הם מעניינים

זה קורה לי מפעם לפעם. אני במעגל שיחה, שבו חלק ניכר מהמשתתפים הם הורים, ובמשך מספר דקות רצופות הם דנים בנושאים שקשורים בעוללים שלהם. עד שמישהו מהם מבחין שאני, הרווק, קשוב לשיחה, ודחף עז עולה בקרבו לומר על כך משהו. הוא פונה אליי ומכריז בטון נפעם: כל הכבוד שיש לך סבלנות להקשיב ככה! יתר המשתתפים במעגל מחֲרים-מחזיקים אחריו ומפיקים מפיהם המהומֵי התפעלות, והשיחה הערה שקודם התנהלה נקטעת למספר רגעים. לא תמיד אני יודע איך בדיוק להגיב לאמירות מהסוג הזה. הנימוס כנראה מחייב לחייך ולקבל את המחמאה, אלא שמבחינתי מדובר במחמאה תמוהה. בבחירה שבין להקשיב למעשיות על מהלך חיים הדומה לשלי לבין לקבל הצצה לאורח חיים שונה, אני נוטה לעבר האפשרות האחרונה. היא פשוט יותר מעניינת בעיניי.

זה קורה לכם כל הזמן. חשבו על החבר הזה שלכם, זה שאתם מכירים כבר שנים והוא חלק מתפאורת חייכם, וברור שאתם יודעים מה המקצוע שלו, אבל... אתם לא באמת יודעים מה הוא עושה בעבודה מדי יום, ואפילו בהיפנוזה לא יצליחו לחלץ מכם תיאור יותר מפורט מאשר "הוא מתכנת" או "הוא מנהל שיווק". הדינמיקה של ההֵעָדֵר כאן היא דו-כיוונית: אותו חבר נמנע מלשתף אתכם בחוויותיו, כי הוא מניח שזה עלול לשעמם אתכם, ואתם מצדכם אינכם טורחים להתעניין, כי למה בעצם, זה הרי לא קשור במישרין לעולמכם.

אני טיפוס חקרני. כשאזהה ניצוץ של סיפור טוב, בין אם הוא רלוונטי לחיי או לא, דעתי לא תנוח עד שבן שיחי ימסור לי את גרסתו המלאה מבלי הַשְׁמֵט פרט. ולא פעם אני תוהה, כיצד השתרשה בחברה התפישה שאדם מעוניין שידברו אתו רק על עניינים שמשיקים לחייו, ואיך זה שאנשים שמתיימרים להיות פתוחים, נאורים, וסקרנים, מתנהלים במישור החברתי שלהם כסוסים עם סַכֵּי עיניים. כשאתם קוראים על סדרת טלוויזיה חדשה, אתם הרי לא אומרים לעצמכם: "זו סדרה על הורים לילד אוטיסט, מה לי ולזה?", או "זו סדרה על שלושה רווקים שחולקים דירה, אני כבר לא במקום הזה, אז זה פחות מדבר אליי". אנשים מכלים שעות על גבי שעות מזמנם הפנוי בצפייה בסדרות המציגות חיים אחרים לגמרי משלהם ונקשרים לדמויות השונות לחלוטין מהם, ואותם אנשים ממש, נוטים פעם אחר פעם לחפש את המוכר עד לזרא בגזרת החברים שלהם. האין זה מוזר?

כשאני חושב על זה, התופעה הזו מושרשת אפילו עמוק יותר, ונוגעת לא רק לתחימת גבולות ההתעניינות שלנו בעולמם של חברינו, אלא לאופן שבו אנחנו בוחרים אותם מלכתחילה. סקרו את מעגל החברים הקרובים שלכם לאורך ציר הזמן. בדקו אם ביכולתכם להיות כנים עם עצמכם, ולהצביע על חברויות פונקציונליות מעיקרן, חברויות ששרדו מכוח הנסיבות: מישהו שלמד אתכם או גר על ידכם, או שילדיו בגיל ילדיכם, מישהו שאתם בסך הכול מסמפתים, והעביר איתכם את הזמן באופן נסבל עד נעים, חבר-אינסטרומנט שמשקף לכם חיים שדומים לאלה שלכם, אבל בעצם אין לכם בו עניין אמיתי. אולי אף תודו בפני עצמכם שדווקא את החברויות הללו טיפחתם, ודווקא בהן נאחזתם, ואילו כשכבר נקרה בדרככם אדם מנוף אחר ועורר בכם ריגוש, נרתעתם, ולא השקעתם את המאמץ ההתחלתי הדרוש לביסוס הקשר; במקום לבחור במתכון חדש ומאתגר, הלכתם פעם נוספת על המתכון המוכר.

המוכָּר הוא מנחם, אין ספק. הוא נעים להתרפקות כמו הכורסה בסלון, זו שמרוב שימוש נטבעו בה הגומות של מתאר גופכם. הלא-מוכר אמנם עלול לחרוק בהתחלה, ולרוב מצריך תקופת הסתגלות עד שמרגישים אתו בנוח, אבל בתמורה הוא מרענן ומרחיב אופקים ואפילו מסעיר. אתם יכולים למשל להעלות גרה על אותם נושאים ודעות עם חבריכם, ופתאום לשמוע מאדם המנהל דפוס חיים אחר התייחסות שסוללת אפיקי מחשבה חדשים ומנערת את אופן ההסתכלות שלכם על העולם.

אודה ולא אתחסד, חלק ניכר ממעגל החברים שלי הם אנשים שדומים לי במידת מה. זה לא כל כך מפתיע, כי הדמיון הוא בדיוק על רקע נסיבות החיים שבהן בדרך כלל מכירים אנשים חדשים: תחומי עיסוק, תחומי עניין, מקום מגורים. יתרה מכך, כמעט אף פעם אי אפשר לקבוע נחרצות: רק ממד פונקציונלי היה בחברות הזו, לא היה בה שמץ של חיבור אמיתי; בן אדם איננו פלקט, הוא יצור מרובד, וכשאדם חפץ בחברתו של אדם אחר, על פי רוב מדובר במארג שלם של סיבות ונסיבות. מה גם, שמשעה שנוצר חיבור רגשי בין אנשים, והם הופכים למה שבשפת בני אדם קוראים לו "חברים", כל ניסיון לבצע פעולה של "הִנדוס לאחור" לתהליך, כדי להבין מה הוביל לחברות הזו, הוא חסר טעם: אותו אדם נמצא כבר בלבכם, חבר פונקציונלי או לא - זה לא משנה, אכפת לכם ממנו. כך, שלא רק שישנם קווי דמיון ביני ובין חלק לא מבוטל מחבריי, אלא שאני אף מוקיר את קיומם ושמח שהם מקיפים אותי. ולמרות זאת, אם תשאלו מה מרגש אותי, מה מחייה אותי, מה אני מעדיף, התשובה שלי תהיה: במאה אחוז, אנשים ששונים ממני.

תמונה ראשית: מתוך "סלון ב-Rue des Moulins", אנרי דה טולוז-לוטרק, 1894. תצלום: פרויקט יורק, ויקיפדיה