הם מעניינים

זה קורה לי מפעם לפעם. אני במעגל שיחה, שבו חלק ניכר מהמשתתפים הם הורים, ובמשך מספר דקות רצופות הם דנים בנושאים שקשורים בעוללים שלהם. עד שמישהו מהם מבחין שאני, הרווק, קשוב לשיחה, ודחף עז עולה בקרבו לומר על כך משהו. הוא פונה אליי ומכריז בטון נפעם: כל הכבוד שיש לך סבלנות להקשיב ככה! יתר המשתתפים במעגל מחֲרים-מחזיקים אחריו ומפיקים מפיהם המהומֵי התפעלות, והשיחה הערה שקודם התנהלה נקטעת למספר רגעים. לא תמיד אני יודע איך בדיוק להגיב לאמירות מהסוג הזה. הנימוס כנראה מחייב לחייך ולקבל את המחמאה, אלא שמבחינתי מדובר במחמאה תמוהה. בבחירה שבין להקשיב למעשיות על מהלך חיים הדומה לשלי לבין לקבל הצצה לאורח חיים שונה, אני נוטה לעבר האפשרות האחרונה. היא פשוט יותר מעניינת בעיניי.

זה קורה לכם כל הזמן. חשבו על החבר הזה שלכם, זה שאתם מכירים כבר שנים והוא חלק מתפאורת חייכם, וברור שאתם יודעים מה המקצוע שלו, אבל... אתם לא באמת יודעים מה הוא עושה בעבודה מדי יום, ואפילו בהיפנוזה לא יצליחו לחלץ מכם תיאור יותר מפורט מאשר "הוא מתכנת" או "הוא מנהל שיווק". הדינמיקה של ההֵעָדֵר כאן היא דו-כיוונית: אותו חבר נמנע מלשתף אתכם בחוויותיו, כי הוא מניח שזה עלול לשעמם אתכם, ואתם מצדכם אינכם טורחים להתעניין, כי למה בעצם, זה הרי לא קשור במישרין לעולמכם.

אני טיפוס חקרני. כשאזהה ניצוץ של סיפור טוב, בין אם הוא רלוונטי לחיי או לא, דעתי לא תנוח עד שבן שיחי ימסור לי את גרסתו המלאה מבלי הַשְׁמֵט פרט. ולא פעם אני תוהה, כיצד השתרשה בחברה התפישה שאדם מעוניין שידברו אתו רק על עניינים שמשיקים לחייו, ואיך זה שאנשים שמתיימרים להיות פתוחים, נאורים, וסקרנים, מתנהלים במישור החברתי שלהם כסוסים עם סַכֵּי עיניים. כשאתם קוראים על סדרת טלוויזיה חדשה, אתם הרי לא אומרים לעצמכם: "זו סדרה על הורים לילד אוטיסט, מה לי ולזה?", או "זו סדרה על שלושה רווקים שחולקים דירה, אני כבר לא במקום הזה, אז זה פחות מדבר אליי". אנשים מכלים שעות על גבי שעות מזמנם הפנוי בצפייה בסדרות המציגות חיים אחרים לגמרי משלהם ונקשרים לדמויות השונות לחלוטין מהם, ואותם אנשים ממש, נוטים פעם אחר פעם לחפש את המוכר עד לזרא בגזרת החברים שלהם. האין זה מוזר?

כשאני חושב על זה, התופעה הזו מושרשת אפילו עמוק יותר, ונוגעת לא רק לתחימת גבולות ההתעניינות שלנו בעולמם של חברינו, אלא לאופן שבו אנחנו בוחרים אותם מלכתחילה. סקרו את מעגל החברים הקרובים שלכם לאורך ציר הזמן. בדקו אם ביכולתכם להיות כנים עם עצמכם, ולהצביע על חברויות פונקציונליות מעיקרן, חברויות ששרדו מכוח הנסיבות: מישהו שלמד אתכם או גר על ידכם, או שילדיו בגיל ילדיכם, מישהו שאתם בסך הכול מסמפתים, והעביר איתכם את הזמן באופן נסבל עד נעים, חבר-אינסטרומנט שמשקף לכם חיים שדומים לאלה שלכם, אבל בעצם אין לכם בו עניין אמיתי. אולי אף תודו בפני עצמכם שדווקא את החברויות הללו טיפחתם, ודווקא בהן נאחזתם, ואילו כשכבר נקרה בדרככם אדם מנוף אחר ועורר בכם ריגוש, נרתעתם, ולא השקעתם את המאמץ ההתחלתי הדרוש לביסוס הקשר; במקום לבחור במתכון חדש ומאתגר, הלכתם פעם נוספת על המתכון המוכר.

המוכָּר הוא מנחם, אין ספק. הוא נעים להתרפקות כמו הכורסה בסלון, זו שמרוב שימוש נטבעו בה הגומות של מתאר גופכם. הלא-מוכר אמנם עלול לחרוק בהתחלה, ולרוב מצריך תקופת הסתגלות עד שמרגישים אתו בנוח, אבל בתמורה הוא מרענן ומרחיב אופקים ואפילו מסעיר. אתם יכולים למשל להעלות גרה על אותם נושאים ודעות עם חבריכם, ופתאום לשמוע מאדם המנהל דפוס חיים אחר התייחסות שסוללת אפיקי מחשבה חדשים ומנערת את אופן ההסתכלות שלכם על העולם.

אודה ולא אתחסד, חלק ניכר ממעגל החברים שלי הם אנשים שדומים לי במידת מה. זה לא כל כך מפתיע, כי הדמיון הוא בדיוק על רקע נסיבות החיים שבהן בדרך כלל מכירים אנשים חדשים: תחומי עיסוק, תחומי עניין, מקום מגורים. יתרה מכך, כמעט אף פעם אי אפשר לקבוע נחרצות: רק ממד פונקציונלי היה בחברות הזו, לא היה בה שמץ של חיבור אמיתי; בן אדם איננו פלקט, הוא יצור מרובד, וכשאדם חפץ בחברתו של אדם אחר, על פי רוב מדובר במארג שלם של סיבות ונסיבות. מה גם, שמשעה שנוצר חיבור רגשי בין אנשים, והם הופכים למה שבשפת בני אדם קוראים לו "חברים", כל ניסיון לבצע פעולה של "הִנדוס לאחור" לתהליך, כדי להבין מה הוביל לחברות הזו, הוא חסר טעם: אותו אדם נמצא כבר בלבכם, חבר פונקציונלי או לא - זה לא משנה, אכפת לכם ממנו. כך, שלא רק שישנם קווי דמיון ביני ובין חלק לא מבוטל מחבריי, אלא שאני אף מוקיר את קיומם ושמח שהם מקיפים אותי. ולמרות זאת, אם תשאלו מה מרגש אותי, מה מחייה אותי, מה אני מעדיף, התשובה שלי תהיה: במאה אחוז, אנשים ששונים ממני.

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן החום והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: מתוך "סלון ב-Rue des Moulins", אנרי דה טולוז-לוטרק, 1894. תצלום: פרויקט יורק, ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה | # השראה
- דימוי שער"סלון ב-Rue des Moulins", אנרי דה טולוז-לוטרק, 1894. תצלום: פרויקט יורק, ויקיפדיה


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על הם מעניינים

03
ברוך

המוכָּר עשוי לנחם והשונה עשוי לסקרן, אוקיי. ואמנם כמעט כל פיסת אינפורמציה אפשר לארוז בנרטיב שיהיה מעניין למישהו "מבחוץ". אבל זה מצריך אנרגיה וישנם תחומים שאנשים לא ישקיעו אנרגיה זו, פשוט כי אין להם סיבה. מדוע? משום ש:
1) בשיחה בינם לבין עצמם, הם לא יתעכבו על פרטים או הקשרים שהם מובנים מאליהם מבחינתם. אם אתה היית המאזין היחיד, הם היו אולי צריכים לתת לך את חוויית המצוקה או הסיפוק שנלווית לסיפור הקקי-פיפי-מקלחת-בדיקת-גבולות התורן. אבל אתה לא, ולכן הם לא מתאמצים בשבילך ומודים לך על הסבלנות.
2) לפעמים הסיפורים האלה הם אינסטרומנטליים במובן הכי בסיסי, ובתור מישהו מבחוץ אין לך מה ללמוד מהם מבחינה מעשית (איזו משחת החתלה כדאי לבחור; מאילו שיטות חינוך כדאי להימנע).
3) הרבה פעמים ערך מרכזי בסיפורי "הילדים שלי" הוא ערך פסיכולוגי שאין לו קשר לעניין/הרחבת אופקים. כמו תחושת הזדהות (שיואו אני כל כך מבין אותך), צרת רבים חצי נחמה (הקלה גדולה) או הצורך לפרוק (מתי הוא יסתום כבר על הילדים שלו וייתן לי לדבר על שלי)- כל אלה אינם נוגעים לך ואין שום סיבה שתמצא בהם עניין.

במילים אחרות, בתחומים מסוימים, כמו הורות או תחומים מקצועיים, אנשים מניחים שאתה המגיע מבחוץ לא מעורה בהקשרים או במשמעויות רבים. צריך להשקיע אנרגיה כדי לתווך לך אותם ואם אתה במיעוט, הם לא ישקיעו את האנרגיה הזו בד"כ. אבל הם מבינים שזה כן משעמם אותך (או שבמקרה הטוב, אתה מתאמץ להתעניין מתוך נימוס או מתוך הבניית תדמית של אדם סקרן) והם מודים לך שאתה לא נוטש או סותם להם את הפה.

    04
    אביב פרץ

    אינני מתעניין מתוך נימוס, ודאי שלא מתוך הבניית תדמית של אדם סקרן - אני מתעניין במשהו, כי הוא באמת מעניין אותי, טאוטולוגי ככל שזה נשמע. כל ההנחות הללו שאנשים מניחים ("מבינים", כלשונך), שאת חלקן ציינת בעצמך (שזה ישעמם אותי, שאני לא מעורה במה שהם מדברים עליו, שבשל נסיבות חיינו השונות לא אהיה מסוגל להבין ללבם), ובשל כך מחליטים על דעת עצמם להצר את גבולות השיח בינינו - זה בדיוק מה שאני מתקומם כנגדו. אני חושב שזה מביא למצב שבו שני הצדדים נותרים יוצאים מופסדים.

    כן, מעשייה ארכנית על איזו משחת החתלה כדאי לבחור לא נשמעת בעלת פוטנציאל להיות מעניינת, וזה לא קשור לאם אתה הורה או לא. וכן - וזה כבר חורג מהנושא שכתבתי עליו, אבל אציין בכל זאת - באופן כללי רצוי בעיניי שאנשים יתאמצו, וישקיעו יותר אנרגיה בלארוז מידע בנרטיב מעניין, או במילים אחרות, יהיו מודעים יותר לקהל, ולא לרק לעצמם ולצורך שלהם לפרוק.

    05
    ברוך

    תודה על התגובה. האמת שאני גם די מסכים עם דבריך. אולי מה שניסיתי להגיד, באופן מזוקק יותר, זה שקשה להתעלם מההקשר החברתי של הסיפורים, שהוא מארג שנובע מהנסיבות, (רוב) קהל המאזינים וכיו"ב. ההקשר מכתיב את מידת האנרגיה שאנשים ישקיעו באופן ההגשה, בנרטיב, בפרטים וכו'. לא יעזור אם "נתקומם". אבל... אם יורשה לי, אולי בתור קריאה לפעולה או אף המלצה למאמר הבא שלך שאשמח לקרוא, אציע לנסות לחשוב על שאלות שהמאזין יכול לשאול כדי לנווט את הדובר לקראת סיפור מעמיק יותר, תובנה מעניינת, איזו מחשבה שאולי הוא עצמו לא חשב עליה.