שקרים מהחיים הלו?

אני מקיץ כמו מסיוט. צליל זר ממלא את החדר, שורט את נשמתי. צפירה? לא. היום אינו יום זיכרון. אזעקה, אולי. אבל הניגון המטריד והחדגוני הזה מגיע מתוך הבית, לא מבחוץ. אני מתחיל לחפש אחוז תזזית אחר מקור הרעש הבלתי נסבל.

חושיי מובילים אותי עד לספה, ואני תוחב את היד בין הכריות ושולף משם את האייפון. הוא מטרטר בהיסטריה כאילו קרתה תקלה, ואולי איזה טרול החליט להטריד אותי בהודעות חוזרות ונשנות. רצף בלתי מזוהה של ספרות מופיע על הצג כמו חידה מתמטית שעליי לפצח. מתחת לספרות יש כפתור ירוק וכפתור אדום. אינסטינקט ישן ומאובק שנטמן זה מכבר בין קפלי מוחי, מבליח ואומר לי שעליי לקבל החלטה. אדום ישליט שקט וסדר בחיי. ירוק פותח צוהר לעולם של אפשרויות. אם הן טובות אם רעות - מי יודע.

מכיוון שבימים טובים נח עלי יצר הסקרנות והחקירה, ומפני שעד עכשיו עבר עליי יום נעים ויעיל, אני מרגיש עקצוץ פנימי, אות חשמלי שנשלח במורד זרועי אל האצבע המורה, והיא בתורה נשלחת אל המסך ונוגעת בכפתור הירוק.

האייפון משתתק. רגע או שניים אני בוהה במסך ומחכה. מלמול לא ברור עולה מהמכשיר. עיניי צדות ציור של רמקול על מסך הטלפון, ואני נוגע בו.

"מחפש חֶברה?" שואל קול נשי מכני. הוא נשמע רחוק וקרוב גם יחד, כאילו מדבר אליי מבעד ליריעה של ניילון, של חומר מוחשי. אני מנסה להתעשת ולרקוח אסטרטגיה, אבל גם מוחי קפא בתדהמה, משותק בהזיה הבדיונית הזאת.

"מחפש חברה?" חוזר הקול ושואל, והתגובה נפלטת ממני, "לפעמים".

"זקוק לחום ואהבה?" ממשיך הקול, ואני נסחף בקצב, "לעתים".

בחלקו העליון של המסך קופצות מספר התראות - תגובה בפייסבוק, מבזק חדשות - אבל אני מתעלם.

"אני מחכָּה לך", מכריזה הפולשת, "בוא אליי". ההצהרה פשוטה וישירה. בלי סייגים, בלי תנאים, אין צורך בביאורים, ואני שואל, "איך, איך באים?"

"כדי לפגוש אותי לחץ 1", היא מסבירה. העולם החיצון נרדם סביבי, כמו רגל שקיפלתי תחתיי יותר מדי זמן. אני עושה כדבריה.

מנגינה מוכרת מתחילה להתנגן, מְלֻוָה בקול שחוזר ואומר: "קח לך אישה ו- קח לך אישה ו- קח לך אישה ו-"

העריכה המשונה צורמת באוזניי. מישהו שם לא דייק וחתך את השיר מעט מוקדם מדי, או מאוחר מדי, אני לא בטוח. הצרימה הזאת לא נותנת לי מנוחה, אך לפתע היא נפסקת, בבת אחת, כאשר קול חדש, חושני, מתפרץ משום מקום כאילו מנסה להבהיל בכוונה: "מה נשמע, חמוד?"

אבל זאת לא האישה המסקרנת שאיתה דיברתי קודם, מישהו פה עבד עליי. בהתחלה מפריעים לי באמצע היום ועכשיו עוד עושים תרגילים? "הלו? אתה שם מותק?" שואל שוב הקול. האייפון חם לי על האוזן, ממש עולים ממנו אדים. הסיטואציה הזאת מתסכלת לי את כל החושים וגם העיניים מגורות פתאום, יש שם לחלוחית, כמו שאומרים. "הלו, יש פה מישהו?" מנסה שוב הקול, אבל הפעם הנימה לא חושנית. היא חסרת סבלנות. "טוב, תקשיב, המחיר זה -" אבל אני לא שומע את הסכום. הדפתי ממני את המכשיר באלימות. הוא עף מעל הספה, מתרסק על הקיר ועושה שקט.

רגע או שניים אני משותק, חשמל באצבעות. ואז נשמע צלצול יחיד שמזניק אותי לתנועה, ואני קופץ על האייפון. מאחורי סבכת הסדקים שמכסה את הצג ממתינה התראה, אולי קריאה לעזרה, אני לא בטוח ממי או ממה, אבל האצבע בכל זאת נעה לפתע, כאילו על דעת עצמה. שוב ושוב היא נוגעת במסך הסדוק.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הלו?