הלקח של בעל זבוב

החבר האמריקני שלי טאקר הוא איש מקצוע מומחה. מדי ערב הוא מגיע לעבודה מוקדם בבוקר ונשאר שם עד שעה מאוחרת. לא משלמים לו על השעות הארוכות הללו. פשוט מצפים ממנו לעבוד כך. כמי שחוקר נושאים הקשורים לניהול ומנהיגות, אני שואל אותו מי מצפה ממנו לעבוד כך. "אף אחד", הוא אומר לי. "הציפייה פשוט שם. מרחפת באוויר, כמו איום שאיש אינו מבטא באורח מפורש".

לעתים קרובות, אנו אומרים שארצות הברית היא ניסוי. אבל ניסוי במה? יש מי שיגידו שהיא ניסוי בחירות, אבל אי-אפשר לומר על מדינה שבה התקיימה הפרדה גזעית במשך יותר משלושת רבעי שנות קיומה שהיא ניסוי בחירות. אני חושב שארה״ב היא ניסוי מסוג אחר. ניסוי שמגלה אמת גדולה על אודות הכלכלה הפוליטית, אמת שארה״ב מבטאת כלפי ההיסטוריה והעולם כולו.

ארצות הברית היא ניסוי בהישרדות החזקים.

ארה״ב היא ארגון דרוויניסטי. יש הרבה סוגים של ארגונים. לא כולם דרוויניסטים. יש ארגונים שאכנה "דיוניסיים", למשל כמו מועדון לילה. ויש ארגונים "אפולוניים", המכוונים להישגים, למשל כמו אוניברסיטה גדולה. רק ארגונים מסוימים הם דרוויניסטיים – כלומר מוקדשים לצורך הישרדותם של החזקים.

האם אינכם חושבים שהמשפט הזה מתאר את ההיסטוריה האמריקנית? בתחילה, השחורים והילידים הופשטו מאנושיותם – הם "התאימו" רק לעבודה קשה ונתפשו כפגומים מבחינה מוסרית. לאחר מכן, מהגרים לבנים מכל הסוגים נחשבו גם הם "מתאימים" רק לעבודות פשוטות. בכל אשר תביטו בהיסטוריה האמריקנית תראו את הרעיון הזה בדבר הישרדותם של החזקים – עד לעצם ימינו, כשמצפים מהעניים והחלשים פשוט למות ברחובות, במובן המילולי של הביטוי, בעוד החזקים – המפורסמים, הנערצים, בעלי הכוח – זוכים בכך שמרשים להם לקחת הכול.

למה?

הרעיון מאחורי כל זאת – כלומר כשעוד הייתה לעניין הצדקה שמישהו טרח לנסח – היה שעלייתם של החזקים ביותר עתידה, איכשהו, להועיל לכולם. עלייתם של החזקים הייתה אמורה ליצור אנשי-על: חכמים יותר, אולי נחמדים יותר, בוודאי חזקים יותר, טובים יותר. תקראו לכך "תאוריה של חלחול כלפי מטה של הפוטנציאל האנושי". אבל זה לא קרה. המסקנה הזאת ברורה מאליה: הרי כל המדדים לחיים טובים בארצות הברית נמצאים במגמת ירידה.

לעומת זאת, הרעיון הוליד משהו אחר לגמרי: טורפי-על. מה מניבה הישרדות החזקים בטבע? היא מניבה טורפים טובים יותר ויותר. האבולוציה עברה מן הבקטריה למדוזה ולכרישים עם שיניים ענקיות. אותו הדבר נכון לגבי החברה. אמריקה גידלה סוג חדש של בני-אדם: טורפי העל. מדובר בחברי קונגרס שמסוגלים להותיר עשרות מיליוני בני אדם בלי טיפול רפואי, ואינם חשים שום נקיפת מצפון, שום התעוררות מוסרית. מדובר בעשירי העל שמביטים בתוחלת החיים היורדת במדינה ופשוט צוחקים. אני לא באמת שופט אותם, אולי רק קצת. אבל בעיקר, אני מתבונן ועוקב. והנה מה שאני רואה.

זוכרים את החבר שלי טאקר? ארצות הברית היא היום ארץ שנשלטת על ידי בריונים קטנים. לפני שאתם קופצים, תחשבו על זה יחד איתי. במהדורות חדשות, בריונים צווחניים אומרים לאמריקנים מה עליהם לחשוב. רודפים אחריהם בריונים הגובים חובות אשר מצויים בידי בנקים בריוניים. הפוליטיקאים שלהם, שאינם מייצגים אותם, נוהגים בהם כבריונים ודוחקים אותם להיות כנועים ומבוהלים, על אף שכאזרחים, האמריקנים חיים בעוני החמור ביותר בעולם העשיר. בוסים בריונים בעבודה דוחפים אותם לעבוד יותר מדי תמורת שכר נמוך וכמעט בלי זמן פנוי. והדוגמאות רבות מיום ליום.

הבריונים, לעומת זאת, נשלטים על ידי בריונים גדולים מהם וכך הלאה – עד שאנחנו מגיעים לבריונים הגדולים ביותר. וכעת אין כל ספק מי הם הבריונים הגדולים ביותר, הדבר ברור באורח כואב.

הם טורפי-על. וזה לא מקרה. הניסוי הצליח. אך לא באופן שאליו מי שתכננו אותו התכוונו. הניסוי לא יצר אנשי-על.

טורפי-על הם מה שנוצר במערכת שבה החזק שורד.

אם נביט בתשומת לב, נראה שארצות הברית היא חברה שמייחסת חשיבות רבה  מכל לפרדיגמה האבולוציונית של הישרדות החזקים. אנשים חייבים "להתאים את עצמם" ל"שינויים" ב"סביבתם". "חדשנות", "שינוי", "טרנספורמציה" הם כל הדרכים שבהן הכלכלה "מתפתחת". התוצאה היא חברה שיוצרת טורפים חזקים יותר, אכזריים יותר, מרושעים יותר.

אך טורפים טובים יותר בהחלט אינם אנשים שהם בני-אדם טובים יותר. וכך, לא מספיק להשתמש ב"קריטריון של כוח" (fitness), כפי שהביולוגים מכנים זאת, כלומר באיזשהו מדד של הצלחה אנוכית – בין אם מדובר ברווח כלכלי או בתארי אצולה חברתיים – כדי לדבר על הפוטנציאל האנושי. מדוע?

האם אתם זוכרים את "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג? זהו אחד הספרים האהובים עלי. ולא, הוא לא עוסק בילדים שננטשו, אלא במשהו הרבה יותר גדול. אני חושב שהספר הוא משל על הישרדות החזקים. הילדים הורגים את ״חזרזיר״ וזהו הרגע שבו הם מאבדים את הנפש המוסרית שלהם. גם החברה הקטנה שלהם היא דרוויניסטית. ועם זאת, היא אינה מובילה אותם לשום מקום: רק לתהום.

גולדינג ידע משהו שאנחנו שכחנו. ציוויליזציה, תהליך, פרויקט – חייבים לדחות את הרעיון הניטשאני בדבר הישרדות החזקים. ציוויליזציה חייבת להתבסס על דבר דברים גדולים יותר בבני-האדם. על היכולת לחלום, לקרוא תיגר, לאהוב, לסלוח, ליצור, להתמרד. משם באה פריצת הדרך האנושית האמיתית, מהספרות, מהאמנות, מהמדע או מהפוליטיקה. זהו המקום שבו שוכנים השלום והשלווה. גישה המעניקה ערך אמיתי לפוטנציאל האנושי, לחיים, לאפשרות – היא ההיפך הגמור מהישרדות החזקים.

האבולוציה אינה תשובה טובה לשאלות של התארגנות חברתית ופוטנציאל אנושי. היא עלולה להתפתח בכיוונים רבים. היא יכולה ליצור דינוזאורים, כרישים, ולעתים גם בני-אדם עם מודעות מוסרית. ואפילו אז, המודעות המוסרית של בני-האדם חייבת לפעול נגד התכתיבים האבולוציוניים שלהם, נגד הרוח החייתית שלהם. לכן, כשחיפוש אחר "כוח" גורם לבני-אדם להפוך לטורפים אוכלי בשר, על החברה להתגונן מפניו, לא להירתם לו.

להחיל על חברה אנושית את החוק של הישרדות החזק, לתת לאבולוציה לעשות בה כרצונה, מוביל באורח טבעי לתוצאה כמו ארה״ב. ארץ שמושלים בה טורפי-על, ארץ שבה לאדם הממוצע לא נותרה כל תקווה לחיים מלאים. הכרישים, מרגע שגידלו אותם, חוגגים וטורפים את הדגים.

זהו הלקח האמיתי לעולם מקריסתה של ארצות הברית. 

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: נשר. תצלום: איוון סוגולוב, unsplash.com

Иван Сологуб