הלך לו המזל

יש סיבות טובות לא להאשים את מי שנטל סיכון ונכשל, והן גם מחייבות אותנו ליצור עולם חומל יותר
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

קני צ׳או נולד במיאנמר ועבר לעיר ניו יורק בשנת 1987. הוא עבד במשך שנים כמשבץ יהלומים אצל צורף, והרוויח מספיק כדי לרכוש בית למשפחתו. עד שפוטר בשנת 2011. בשלב זה, צ׳או החליט להפוך לנהג מונית כמו אחיו, ואסף גרוש לגרוש עד שקנה רישיון למונית תמורת 740 אלף דולר. הדבר אפשר לו לפעול כבעלים יחיד של המונית, והרישיון היה נכס שלו.

במשך זמן מה, הכול התנהל בהתאם לתוכנית. ערכם של רישיונות המונית טיפס ועלה ליותר ממיליון דולר. ואז הבועה התפוצצה, ולתמונה הצטרפו גם אפליקציות הנסיעות המשותפות כמו אלה של Lyft ו-אוּבר. ערך הרישיון צנח, וצ׳או התקשה לעמוד בתשלומים. בשנת 2018 הוא התאבד.

39 אחוזים מן האמריקנים סבורים שעוני הוא תוצאה של מאמצים לא מספיקים מצדם של העניים. המושג ״מאמץ״ כולל במקרה זה את אי היכולת לשקול כראוי את הסיכונים הכרוכים בהחלטות

כולנו מבינים שצ׳או היה ביש מזל, אבל ניתן לטעון כי הוא לקח סיכון מחושב כשרכש נכס שאינו בטוח, ולכן יש מאיתנו מי שיתפתו להאשים אותו במה שקרה לו. על פי צורת מחשבה אחת, כשהימורים כאלה אינם מסתיימים בטוב, זו אשמתו הבלעדית של המהמר. הטענה הזו נשמעת אולי חסרת רגישות, אבל הגישה הזו מאפיינת רבים מאיתנו, לפחות בארצות הברית: על פי דו״ח של מכון המחקר ״פיו״ משנת 2014, 39 אחוזים מן האמריקנים סבורים שעוני הוא תוצאה של מאמצים לא מספיקים מצדם של העניים. המושג ״מאמץ״ כולל במקרה זה את אי היכולת לשקול כראוי את הסיכונים הכרוכים בהחלטות. מכאן עולה כי רבים מאיתנו חושבים שאנשים אחראים למזלם הרע.

עוני, איש ישן, ספסל

רבים חושבים שהעניים אשמים במזלם הרע, שהם לא התאמצו מספיק. תצלום: ג'ון מוזס באוואן

אני לא מסכים עם התפישה הזו. אבל סיבותיי אינן פוליטיות או מוסריות בלבד. אני נסמך על תובנות מחקר מוּרכבוּיות – ובעיקר על ״תורת הסיבוכיות״ – המציגות במונחים מתמטיים את הגבולות הברורים של יכולותינו לחשב סיכונים. מאחר שלעתים קרובות בלתי אפשרי להבין בדיוק מה יקרה בעתיד, לא הוגן להאשים אנשים בעלי כוונות טובות שמוצאים את עצמם במצב גרוע כתוצאה מנסיבות בלתי צפויות. מכאן ברור שחמלה, ולא האשמה, היא הגישה הנכונה כלפי מי שפועלים מתוך כוונה טובה אבל ההימורים שלהם בחיים אינם משתלמים.

כיצד ניתן להאשים מישהו מאיתנו על כך שלא הבחין במגמה שאיש כמעט לא חזה, על אף הרווח הכלכלי שציפה למי שיחזה אותה?

ראשית, יש לזכור כי כדי שאנשים יהיו אחראים למעשיהם, צריך להיות להם ידע מקיף על העולם. במקרים רבים, אפילו התנאי ההכרחי הזה להאשמה אינו מתמלא. למשל, צ׳או התקשה בוודאי לחזות את הופעתן של אפליקציות לנסיעות משותפות אשר צמצמו מאוד את השוק לרישיונות מונית בניו יורק – וכך גם רובנו. מטבען, הפרעות טכנולוגיות הן קשות לצפייה. אילו היה קל לחזות אותן, משקיעים ראשוניים בטכנולוגיות הללו לא היו מתעשרים כל כך. רף נמוך כל כך להאשמה הוא כנראה נוקשה מדי ולכן בלתי סביר – כיצד ניתן להאשים מישהו מאיתנו על כך שלא הבחין במגמה שאיש כמעט לא חזה, על אף הרווח הכלכלי שציפה למי שיחזה אותה?

רף ההאשמה עשוי להיות מדויק יותר אם נאמר שניתן להאשים אנשים בשל הימור שהימרו, רק אם יש ברשותם דגם מדויק של המערכת שבתוכה הם פועלים. כלומר, עליהם לדעת כיצד משתנים שונים במערכת משפיעים או אינם משפיעים זה על זה. ההימור של צ׳או על רישיון למונית לא צלח בגלל מערך סבוך של ספקולציות ופיתוחים טכנולוגיים שהובילו לכך שמחיר הרישיון עלה בהתמדה לפני שצנח לתהום. כדי לחזות את הקריסה הזו במחיר רישיונות המונית בלי להסתמך על המזל, צריך להכיר במלואם את כל פרטי הפרטים של הסיבתיות בתוך המבוך הזה.

וכאן נכנסת לתמונה תורת הסיבוכיות. מתברר שקשה מאוד ללמוד את מבנה הסיבתיות במערכות בעולם האמיתית. ליתר דיוק, הניסיון לגזור את מערך הסיבתיות הסביר ביותר של מערכת – בלי קשר לכמות המידע שיש בידכם על אודותיה – הוא מה שתיאורטיקנים קוראים בשם ״מערכת בעלת קושי NP״: בהינתן מערך נתונים כללי, אלגוריתם עלול להתקשות קושי עצום ללמוד את המבנה הסיבתי שיצר אותו. במקרים רבים, ככל שמתווספים למערך הנתונים עוד משתנים, הזמן המינימלי שלוקח לאלגוריתם ללמוד את מבנה המערכת שהוא חוקר גדל אקספוננציאלית. בהנחה שהמוח שלנו גם הוא לומד באמצעות הרצת אלגוריתמים, התוצאות האלה נכונות לגבי הסקת המסקנות האנושית בדיוק כפי שהן נכונות לפעילותו של כל מחשב.

אחת הדרכים לעקוף את המגבלות הללו היא להניח שהעולם האמיתי הוא בעל מבנה סיבתי פשוט יחסית: למשל, אנחנו יכולים להניח ששום משתנה במערכת (כמו מחיר הדלק) אינו תלוי ביותר משני משתנים אחרים (נניח, ביקוש והיצע של דלק). אם אנו מגבילים כך את האפשרויות, פחות קשה להעריך את המבנה הסיבתי. גישות היוריסטיות כאלה הן חלק משמעותי באופן שבו בני אדם מאמצים את אמונותיהם בפועל, כפי שטענה הפילוסופית ג׳וליה סטָפֶל. אולם ההתייחסות למערכת מסובכת כאילו היא פשוטה היא משחק מסוכן. הנחות לשם מחקר עלולות להציג את העולם באורח מוטעה שיש לו השלכות רבות. ואכן, ההתרחשויות בחיינו אינן צפויות גם בגלל המורכבות העמוקה של עולמנו החברתי, המתקיים ברשת של גורמים כלכליים, פוליטיים, פסיכולוגיים ואחרים השלובים אלה באלה. בתנאים כאלה, של מורכבות קיצונית, המאפיינים את רוב המערכות בעולם האמיתי, רק לעתים נדירות אנשים מסוגלים לעבור את רף האשמה שתיארתי קודם.

יחידים צריכים לבחור במגוון של אסטרטגיות שונות כדי לשלול או להקטין דרמטית את הסיכוי לאסון, אפילו בתנאים של אי ודאות עמוקה

דרך טובה יותר להתמודדות עם המורכבות האדירה של העולם החברתי היא להגביל את ההימורים. כשצ׳או השקיע חלק גדול כל כך מהונו ברישיון למונית, הוא הניח את כל הביצים בסל אחד. לכן, אפשר לומר שהוא העמיד את עצמו במצב פגיע ומועד להתרסקות. יתכן שבמקום זאת, יחידים צריכים לבחור במגוון של אסטרטגיות שונות כדי לשלול או להקטין דרמטית את הסיכוי לאסון, אפילו בתנאים של אי ודאות עמוקה.

דבש

האם ידועים לנו כל הגורמים שבהם תלויים זמינותו ומחירו של הדבש? תצלום: חאווייר קובר.

הבעיה היא שחלק גדול מן החיים הכלכליים והחברתיים במדינות עשירות בנוי כך שיחידים נתבעים לשעבד את רוב משאביהם לטובת אסטרטגיה אחת בחיפוש אחר חיי שגשוג. כשלוקחים הלוואה לתשלום שכר לימוד או משכנתא, או כשקונים רישיון למונית, כל האסטרטגיות הללו תובעות שיעבור גדול, אם לא מלא, של משאבינו הכלכליים. כאן, הגבלה של ממש תתבע מאיתנו להתחיל ממקום של עושר ניכר, ולכן אינה אסטרטגיה מעשית עבור רבים. רובנו ממשיכים להמר במין קזינו, שבו בעצם בלתי אפשרי לדעת מה הסיכוי שלנו להרוויח. אי-היציבות של המצב פירוש שחמלה, ולא אשמה, היא הגישה הנכונה שעלינו להפגין כלפי מי שמפסידים בהימוריהם.

שאלות הנוגעות לגישה שעלינו לנקוט כלפי אחרים הן שאלות פסיכולוגיות ומוסריות. אבל יש להן גם חשיבות פוליטית. האופן שבו אנחנו רואים את מי שמוצאים את עצמם במקום נוח פחות מזין את האופן שבו אנחנו מתייחסים לאי שוויון חברתי, ואת מידת האכפתיות שאנחנו מגלים כלפי הנושא

שאלות הנוגעות לגישה שעלינו לנקוט כלפי אחרים הן שאלות פסיכולוגיות ומוסריות. אבל יש להן גם חשיבות פוליטית. האופן שבו אנחנו רואים את מי שמוצאים את עצמם במקום נוח פחות מזין את האופן שבו אנחנו מתייחסים לאי שוויון חברתי, ואת מידת האכפתיות שאנחנו מגלים כלפי הנושא. הדבר מחזיר אותנו אל מותו של קני צ׳או, ואכן, אל מותם של אחרים רבים כל כך. מאז שנת 2000, תוחלת החיים בארה״ב צנחה, כפי שהכלכלנים אן קייס (Case) ואנגוס דיטון (Deaton) הראו – והירידה הזו מונעת כמעט כולה על ידי עלייה במה שהם מכנים ״מוות מתוך ייאוש״, כמו מנת יתר של סמים והתאבדות. הייאוש פורח במקומות שבהם אין אמפתיה. כיום, היעדר החמלה שלנו זה לזה, הורג אותנו.

כדי להפוך את המגמה דרושה תשובה בדמות מדיניות, אבל נדרש גם שינוי בגישה שלנו כלפי מי שמוצאים את עצמם במצב גרוע כתוצאה מהחלטות מסוכנות שנעשו מתוך כוונה טובה. גבולות היכולת שלנו להבין את המבנה הסיבתי המורכב של העולם החברתי הוביל ישירות למסקנה שלא ראוי להאשים את אותם אנשים. גם אם נדמה לנו שאנחנו חכמים מאוד, ישנו גבול קשיח למה שאנחנו יכולים לדעת, ואנו עלולים בקלות להפסיד בהימור גדול. אנחנו חייבים לעצמנו, וגם לאחרים, לבנות עולם חומל יותר.

דייוויד קיני (Kinney) הוא עמית פוסט-דוקטורט במכון סנטה פה, וחוקר ראשי בפרויקט Foundations and Applications of Cultural Analytics in the Humanities, הנערך בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת קרנגי-מֶלון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: לאן הולכת המונית? תצלום: לוק סטקפול, unsplash.com

Photo by Luke Stackpoole on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דייוויד קיני, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הלך לו המזל

זה בדיוק חלק מתורת ניהול הסיכונים בבניית אסטרטגיה עסקית. מעניין לראות כי לעיתים אנו מאשימים חברות עסקיות שלקחו סיכונים והתנהלו באסטרטגיה שנכשלה ולעיתים באופן הפוך, אנו מאשימים חברות שלא לקחו סיכונים ובכך מנעו פוטנציאל הצלחה מבעלי המניות שלהם.