המאמר הזה קיים מאז ומעולם

הזמן הוא אחד הדברים החידתיים ביותר במציאות. הדאואיזם מנתץ את האשליות שלנו בדרך לשלמות
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

דאואיזם הוא מן האסכולות שעיצבו את החשיבה של סין העתיקה, ומושג הזמן שלו הוא עדיין אחד המושגים החכמים בהיסטוריה האנושית. בחינה של תפישת הזמן בדאואיזם תוכל לסייע לנו להבין את הטענה הדאואיסטית, שלפיה האמונות שלנו על אודות העולם אינן שלמות והן נובעות מצורת המחשבה שלנו. התרומה העיקרית של הדאואיזם להבנתנו את הזמן טמונה בהשקפה שלפיה הזמן אינו לינארי כי אם מעגלי. יתרה מזאת, על המושג המרכזי של הדאואיזם – הדאו – לא ניתן לומר שהוא מתקיים בתוך או מעבר לזמן, ומכאן שיש או אין לו ממשות. הדאו, על פי תפישה זו, הוא בו זמנית ההוויה ואי ההוויה.

הדאואיזם דוחה את האמונה כי הזמן תלוי באדם, וטוען כי בעצם ליקום ישנה זמניות טבעית

הדאואיזם, אם כך, דוחה את האמונה כי הזמן תלוי באדם, וטוען כי בעצם ליקום ישנה זמניות טבעית. אולם כדי שנכיר אותו, הזמן הקוסמי הזה חייב להיות מושווה למשהו אחר, והאחרוּת הזו היא האל-זמן של הדאו. הג׳ואנג דזה, הטקסט המרכזי של הדאואיזם, מסביר זאת כך:

״הדאו קיים אבל אינו שוכן בשום מקום; יש לו משך, אך אין לו התחלה או סוף. משהו מופיע, אך לא דרך פתח – והכוונה היא שיש לו ממשות. יש לו ממשות, אבל אין מקום שבו הוא שוכן – כלומר אין לו ממדים בחלל. יש לו משך, אבל אין לו התחלה או סוף – והכוונה לממדי הזמן.... עשרת אלפי הדברים שהתגשמו מאי-ההוויה. הוויה אינה יכולה ליצור הוויה מתוך הוויה; בסופו של דבר היא חייבת להגיע מתוך אי ההוויה״.

אנו יכולים להדגים את מה שנאמר כאן באמצעות ארבע העונות. בעוד שלכל עונה יש מאפיינים משלה, כולם מתקיימים במצב של שינוי בלתי פוסק. כשאחד מתגבר האחר נחלש, כשאחד מגיע לשיאו, האחר כבר התפוגג. מאחר שעונה אינה יכולה להתרחש בלי שקודמתה נעלמת, מעגל השינוי הזה אינו רק מזין את עצמו אלא שהוא מופיע על פני קשת של זמן שאינה מוכרת למי שמציינים זמן באמצעות מקטעים לינאריים. ואכן, מדידת הזמן האנושית מניחה מראש הבחנה מלאכותית בין העצמי לאחר, התקדמות ונסיגה, הוויה ואי הוויה וכן הלאה. הבחנות אלה אינן קיימות בדאואיזם.

סתיו, עלים, אגם, שלכת, ערפילים

לפני, לקראת ובזמן: תמיד. תצלום: ארון ברדן

הזמן הוא, לכן, מטאפורה לקרבתו של אדם אל הדאו, משום שהעולם הטבעי אינו מכיר את הזמן שנמדד על ידי בני האדם – הוא מכיר רק את הסביבה הבלתי מובחנת וחסרת השם של הקוסמוס. ככל שדבר קרוב יותר אל הדאו, כך הזמן מאבד מחשיבותו. לעומת זאת, ככל שדבר רחוק מן הדאו, כך הוא נסמך יותר על הבחנות אבסולוטיות כדי שידריכו את בחירותיו. אינספור היצורים בעולם הם דוגמה למצב הראשון ואילו בני האדם הם דוגמה למצב האחרון.

הבה נחזור לארבע העונות. האופן שבו אנחנו מסדרים אותן משפיע על השיפוט שלנו, ועל האופן שבו אנחנו שופטים את השפעתן על תפישת העולם שלנו. אולם כל ההחלטות האלה מושפעות מן ההעדפות והדעות הקדומות שלנו. מי שמעדיפים חורף יראו אותו במונחים חיוביים יותר לעומת יתר העונות. בתוך קבוצת אוהבי החורף, מי שמרגישים בנוח בשלג יבדילו עצמם ממי שמתעבים אותו. יתרה מכך, חורף הנמשך רק חודש או חודשיים יחוויר לעומת חורפים הנמשכים חצי שנה. לכן התנאים והמשך שאנו משתמשים בהם להגדרת ״חורף״ אינם אלא תוצאה של הפרספקטיבות המוגבלות שלנו.

זמן הנמדד במונחים אנושיים אינו אלא מבנה מנטלי, שנועד להקל על החרדה שאנו חשים בשל היותנו בני תמותה. הדאואיזם טוען כי חרדה כזו אינה הגיונית, מאחר שכל הדברים נולדים ומתים

מסיבה זו, הדאואיזם טוען כי תפישת המציאות של האנושות מוגבלת מטבעה, כל עוד נפעל מנקודת מבט של ההוויה שלנו. זמן הנמדד במונחים אנושיים אינו אלא מבנה מנטלי, שנועד להקל על החרדה שאנו חשים בשל היותנו בני תמותה. הדאואיזם טוען כי חרדה כזו אינה הגיונית, מאחר שכל הדברים נולדים ומתים. ההבדל בינינו לבין עולם הטבע הוא שהאחרון אינו מעלה תהיות בנוגע לזמן לידתו ומותו, וגם אינו מנסה לשנות את גורלו. הזמן במונחיו האנושיים אינו מסוגל, לכן, להסביר את מגוון השינויים שמתרחשים בעולם, מאחר שחלקם עוזרים להאריך חיים ואחרים פועלים לקיצורם. דרך המחשבה הלינארית שלנו מתפרקת, לכן, כשאנו פוגשים במצב שבו הזמן אינו ניתן למדידה או דמיון. הזמן הקוסמי הזה אמיתי יותר מן הזמן הנמדד במונחים אנושיים, בכך שהוא מייתר את הצורך בתיאור מדויק של סדר זמני אשר לו אנחנו מעניקים את השמות עבר, הווה ועתיד.

כפור, חורף, קיפאון

מה אכפת לחורף? קרה, קיפאון, קרח, אור וחושך. תצלום: ארון ברדן

הרשו לי להבהיר, הזמן הקוסמי אינו סוג אחר לגמרי של זמן. בעצם, זוהי דרך חדשה לחוות זמן, דרך לראות מבעד למוסכמות של השמות האנושיים הכופים את הפרספקטיבות המוגבלות שלנו על העולם הטבעי. ישנו סיפור ב״ג׳ואנג דזה״ על מות אשתו של ג׳ואנג דזה. כשנשאל על ידי חבר למה הוא הפסיק להתאבל עליה, הוא ענה:

״הבטתי לאחור על ראשיתה ועל הזמן שלפני הולדתה. לא רק אל הזמן שטרם הולדתה, אלא אל הזמן שלפני היות לה גוף. לא רק אל הזמן שלפני היות לה גוף, אלא אל הזמן שלפני היות לה נפש. בתוך ערבוביית הפלאים והמסתורין, התרחש שינוי והייתה לה נפש. שינוי נוסף, והיה לה גוף. שינוי נוסף והיא נולדה. כעת התחולל שינוי נוסף והיא מתה. הדבר זהה למהלך ארבע העונות: אביב, קיץ, סתיו, חורף״.

מעולם לא היה זמן שבו אשתו של ג׳ואנג דזה לא התקיימה. אף שהנוכחות הגשמית שלה באה והלכה, מה שאפשר את קיומה (ואת אי קיומה) הוא הדאו. הדאו אינו יוצר דברים יש מאין, אלא משתמש באי ההוויה שבה הוא שרוי כדי ליצור מרווח שלתוכו דברים יכולים להופיע. משום כך הדאואיזם מרבה לדבר על ריק, חלל, רווחים, דממה, רגיעה וכן הלאה. הדאו אינו נפרד מן הדברים, ובכלל זה היקום, והדאואיזם אומר כי בני האדם מערפלים את המודעות שלהם לדאו כשהם מנסים להשיג את מה שאינו הכרחי לחיים, כמו תהילה, עושר והימנעות ממוות. אם חיים ומוות הם פשוט שתי נקודות מבט של הזמן, מה ישלב ביניהם טוב יותר מוויתור על זמן במונחיו האנושיים?

בהרמוניה חסרת השם שהיא האחדות הקוסמית, הזמן נמשך, אבל ברמה מעודנת שבני האדם אינם מסוגלים לזהותה. הסיבה לכך היא שאנחנו מוגבלים מטבענו ביכולתנו לדעת (גופנית, מנטלית, רוחנית)

זו הסיבה שעלינו להביט בדברים ברמת הזמן הקוסמי. בהרמוניה חסרת השם שהיא האחדות הקוסמית, הזמן נמשך, אבל ברמה מעודנת שבני האדם אינם מסוגלים לזהותה. הסיבה לכך היא שאנחנו מוגבלים מטבענו ביכולתנו לדעת (גופנית, מנטלית, רוחנית). אם נאמן את עצמנו לשהות במצב הביניים של הדברים, נוכל לשחרר את עצמנו מן הרעיון שלפיו הזמן הוא תלוי הוויה, ונוכל לשקול את האפשרות החלופית: הזמן הוא האינות הנייחת של הדאו. אי ההוויה אינה איום ניהיליסטי על ההוויה, אלא חלקה הנגדי הטבעי. כשורש ההוויה ואי ההוויה, הטבע הזמני והמרחבי של הדאו אינו יכול להיות מוגבל על ידי אף אחד משני המושגים. משום כך, הדאו פועל בזמן האי-זמן ושוכן בחלל האל-חלל.

אדום חזה, ציפור, ענף

אדום חזה, כל אדומי החזה אי-פעם: תמיד באים, תמיד על ענף, תמיד מתעופפים. תצלום: רפאל טומי-טריקו

יתכן שכל זה נשמע מאוד מיסטי. ואכן, הראשונים בחוקרי סין סיווגו כך את הדאואיזם. אולם, תיאור כזה של הדאו וקשריו לאינספור היצורים בעולם, אין פירושו שהדאו אינו ניתן לידיעה. למעשה, ההפך הוא הנכון. קודם לבני האדם, הדאו היה חסר שם ובלתי מופרע, והיקום התקיים באיזון ושלווה מושלמים. מעגלים של שינוי ותהליכים של שינוי הושלמו ללא הפרעה וגורל הדברים לא היה מוטל בספק. בני האדם הם שהחלו נוקבים בשמות והם שהציגו את מושג הזמן כדי לחקור את טבע הדאו ולהצדיק את מעמדם העליון בעולם. לכן מדגיש הדאואיזם את החכם, משום שרק החכם מסוגל לחיות בלי שמות, תשוקות, מוסכמות מוסריות, ולחשוב על האל-זמניות ועל האינות.

העתיד אינו התקדמות של העבר, והעבר אינו נכבש על ידי ההווה

הדבר גם מלמד אותנו כי העתיד אינו התקדמות של העבר, והעבר אינו נכבש על ידי ההווה. ואכן, את העבר והעתיד כמצייני תנועה ניתן להחליף בצורה המגיחה מתוך האחדות הקוסמית וחוזרת אליה. משום כך, לעמוד באל-זמן של הדאו פירושו לעמוד במרכז בין הוויה ואי-הוויה, ואם נעביר את עצמנו לעמדה זו של אין-עצמי, נוכל לדעת מה פירושו להיות בתוך הזמן ומחוצה לו בו זמנית, חיים אבל מתים. ואמנם, מטרת הדאואיזם היא ללמד את האנושות על אודות שקריותן של אמונות רבות, בעיקר אלה המסכנות אותנו ואת העולם הטבעי. בהתחשב בכך שהזמן הוא אחד ההיבטים של המציאות שהבנתם שגויה, האם מפתיע שהדאואיזם התאמץ כל כך לפוגג את אשליית הזמן?

דייוויד צ׳אי (Chai) מלמד פילוסופיה באוניברסיטה הסינית בהונג קונג. הוא מחבר הספר Zhuangzi and the Becoming of Nothingness (שראה אור ב-2019), ועורכם של הספרים Dao Companion to Xuanxue - Neo-Daoism ו- Daoist Encounters with Phenomenology (שראו אור ב-2020).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "בת האלמוות הדאואיסטית מעופפת על עגור" (ראשית המאה ה-16), ז'אנג לו. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דייוויד צ׳אי, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על המאמר הזה קיים מאז ומעולם