המיליארדר עם הנוקיה הישן

הוא מגדיר את עצמו כ"יהודי דתי ומסור מאוד", שהסתבך לא אחת עם החוק והתגרש ארבע פעמים. ארוחת צהרים עם רון פרלמן, כוכב מדורי הרכילות ואחד הפילנתרופים הגדולים בעולם
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

הוא התחתן חמש פעמים, הביא לעולם שמונה ילדים, וצבר הון של 12-14 מיליארד דולר ואינסוף חשבונות משפטיים מהיתקלויות עם בני משפחה, שותפים עסקיים ורגולטורים. ולכן לא מפתיע שרון פרלמן אוסף גם מסעדות. איש העסקים הלוחמני השקיע במוסדות שונים, מ"מאנקי בר" של גריידון קרטר במידטאון מנהטן ועד "רד רוסטר" האופנתי בהארלם. פעם הוא נלחם על סגירת הביסטרו "לה בּילבּוֹקָה" בגלל שולחנות חיצוניים "בלתי חוקיים" בבלוק שלו, אבל בסופו של דבר היה זה שמימן את המעבר של הביסטרו למקום גדול יותר במרחק שני רחובות משם.

פרלמן הוא אחד ה"ברברים" של תקופת ההשתלטויות העוינות של שנות השמונים. הוא לא מעורב במסעדת פירות הים האיטלקית המצליחה של מייקל ווייט, מָרֵאָה, אבל נראה שהוא מרגיש בה בבית. אולי מפני שהוא לקוח קבוע, ואולי מפני שהקירות עטויי העץ שלה גורמים למקום לזהור כמו יאכטה מבריקה של מיליארדר: יום שישי בצהריים, ופרלמן בן השבעים נראה מוכן לצאת אל מה שהוא מכנה "סירה קטנה בים התיכון", היאכטה שלו, בת השמונים מטר, C². שרוולי התכלת שלו מגולגלים, שני כפתורים פתוחים מגלים גופיה לבנה, ושיער דליל וזיפים מתפשטים מקרקפתו לסנטרו. כשאני מגיע הוא יושב בשולחן הפינתי וצופה בקהל הקיצי שהולך לאורך סנטרל פארק סאות', עם החיוך הרחב והנינוח המוכר מתמונותיו בטורי הרכילות.

חברת האחזקות המגוונת של פרלמן, מקאנדרוז ופורבס, כוללת עסקים שמוכרים חיפוי קרקע, כלי רכב צבאיים וכרטיסי גירוד. הוא גם בעל מניות השליטה בענקית הקוסמטיקה, רבלון. אבל אין לו הרבה תובנות לגבי הצלחתה של מָרֵאָה לזכות בשני כוכבי מישלן. "אני לא מומחה גדול לאוכל," הוא מודה. "אני אוהב את התיאטרון שבמסעדות יותר מאשר את האוכל." הוא מממן מסעדות כדי לתמוך בחברים או כדי להמריץ את הקהילות המקומיות שלהן, הוא אומר, ובשנת 2009 הוא מימן בר מרגריטות באיסט המפטון שנקרא, "דה בּלוּ פֶּרוֹט" יחד עם סוחר האמנות לארי גגוזיאן, הזמר ג'ון בון ג'ובי והשחקנית רנה זלווגר, אף על פי שהוא שונא אוכל מקסיקני. השפים שם מגישים לו דג בגריל.

הוא לא מבזבז הרבה זמן על התפריט, אף על פי שכדי לבחון אותו, הוא מרכיב משקפיים עם מסגרת עבה וקומית בצבע ירוק ("פשוט חשבתי שאם כבר עושים משקפי קריאה, כדאי שיהיו כמה שיותר מגניבים"). אני בדיוק חושב שה"עסקית" ב-45 דולר נראית צנועה בקנה מידה של מנהטן, ואז פרלמן מזמין מנת דג דוֹבֶר סול, תוספת של 55 דולר. אני שואל אם הוא רוצה מנה ראשונה, והוא מזמין סלט, אם כי לא בהתלהבות. אני מדלג על 30 גרם קוויאר ב-275 דולר ולוקח מרק חסה עם רגלי צפרדע פריכות, ולמנה עיקרית ניוקי עם שרימפס ופלפלי צ'ילי. "אז אתה לא יהודי?" הוא שואל, לאחר שביצעתי את הבחירות הלא כשרות שלי. אני שואל אם אני פוגע בו כשאני אוכל רכיכות, והוא מבטיח לי שלא. הוא שומר על כשרות בבית, הוא מסביר, ואוכל דגים או פסטות פשוטות כשהוא בחוץ.

הוא מממן מסעדות כדי לתמוך בחברים או כדי להמריץ את הקהילות המקומיות שלהן, הוא אומר, ובשנת 2009 הוא מימן בר מרגריטות באיסט המפטון שנקרא, "דה בּלוּ פֶּרוֹט" יחד עם סוחר האמנות לארי גגוזיאן, הזמר ג'ון בון ג'ובי והשחקנית רנה זלווגר, אף על פי שהוא שונא אוכל מקסיקני

פרלמן, שנולד בצפון קרוליינה וגדל בפנסילבניה, מתאר את עצמו כ"יהודי דתי ומסור מאוד." הוא אומר שהחינוך שלו לא היה אורתודוקסי, אבל לאחר הטיול הראשון שלו בישראל בגיל 18, הוא נשבע לחנך את ילדיו עם דגש רב יותר על שמירת מצוות. החינוך היהודי עומד גם, בין השאר, במרכז הפעילות הפילנתרופית שלו, שהשנה כללה תרומה של 25 מיליון דולר לאוניברסיטה שלמד בה, אוניברסיטת פנסילבניה, ותרומה של 100 מיליון דולר למרכז החדש לחדשנות בבית הספר למִנהל עסקים של אוניברסיטת קולומביה.

מוזיקה היא תחום נוסף שחשוב לו, ובסוף השבוע הזה הוא בבריטניה כדי לתמוך ביוזמה של קרנגי הול להקמת תזמורת הנוער הלאומית הראשונה של ארצות הברית. אחרי שבועיים של אימונים בניו יורק, 120 מוזיקאים בגילי 16-19 הופיעו ברויאל אלברט הול בלונדון במסגרת פסטיבל הפרומס. ואלרי גרגייב ניצח, והכנר האמריקאי ג'ושוע בל הופיע כסולן. "אני אוהב מוזיקה, ואני חושב שמוזיקה היא עוצמתית במיוחד בשביל ילדים," אומר פרלמן. ניגנת כילד? אני שואל. הוא אומר שהוא "מתופף מתוסכל" מאז גיל 13, ויש לו מערכות תופים בניו יורק ובבית החוף שלו בהמפטונס. הוא מתעקש להצטרף לכל להקה שמנגנת באחד הנכסים שלו. לכן הזדמן לו ללוות את אל גרין ובילי ג'ואל, להופיע בניו יורק עם ג'ון בון ג'ובי ולנגן שיר אחד עם רוד סטיוארט במדיסון סקוור גארדן. אז לא עד כדי כך מתוסכל.

פרלמן הוציא הון גם על יצירות אמנות מאת ריצ'רד סרה, סיי טוומבלי ורוי ליכטנשטיין. בשנה שעברה הוא וגגוזיאן, חבר ותיק, שקעו בסכסוך משפטי בגלל "Popeye", פסל של ג'ף קונס בשווי 4 מיליון דולר (פרלמן האשים את הסוחר הידוע ברמאות וטען שהוא החביא חוזה שמזכה את קונס בשבעים אחוז מהרווחים על כל מכירה חוזרת. גגוזיאן קרא לפרלמן בטלן ובריון. שופטת מותשת הפצירה בשניים ליישב את המחלוקות שלהם "במסיבת קוקטייל בהמפטונס במהלך הקיץ לפני שהיא תכתוב את פסק הדין שלה, אבל זה לא קרה).

אבל מוזיקה, אומר האיש מספר 26 ברשימת עשירי ארצות הברית, היא צורת האמנות החשובה לו יותר מכול. "אף פעם לא הצלחתי למצוא יופי במילים," הוא אומר. ההעדפה שלו למלודיה על פני ליריקה גדולה כל כך עד שבשנתיים האחרונות הוא הגיש הצעות לרכישת וורנר מיוזיק ו-EMI, אבל לא היה מעוניין בזרועות שאחראיות על ייצוג כותבי השירים. "אני רוצה מאוד להיות הבעלים של חברת תקליטים יום אחד כי אני חושב שזה יהיה כיף גדול," הוא אומר, "אבל אני לא יודע מה נשאר."

הוא אומר שהוא "מתופף מתוסכל" מאז גיל 13, ויש לו מערכות תופים בניו יורק ובבית החוף שלו בהמפטונס. הוא מתעקש להצטרף לכל להקה שמנגנת באחד הנכסים שלו

הראשונות שלנו מגיעות. קערת עלי הבייבי והרָדיקיוֹ של פרלמן מעוטרת בכתם ירוק שאני מניח שהוא הרוטב. בקערה שלי, שלוש חתיכות פריכות בגודל ציפורן, של מה שהיה כנראה בעבר ירך של צפרדע, ערוכות לצד קוביות מלון קטנות. שני עלים כהים ועגולים צפים להם מעלה כשהמלצר מוזג מרק ירוק חיוור, כמו עלי נופריים (ללא צפרדעים).

יש בתעשיית חברות התקליטים מי שמתייחס לפרלמן כאל אדם רודף סמלי סטטוס שמהופנט על-ידי כוכבי רוק. הוא אומר שהוא "קשור רגשית" לרעיון של רכישת "פרלופון", הלייבל ש-EMI מכרה השנה ללן בלווטניק מוורנר, אבל הוא נשאר מציאותי מספיק לגבי מצבה הכלכלי של תעשיית המוזיקה ולכן ההצעות שהגיש היו שוות בסך הכול למכפילי הרווח של החברות. מוזיקה תמיד תהיה מקוללת, הוא אומר, כי "היא ברקע בזמן שאנחנו אוכלים, היא דרך לרקוד, היא דרך לעשות אהבה."

פרלמן כמעט ולא נוגע בסלט שלו, וכשהמלצר מפנה אותו, אני לוגם את שארית המרק המקורר שלי ושואל על עסקאות. השקעות העבר שלו כללו את חברת טכנולוגיית הסרטים טכניקולור; גולדן סטייט בנקורפ, בנק החסכונות השני בגודלו בארצות הברית; וניו וורלד קומיוניקיישנס, שאת תחנות Fox TV שלה הוא מכר לרופרט מרדוק בשנת 1994 תמורת 3.6 מיליארד דולר. רק כמה מטרות, כמו ג'ילט בסוף שנות השמונים, חמקו ממנו.

לפני דור, הוא מסביר, "האליטה הניהולית היתה עצלנית מאוד." ההשתלטויות העוינות שהתאפשרו בגלל תנאי המימון הנוחים של שנות השבעים והשמונים היו "לטובתו של התאגיד האמריקאי," הוא מתעקש. אבל חמש שנים לאחר המשבר, חמש שנים של הידוק חגורות, נותרו רק מעט טרפים קלים. רוב העסקאות שפרלמן בוחן כעת הן תוספות קטנות לעסקים שכבר ברשותו.

אני מציין שאף אחד כבר לא כותב ספרים כמו Barbarians at the Gate, מחקר משנת 1990 על עסקה ממונפת אכזרית. האם אנשי העסקים הגדולים נעשו קהים? שרשראות הכסף העבות שעל פרק כף יד ימין שלו משקשקות כשהוא נוקש עם שקית של סוכרזית על השולחן ועונה: "בשלב מסוים עשינו דברים שהיו חדשים ושונים וייחודיים. אבל זה כבר לא קורה. הטיפוסים הטכנולוגיים עושים את זה עכשיו, ולכן הם זוכים לתשומת הלב. אנחנו עושים דברים די שגרתיים. מה שהטיפוסים הטכנולוגיים עושים זה.... דברים שמשנים את העולם."

פרלמן נשמע בטוח יותר ביכולת שלו לשנות את העולם דרך פילנתרופיה, מאשר דרך פעילות עסקית. רבלון הובילה תוכניות לטיפול בסרטן השד והשחלות, והתרומה בשווי 2.4 מיליון דולר שהעניק פרלמן, מימנה את פיתוח התרופה הרצפטין לסרטן השד. יש לו גם תקוות רבות לתרופה נוספת לסרטן השד שנמצאת בפיתוח. "[אם נצליח], זה אומר שמימנו כמעט לגמרי לבדנו את סופו של סרטן השד. זה יהיה די מגניב, לא?"

דג הסול שלו מגיע, לצד מקלות אספרגוס צלויים וחצי לימון חרוך. הניוקי שלי קלילים, וטעמו של השרימפס האדום ברור למרות הרוטב החריף. השיחה גולשת לאשתו החמישית של פרלמן, הפסיכיאטרית אנה צ'פמן. "היא כל כך נהדרת," הוא אומר וקורן, ואז נותן לי את גרסת עשרים השניות של חייו האישיים האפיים. "התחתנתי [עם יורשת הנדל"ן פיית' גולדינג] צעיר מאוד, ואז פגשתי את קלאודיה [כהן, מטור הרכילות Page Six בניו יורק פוסט], שמיום שנפגשנו עד היום שהיא מתה, הייתה החברה הכי טובה שלי, ואז הייתי עם שתי נשים... מעניינות," הוא אומר בחיוך ומדלג בקלילות מעל נישואיו לפעילה הפוליטית פטרישה דאף ולשחקנית אלן ברקין. "ואז פגשתי את אנה." הזוג התחתן בשנת 2010.

פרלמן, שלפי דיווחים הוציא יותר מ-138 מיליון דולר בארבעה הסדרי גירושים, אומר שהוא לא מתחרט על אף אחת מתקופות הנישואים שלו, "אף על פי שחלקן היו מאוד מאוד קשות." האמירה הזאת לא מתארת בצורה מדויקת את המרירות ששררה בסופן של חלק מהתקופות האלה. בשנת 1997 הוא נכנס לקרב משמורת בשווי 15 מיליון דולר עם דאף. פרלמן – שלדבריו היה צריך להחליט אם להימנע מפרסום שלילי או להיות אבא טוב – ניצח, אבל בשנת 2008 שוב התעוררה עוינות בין השניים והובילה לפשרה חדשה.

בגיל 70, עם 10 נכדים, לפרלמן יש עכשיו שני ילדים קטנים מתחת לגיל שלוש

ולמרות זאת, הוא חזר והתחתן. במקרה של אנה, הוא אומר, "היא רצתה ילדים ואני לא עמדתי לסרב לאישה צעירה שרוצה ילדים. אני חושב שמי שהולך להביא ילדים לעולם צריך להיות נשוי." אז בגיל 70, עם 10 נכדים, לפרלמן יש עכשיו שני ילדים קטנים מתחת לגיל שלוש. "התינוק שלנו ישן איתנו אתמול בלילה. זה נהדר. נס אמתי," הוא זורח ונשמע סלחני יותר ממני אחרי שתינוקות פולשים למיטה שלי.

עסקים הם עניין טבעי למשפחת פרלמן. ריימונד פרלמן, בנו של מהגר ליטאי שהקים את American Paper Products בשנת 1916, נשמע כמו האבטיפוס של בנו. הוא הפך את העסק הפילדלפי לקבוצת נייר, מתכות ותובלה על-ידי רכישות וגישה תובענית לעסקים ולמשפחה. פרלמן אומר שאביו, שכעת מתקרב לגיל 96, "עובד כל יום ועדיין מסתכל על בחורות."

רון שטף רצפות במפעלים של אבא שלו בגיל 12, ואחרי הלימודים באוניברסיטה הוא נעשה מנהל של בית יציקה. בגיל 34 הוא כבר היה סמנכ"ל התפעול, אבל רצה את התואר "נשיא", שעליו אביו לא היה מוכן לוותר. פרלמן התפצל מאביו, ופנה לאשתו הראשונה ולבנק כדי לממן את הרכישה הראשונה שלו. העסקה הניבה לו 40 אחוז מקבוצת תכשיטים במחיר נמוך בהרבה מהערך המאזני שלה. הוא רכב על העלייה במחירי היהלומים והזהב וצבר את הונו העצמאי הראשון.

אני מסיים את הפסטה שלי ורואה שפרלמן אכל פחות מרבע מדג הסול שלו. ולמרות זאת, כשהמלצר מגיע, הוא אומר: "סיימתי, תודה. מושלם!"
הוא מזמין אייס קפוצ'ינו ואני מבקש מקיאטו ואז שואל אם הוא עדיין עובד. "אני עובד, כמו שאבי עשה לפניי, בעיקר למען המשפחה," הוא אומר, אבל מוסיף שככל שהוא נעשה דתי יותר, הוא התחיל להאמין שהוא בורך, ושיש לו חובה לתת משהו בחזרה.

פרלמן עם בתו סמנתה ב-2009. צילום: דיוויד שנקבון

פרלמן עם בתו סמנתה ב-2009. צילום: דיוויד שנקבון

האם הוא יעבוד בגיל 96? "אני מקווה שגם בגיל 110," הוא יורה בתשובה. הבן הצעיר ביותר שלו יהיה אז בן 40, ואני שואל אם הוא רוצה שהילדים שלו יעבדו בשבילו. "שני הבנים [הגדולים] שלי עבדו בשבילי. הם לא נהנו מזה," הוא עונה. "בהתחלה הייתי מאוכזב... אבל למדתי להיות שמח כשהם שמחים." אחת הבנות שלו מחפשת עכשיו "תוספים טכנולוגיים" לעסקים שלו, הוא מוסיף. באופן אישי הוא לא משתמש באימייל, אין לו מחשב והוא לא שולח אס-אם-אסים. הוא נועץ בי מבט ומוסיף שהוא מעדיף להסתכל לאנשים בעיניים. "אתה מביט ברחבי המסעדה הזאת וחצי מהאנשים עושים משהו שהוא לא מה שהם אמורים לעשות." מבט מהיר על הקליינטורה העשירה של מָרֵאָה, השקועה באייפונים שלה, מאשר את הטענה שלו. איך הוא מנהל את העסקים שלו בלי זרם בלתי פוסק של עדכונים דיגיטליים? "יש לי הרבה מזכירות," הוא אומר בחיוך, ואז מקבל שיחה בטלפון הנוקיה הישן שלו.

למה, אני שואל, הוא מוצא את עצמו שוב ושוב בבית המשפט? רק בחודש שעבר, רבלון ומקאנדרוז ופורבס התפשרו כל אחת בנפרד עם הוועד לניירות ערך ולבורסות ועם משרד המשפטים, בהתאמה. אחת מחברות הבת שלו תבעה את מייקל מילקן שמימן את ההשתלטות של פרלמן על רבלון. בשנה שעברה הוא נלחם בגגוזיאן וגם בדונלד דרפקין, שותף עסקי מזה 20 שנה.

האם הוא נהנה מזה? "אני שונא את זה," הוא אומר. "אני מניח שמטבעי קשה לי להשלים עם זה כשמנצלים אותי או דופקים אותי. זה נכון במיוחד כשעושה את זה מישהו שקרוב אליי." רק חלק קטן ביותר מהעסקאות שלו הסתיימו במרירות, הוא מדגיש. והחיסרון העיקרי, בעיניו, הוא הפרסום השלילי. "אני שונא את העיתונות," הוא אומר, אבל הוא ינצל כל הזדמנות כדי לפרסם את הצד שלו בסיפור. "ולכן אני יושב כאן איתך." שמחתי לסייע, אני אומר באירוניה. הוא נחנק מהקפוצ'ינו שלו.

אחרי שעה וחצי במָרֵאָה, עניינים עסקיים – ביאכטה שלו – דוחקים בו, והוא מרים את המשקפיים שלו ואת כובע המצחייה של אוניברסיטת פנסילבניה ונפרד ממני. אני שם לב ששתי פחזניות בטעם קפה יושבות על השולחן בלי שנגעו בהן, עם מעט סוכר חום מפוזר מעל וקישוט עלי זהב. אני דוחף אחת לפה בדיוק כשהמלצר מגיע ושואל: "החשבון עליך או על מר פרלמן?" אני מסביר שאני צריך לשלם, והוא מושיט לי את החשבון – 180 דולר לא כולל טיפ. המלצר הראשי מגיע בעקבותיו ואומר בחרדה: "אני אסתבך עם מר פרלמן אם אני אתן לך לשלם." השותף שלי לארוחה אף פעם לא אוכל הרבה, הוא מאשר, כדי שלא אתרשם שהוא לא נהנה מהמנות: "הדג היה מושלם, אני מבטיח לך." אני אוכל את הפחזנית השנייה. אולי זה יפצה על הסול המבוזבז.

אנדרו אג'קליף-ג'ונסון הוא עורך המדיה של פייננשל טיימס.
Copyright The Financial Times Limited 2013

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אנדרו אג'קליף, Financial Times.


תגובות פייסבוק