המחצית הראשונה

לעכל טכנולוגיה חדישה, לשלוט במיליוני בני-אדם ובמרחב ענק, והמחיר של הפיכת האדם למספר: מה אפשר ללמוד היום ממלחמת העולם הראשונה?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בכל הנוגע למלחמות עולם, והרי עד כה היו שתיים, אנחנו רגילים למקד את מבטנו בשנייה. הסיבות לכך ברורות. יחד עם זאת, גם הראשונה התרחשה, ובמשך שנות דור גם נותרה יחידה, כשהיא נושאת את השם הכללי, חסר הפנים, "המלחמה הגדולה".

לוחם בשדה הקרב עושה הכול כדי לשמור על חבריו

ההיסטוריון הצבאי הבריטי ג'ון קיגן, שהלך לעולמו בשנת 2012, הקדיש ספר מרתק למלחמת העולם הראשונה, והשכיל להעמיד יצירה שלמה, המפליגה אל הרבה מעבר להיסטוריה צבאית. כי כשנפנים לחשוב על המקצוע שקיגן היה מן הגדולים בו, "היסטוריון צבאי", עולה בנו מיד איזו אי-נחת, תחושה לא נעימה. מסורתית מדובר במקצוע גברי בעליל, וכשלפנינו היסטוריון בריטי שבמשך שנים רבות היה מרצה בעל שם באקדמיה הצבאית המלכותית סנדהרסט, הציפייה היא שלצד ניתוח של מהלכי המלחמה וכל הכרוך בה, נגלה בספר משהו מן הילד המתלהב ממשחקי מלחמה, ובוודאי נטייה לאהוד את הצד "שלו". הדבר כמעט בלתי נמנע על רקע המטען הרגשי העצום שנושאים הבריטים בעקבות מלחמת העולם הראשונה. מבחנו של ספר כזה הוא אם-כן במידת הכנות והאיזון האנושי, מעבר לחדווה המקצועית.

ואכן, זוהי הצלחתו הגדולה של קיגן. ראשית, דווקא כיוון שהוא אינו מסתיר את אהדתו לחיילים הבריטים. הללו, אף יותר מהחיילים ברוב הצבאות האחרים במלחמה הגדולה, לחמו תכופות לצד בני עירם, כשהם מדגימים במסירותם זה לזה מהלכי נפש שהעסיקו את קיגן בספרים אחרים שכתב, ובפרט "The Face of Battle". לוחם בשדה הקרב עושה הכול כדי לשמור על חבריו. אלא שכשהיחידות הבריטיות הללו – שהצטיינו בעוז נפש שנבע משותפות מעמדית, לשונית, תרבותית וגאוגרפית עמוקה בשילוב חברות שארכה חיים שלמים – נקלעו לשדה הקטל, המחיר היה נורא שבעתיים. בבוקר בהיר אחד – והדבר קרה פעם אחר פעם – נהרגו, נפצעו, נשבו ונותרו פגועים בנפש, כמעט כל הגברים בגיל הגיוס של מחוז או עיר באנגליה. הדעת מתקשה לתפוש זאת גם מאה שנה לאחר המאורעות. קיגן שולח אותנו לאנדרטות הזיכרון המצויות כמעט בכל ישוב באנגליה, מציע לנו לשים לב לרשימות הנופלים, לשים לב לשמות המשפחה שחוזרים שוב ושוב באותו ישוב ומעידים על מספר רב של מקרי מוות של קרובים, אסונות משותפים שקרעו את המרקם האנושי. קיגן אמפטי. הוא מדבר אלינו כאנגלי, אך גם כאיש היודע לא מעט על הדרך שבה בני-אדם חווים מלחמה וקרב. ובכך הוא חושף את האתגר הגדול הניצב בפניו כאדם. האם יוכל להיות אמפטי גם כלפי המיליונים שנהרגו ונפצעו בצבאות האחרים, ובכללם צבאות האויב?

קבר, בית קברות צבאי, בלגיה, מלחמת העולם הראשונה

"חייל במלחמה הגדולה", קבר ב-Tyne Cot, בית הקברות הצבאי הבריטי הגדול בעולם. תצלום: Defence Images

את הספר מתחיל ההיסטוריון החכם הזה בעמודים חשובים, שבהם הוא ממפה את מלחמת העולם הראשונה כראשיתה של מלחמת העולם השנייה. שתי המלחמות הן מבחינתו רצף אחד, שמתחיל לקראת 1914 ומסתיים ב-1945, ובכל מה שבא לאחר מכן. העולם כולו עבר תמורה, ומי שהיו במוקדי ההתרחשות לפני 1914 ובמהלך מלחמת העולם הראשונה, לא יכלו לדעת זאת, ובוודאי לא היו מסוגלים לראות את התמונה כולה. כך קיגן מגיש לנו את עמדתו האנושית מלאת החמלה והתעוזה.

האם צריך להזכיר שצבאות נוטים לצאת תמיד למלחמה הקודמת?

הגנרלים, למשל. מזה עשרות שנים מקובל – בספרות, בקולנוע ובתרבות העממית – לראות במפקדים הבכירים של הצבאות במלחמת העולם הראשונה, מין עדה מגוחכת של נהנתנים, שישבו להם בטירות, אכלו מעדני מלכים ושתו ממיטב היינות, בעוד עשרות אלפי פקודיהם נהרגים. קיגן מבקש לדייק, ונותן לנו את ההקשר. המפקדים הללו, שרובם היו גברים לא צעירים כלל – רבים מהם היו בני יותר מ- 60, קשישים במונחי הימים ההם – היו בני תקופה אחרת. ב-1914 הם יצאו לשחזר וליישם את מה שהם ידעו ממלחמת קרים, ממלחמת צרפת-גרמניה, מלימוד על מלחמת האזרחים האמריקנית. האם צריך להזכיר שצבאות נוטים לצאת תמיד למלחמה הקודמת? כן, היו בהם גם כאלו שהותירו סיפורים צבעוניים לרוב: ארוחת צהריים שנמשכה שעתיים ואחריה שינה ערבה לפני קבלת ההחלטות שגזרו מוות על אלפים. ולא מפתיע לקרוא שהם עסקו בפוליטיקה ארגונית, שהיו לחוצים בין עמיתיהם ובין הדרג המדיני (שלעתים היה צבאי למחצה, כמו בצרפת), ושהופעלו עליהם לחצים מטעם הדרג העליון, המלכותי-קיסרי – דרג שיותר מכולם היה עסוק בסמלים ובחשבונות של המאה ה-19. די בעובדה אחת שקיגן אינו נלאה מלהדגיש ולפרט עד לרמה הטכנית: המפקדים הבכירים פשוט לא שלטו בנעשה. הם לא יכלו. אמצעי הפיקוד והשליטה לא היו קיימים למעשה. הטלפונים הפשוטים, שכבליהם נמתחו על הקרקע, נותקו מיד עם ההפגזה הראשונה. שעות (לפעמים אפילו 12 ו-16 שעות) חלפו בין צאתה של הודעה והגעתה אל היעד, ולא פעם ההודעות כלל לא הגיעו, כיוון שהרצים נהרגו (הרץ אדולף היטלר, בניגוד לכל היחידה שלו כמעט, שרד כנגד כל הסיכויים). ניסיונות להפעיל שיטות איתות ידניות נכשלו בשל תנאי השטח, מזג האוויר ועשן הקרב, שהיה רב וסמיך יותר מאי פעם בעבר, על פני חזית עצומה, בסדר גודל שלא נודע עז אז.

מי שמייצר יותר ויותר מהר, מנצח. בין אם מדובר בייצור גברים צעירים, בייצור תותחים או בייצור של קליעים לכלי ירי

בני התקופה שלחמו במלחמה העצומה ההיא לא ידעו למה הם נקלעו. גנרלים, כמו חיילים מהשורה, איש לא ידע להעריך את משמעותו של הנשק החדש שנכנס לשדה הקרב כבר בקיץ 1914. מכונות ירייה, תותחים כבדים וארוכי-טווח, וגם הרובים המשופרים שהגבירו מאוד את קצב האש. תוסיפו לכך את המוקשים, שהפכו לכלי נשק עיקרי לפני החורף הראשון, וקל לראות שב-1914 לא פרצה מלחמה של המאה ה-19. גם בתחום הלוחמה הימית, המדינות השונות לחמו מלחמות של פעם: אנגליה שחזרה את עליונותה תוך התבססות על מסורת של חדשנות בהנדסת האניות, סדר ארגוני מופתי וגאווה היסטורית. גרמניה קרטעה בשל אי-הבנה של השינויים, אותה נוקשות שאנו רגילים לייחס לגרמנים ואשר ניכרה בתחום הימי בתקופה האמורה. קיגן אינו שוכח את כלי הנשק החדישים האחרים: המטוס, הצוללת והנשק הכימי. הוא מבצע ניתוחי עומק, ומראה שאלה לא היו מכריעים או חשובים במיוחד, בניגוד לתדמית שהקולנוע, הספרות והפולקלור יצרו להם. כך גם הטנק, שהופיע במערכה בגרסתו העוברית, בעיקר בשנתיים האחרונות. אירוני לראות שהצרפתים והאנגלים היו החלוצים בתחום זה, אם אנו זוכרים שעד מלחמת העולם השנייה הצרפתים עוד ישובו לזלזל בטנק, בעוד שהגרמנים ילמדו את הלקח ויאמצו אותו באדיקות. צד אחד מתגמש ולומד, צד אחר מתבצר ושוכח.

Albatross D-III, מטוס, גרמניה, מלחמת העולם הראשונה

מטוס גרמני ממלחמת העולם הראשונה, מדגם Albatross D-III. תצלום: D. Miller

אחדים מהחלקים המרתקים ביותר בספר הם אלו שבהם ההיסטוריון עוסק בטכנולוגיה, במה שחשבו עליה, במה שלא הבינו ביחס אליה, ובשינויים שהיא חוללה, שלא תמיד הובנו בזמן, ולעתים לא הובנו כלל. ואת כולם הוא יודע לקשור בחוטים דקים וחשובים, למה שנראה במלחמת העולם השנייה, ב"מחצית השנייה" של העימות העולמי, שאנו חיים את תוצאותיו עד היום. כמו במלחמה השנייה, גם בראשונה דומה שהצדדים הקיזו זה את דמו של זה עד מוות, ושמדובר במשוואה נוראה באותה מידה שהיא פשוטה: מי שמייצר יותר ויותר מהר, מנצח. בין אם מדובר בייצור גברים צעירים, בייצור תותחים או בייצור של קליעים לכלי ירי. המספרים מציגים את הסיפור כולו.

לכל הצדדים היו הישגים וכישלונות. הטיפשות לא הייתה נחלתו של צד אחד, כך שאפשר לראות במלחמת העולם הראשונה, "תיקו רב שערים"

ג'ון קיגן מצטיין בתיאור ההתרחשויות הצבאיות, ומצטיין קצת פחות התיאור אלה המדיניות, ובמעקב אחריהן ברחבי העולם – שכן המלחמה התנהלה כמעט סביב הגלובוס, ואפילו באפריקה. אך דבריו מרתקים ומהדהדים במיוחד כשהוא מדבר על המאפיינים של הצדדים לעימות. הרבה ביטחון עצמי לצד ענווה נדרשים מהיסטוריון צבאי בריטי כדי לצייר את הגרמנים – הממשלה, הפיקוד הבכיר ומפקדים בשטח – לא רק כבני-אדם נוקשים הנצמדים לתוכניות, אלא כמי שמשכילים לתמרן בגמישות ולמצוא פתרונות מפתיעים בפשטותם: למשל, הם למדו שמוטב ליצור שלושה קווי חפירות, שהראשון יהיה כמעט ללא חיילים, השני יכיל את הכוח העיקרי והשלישי יהיה מוכן, מראש, כגיבוי שניתן לסגת אליו בצורה מסודרת. הצרפתים לא למדו זאת מהר מספיק. הם, כמה אירוני, נצמדו לתפיסה עמוקה שראתה באדמת צרפת אדמת קודש, שאין לסגת ממנה ולו כדי שעל. הדבר נבע מטראומת 1870, אז הפרוסים הגיעו עד פריז. אבל המחיר היה התואר המפוקפק והנורא – צרפת הייתה המדינה הגדולה שספגה את אחוז הנפגעים הגבוה ביותר במלחמה. הרוסים, לעומת זאת, השליכו לשדות הקטל איכרים נבערים ללא התחשבות במספרים – מעשה שהתאים בדיוק לדימוי שלהם עוד מימי נפוליאון – ובכל זאת אחוז הנפגעים שלהם היה ככל הנראה קטן יותר. קיגן, אמפטי, מבין ונדיב, מזכיר לנו את עוז רוחם, את נאמנותם לחברים ולצאר, את הסתפקותם במועט, ואת נכונותם למות למען אמונתם, לצד יכולתם לאלתר ולהתקיים כמעט בכל התנאים. והוא מצר על כך שהם לא הותירו אחריהם כמעט שום עדות כתובה.

לכל הצדדים היו הישגים וכישלונות. הטיפשות לא הייתה נחלתו של צד אחד, כך שאפשר לראות במלחמת העולם הראשונה, "תיקו רב שערים". חידה אנושית העולה מהסיפור נוגעת לאובדן הזהות הפרטית. החיילים, שבעבר היו מסומנים באורח מובחן גם חיצונית  – במדים ייחודיים, בנוצות ובסמלים אחרים – וגם בשייכות אישית לפיקוד ולמסגרות הגדולות, הפכו כעת למסה אחידה וכמעט חסרת ייחוד. נראה שהצורך לשרוד, הרמה החייתית ביותר של הקיום, היו קו החזית האחרון שהכול לחמו בו על חייהם.

גליפולי, אנדרטה, מלחמה העולם הראשונה

האנדרטה לנופלים בגליפולי: "...אתם נחים באדמתה של ארץ ידידותית... אין הבדל בין ג'וני ומחמט...מותם על אדמתנו הפך אותם לבנינו..." - אטאטורק, 1934, תצלום: אלכס לובל-טרוי

כן, היו מי שסברו שהם ניצחו במלחמה. הם לא שמו לב שהצד השני התמוטט רק ברגע האחרון, ובעיקר בגלל התמוטטות מה שהוא התעקש להביא מהמאה ה-19 ואף מימי הביניים: המבנה הקיסרי, המלוכה האבסולוטית, כוחו האלוהי של השליט שקיבל את הכתר בירושה. צבאות שבהם היחיד לא הובא בחשבון הפכו לציבורים גדולים, שהזכירו מסות של עובדים הבאים בטענות קשות למעבידיהם: העימות החברתי-כלכלי קבע במידה רבה את סופה של המלחמה. אבל מנצחים לרגע, כמו מנצחים בכלל, נוטים ליוהרה. הם צובעים את הצד השני בצבעים השחורים ביותר. קיגן מזכיר כיצד באחת התבוסות הגדולות של הבריטים, חיילים גרמניים כתבו לאחר מכן שהם ראו עוד ועוד אנגלים באים מולם להיקצר כמו חיטה. והם ירו וחתכו בהמון חסרי הפנים, ואכן קצרו בהם. לאחר מכן, אינספור פצועים בריטים ניסו לזחול בחזרה לתעלות. והגרמנים לא ירו בהם. מתוך חמלה. ומה נאמר על דימוי הגבורה – המוצדק, כשלעצמו – של הניו-זילנדים בגליפולי? שם היחידה שלהם ספגה הרבה יותר מ-100 אחוז נפגעים. הם הסתערו, נפצעו, טופלו ושבו להסתער. עבור האימפריה הבריטית. הנכדים והנינים עדיין באים לתורכיה, לראות את המקום. והתורכים, פחות מרופטים ואומללים ממה שלמדנו עליהם בבית הספר, זוכרים ששם עמד מוסטפא כמאל, זקוף ובהיר עיניים, מול עשרות אלפי חיילים אירופים שהמטירו לעברו אש, והוא לא נפגע, ומייסד את המיתוס סביב דמותו. לימים הוא יהיה אטאטורק. סטטיסטיקות של נפגעים יש לנו ביחס לכל המדינות שהשתתפו, פרט לתורכיה העות'מאנית. בעוד בתי הקברות הצבאיים הבריטיים להרוגי בריטניה במלחמה הגדולה מסמנים על המפה את קווי החזית ותוכננו לייצא את אידאל הגן הבריטי המטופח להפליא, איש אינו יודע כמה תורכים וכמה נתינים של תורכיה נהרגו בקרבות. גם כמחצית ממיליון החללים האנגלים לא נקברו באורח מסודר. אדמת אירופה יודעת.

וכל זה, בשביל מה? ההיסטוריון המהולל הוא אדם ישר. אין לו תשובה. מה הושג? לא כלום. "דור אבוד", אמרו באירופה לאחר המלחמה. הוא מזכיר לנו שרבים יצאו מוכים, נבוכים. הם הרגישו שהם ניצולים ולא ידעו להסביר מדוע דווקא הם יצאו משם בחיים. רבים חשו אשמה. לא פעם גם זעם. והיה גם אחד שבער בו רגש הנקמה, טוראי ראשון אדולף היטלר. בתוך עשרים שנה הוא ייצא למלחמה, לאותה מלחמה, וגם הוא לא יידע שהוא לוחם את המלחמה הקודמת.

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

על הספר:

The First World War, John Keegan, London: Hutchinson, 1998

תמונה ראשית: מתוך "חייל עם מקטרת" (1916), פרנאן לז'ה, Kunstsammlung Nordrhein-Westfalen, Dùsseldorf, תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על המחצית הראשונה

04
דני

כתוב יפה, אבל לדעתי המחבר טועה בנקודה מרכזית אחת: בעוד מלח"ע השניה היתה אחת המוצדקות ביותר (לפחות מבחינת בעלות הברית ובעצם גם מבחינת גרמניה - אמנם עם ההיגיון הנאצי המעוות) הרי שהמלחמה הראשונה היתה אחת הבלתי מוצדקות ביותר. לא הוגדרו ממש מטרות, מכל הצדדים, וההיגררות למלחמה היתה סטיכית ולא מושכלת.