שבו המתונים הפכו למעין זן הנמצא בסכנת הכחדה וזקוק נואשות להגנה. האם נוכל להציל אותם מהכחדה? כדי לענות על השאלה, עלינו להביט מחדש במתינות, זו שאדמונד ברק ראה בה תכונה שקשה לאחוז בה, והמתאימה רק למי שנפשו אצילית ואמיצה. מה פירושו להיות קול מתון בחיים הפוליטיים והציבוריים? מהם העקרונות שעליהם מבוססת המתינות? מה מנסים המתונים להשיג בחברה, וכיצד הם נבדלים מן האוחזים בתפישות קיצוניות יותר?

מונטסקייה

שרל מונטסקייה: כולו אומר מתינות. דיוקן לפי מדליה מאת Jacques-Antoine Dassier, תצלום: ויקיפדיה

לפני שנענה, אנו חייבים להתייחס לתפישה המקובלת הנוטה לזהות את המתינות עם הססנות, חולשה, אופורטוניזם ופחדנות. בעיני המצדדים בפרשנות כזו, מתינות היא תכונה סתמית, בלתי עקבית ולא רצויה, ההפך מנחישות ובהירות מטרה, שאליה משתוקקים מי שמעדיפים ניגודים ברורים יותר וצבעים עזים. "למתינות נדמה שהיא יפה", לעג פעם פרידריך ניטשה, רק משום ש"היא אינה מודעת לכך שבעיני הבלתי-מתונים היא נראית שחורה ופיכחת וכתוצאה מכך מכוערת". בעיני אחרים, בעלי נטייה פוליטית יותר, המתינות אינה מספקת משום שהיא נתפשת כסוג של ריצוי שאינו מציע פלטפורמה מתאימה לניוד ולשינוי.

מה חשבו הקדמונים על כל זה? ראשית, הם לא חלקו את יחסנו המפקפק כלפי המתינות. להפך, הם שיבחו אותה וחשבו שמי שהם כינו בשם "ברברים" אף לא היו מסוגלים לנהוג במתינות, כלומר לבחור בדרך האמצע ההגיונית. הכותבים הקלאסיים הסכימו כי מתינות היא חשובה, ועם זאת היו משוכנעים כי אין מדובר בתכונה שקל להשיג. טקיטוס כינה אותה, למעשה, "הלקח הקשה ביותר של החוכמה", ואילו הורטיוס קישר את המתינות לחיתוך הזהב ולאיזון, שכולם היו בעיניו טובים, אבל קשים להשגה וליישום. אלפטון הדגיש ב"המדינה" גם את חשיבותה של המתינות וגם את הקושי להשיגה, והגדיר אותה כמעלה שמאפשרת לנו לשלוט או למתן את התשוקות, הרגשות והכמיהות שלנו. למרות ההבדלים הרבים ביניהם, תלמידו החשוב ביותר של אפלטון, אריסטו, לא חלק על חוכמת מורו. באתיקה הניקומאכית הוא מגדיר את התכונה הטובה כדרך האמצע שבין הקצוות, ומתעקש כי "אמן בכל תחום נמנע מריבוי מוגזם או ממחסור", ומחפש תמיד את "דרך האמצע" המשמרת את הסדר והחירות בחברה. עם זאת, מאחר שהמרכז לעולם אינו חד ממדי, עלינו תמיד להעריך ולבחון את ההקשר, כדי לבחור במעשה הנכון בזמן "הנכון" ובמקום "הנכון", ובנוגע לאנשים "הנכונים". כדי להשיג את כל אלה, אנו זקוקים לזהירות ולמתינות, ועם זאת, אין לנו אלגוריתם שיחשב אותן. מתינות ניתן ללמוד ולרכוש רק באמצעות ניסיון ותרגול. זוהי תכונה מאתגרת, שאינה מתאימה לצעירים החסרים ידע וסבלנות.

מתינות כהבלגה ממלאת גם היא תפקיד מרכזי במסורת הנוצרית, שבה היא נתפשה מאז ומתמיד, ממש כמו זהירות, כמעלה הכרחית. תיאולוגים נוצרים רבים, ובכללם תומאס אקווינס, טוענים כי מתינות אינה סותרת אומץ לב, גבורה וחוכמה. למעשה, לטענתם איש אינו יכול להיות חכם ואמיץ בלי להיות בו בזמן גם מתון. בעיני תומס אקווינס ואחרים, המתינות וההבלגה שקולות לטוב. ככזו, המתינות מופיעה כ"מיתר המשי השזור בשרשרת פנינֵי המעלות כולן", כפי שמתאר דימוי יפה של הסופר האנגלי ג'וזף הול (Hall) מן המאה ה-17.

מתינות היא מכלול: תכונת אופי מסוימת, סגנון של התנהלות פוליטית ומערכת ייחודית של מוסדות והסדרים חוקתיים

בעקבות אותם חכמי העולם העתיק שהשוו את המתינות לחכמה המעשית, מונטסקייה טען בחיבורו "רוח החוקים" (1748) כי מתינות היא המעלה העליונה של המחוקק, והוא אף התעקש כי מתינות היא הרבה יותר מאותו חיתוך זהב לכאורה שבין נקודות הקיצון. היא מתייחסת למספר דברים בו זמנית: תכונת אופי מסוימת (מתינות כזהירות, הבלגה ושליטה עצמית), סגנון של התנהלות פוליטית (בניגוד לקיצוניות ופנטיות) ומערכת ייחודית של מוסדות והסדרים חוקתיים. ההיבטים המוסדיים של המתינות הודגשו בבירור בכתבי הפדרליסט (1787-88), שמחבריהם התייחסו לא אחת למונטסקייה בתור "האורקל". ג'יימס מדיסון, אלכסנדר המילטון וג'ון ג'יי הבינו כי החירות והשגשוג של כל מדינה תלויים בקיומו של איזון חכם בין קבוצות ומעמדות בחברה, ממש כפי שהוא תלוי בתכנון חכם של כוח הכולל איזון/הפרדה בין רשויות, פדרליזם, בחינה משפטית והפרדת בית המחוקקים לשני גופים. האיזון הזה, שהוא תמיד שברירי ונתון בסכנה, הוא שיכול למנוע מכל אחד מהפלגים לדחוק את רגליו של האחר ולהשיג לעצמו כוח אבסולוטי בחברה – מצב שוושינגטון חשש שיתקיים ברפובליקה האמריקנית שזה אך נולדה.

חסידי המתינות האלה מזכירים לנו כי המתינות נשענת על מסורת מחשבתית רציפה ומגוונת, שיש בה מיני איים שטרם נחקרו במלואם. מתינות, כך הם מורים לנו, היא הרבה יותר מתכונת אופי פשוטה, מצב מחשבה מסוים או מזג. בנוסף למשמעות המוסרית שלה, מתינות היא חזון פוליטי מפורש וסוג של סגנון פעולה פוליטי, הכולל אדיבות ואקלקטיות, בניגוד גמור לטהרנות האידיאולוגית. המתונים מודעים לתוקף היחסי של עמדותיהם הפוליטיות ולחלקיות הידע והמידע שברשותם. משום כך הם מעדיפים לחשוב באורח פוליטי ולא אידיאולוגי, ולראות את העולם לא מבעד לעדשות מניכאיסטיות, לא בשחור ולבן או כ'אנחנו נגד הם' אלא בגוונים רבים של אפור. מתונים מסרבים להגדיר דרך אחת שהיא הטובה ביותר ואינם מחפשים פתרון יחיד לבעיות מורכבות, אלא מוכנים להגיע לפשרות סבירות ככל האפשר. כמי שאין להם אידיאולוגיה מוגדרת, הם מוכנים בהחלט להפנות את מפרשי המדינה לכיוון חדש כדי למנוע ממנה להתהפך בזמן משבר.

הליכה על חבל, לוליין

מגלה מתינות: על חבל דק. תצלום: Q Brickell

הניגוד המוחלט לאדם המתון הוא האדם שיודע את כל התשובות עוד לפני שנשאלו שאלות, מי שאינו מעוניין להקשיב ומחלק את העולם בין כוחות הטוב והרשע, בין חברים ואויבים

מתינות היא עניין של שווי משקל עדין, ממש כמו הליכה על חבל. על כריכת ספרי האחרון Faces of Moderation: The Art of Balance in an Age of Extremes (משנת 2016) נראה לוליין כזה. מי שצועד על חבל נזקק להרבה דברים כדי שלא ליפול: כישורים, אימונים, סבלנות, נחישות, חזון, אומץ, אמנות, יכולת לחזות את העתיד ואינטואיציה. הוא או היא אינם יכולים לחזור לאחור וגם לא לעמוד במקום. הכיוון היחיד האפשרי להם הוא קדימה. משום כך הם נזקקים לחזון וליעד סופי ואסור להם לאבד את הכיוון, בעודם מקדישים תשומת לב מרבית לכל צעד, בידיעה שכל טעות עלולה לעלות להם בחייהם.

פוליטיקאי מוכשר, כך אני סבור, דומה ללוליין כזה על חבל: הוא או היא זקוקים לאיזון, בכל המובנים. הם צריכים להיות זהירים, דרוכים ומהירי תגובה, וצריכים להיות להם אינטואיציה טובה וחוש כיוון. הוא או היא זקוקים גם לאומץ לשחות כנגד הזרם בעת הצורך, ועליהם לתבוע תמיד שהצד שכנגד יישמע גם הוא בכל נושא שבמחלוקת. הניגוד המוחלט להם הוא האדם שיודע את כל התשובות עוד לפני שנשאלו שאלות, מי שאינו מעוניין להקשיב ומחלק את העולם בין כוחות הטוב והרשע, בין חברים ואויבים. יש לנו הרבה יותר מדי דוגמאות לצדקנות כזו בתקופתנו, שבה מתעצמת אי הסובלנות. כדי להילחם נגדן בהצלחה, הגיע הזמן לגלות מחדש את המעלה הזו – המתינות – באמצעותה, כפי שניסח זאת היטב דייוויד יום באמצע המאה ה-18: "סביר שנפגוש את האמת והוודאות". מתינות עשויה להיות מורת דרך מוצלחת השומרת על דיאלוג פתוח עם כל מי שמחויבים לשמור את הערכים הבסיסיים של החברה הדמוקרטית שלנו.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אורליאן קריוטו (Craiutu) מלמד מדעי המדינה ומדעים אמריקניים באוניברסיטת אינדיאנה בבלומינגטון. ספרו האחרון Faces of Moderation: The Art of Balance in an Age of Extremes ראה אור ב-2016.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: איזון עדין. תצלום: כריסטוף אוטייה, unsplash.com

Photo by Christophe Hautier on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אורליאן קריוטו, AEON.


תגובות פייסבוק