המניעים הסודיים של הלוחמים החשאיים

ייתכן וקראתם עליהם בעיתונים. קרוב לוודאי משום שהם נתפסו.

ייתכן גם שקראתם את האוטוביוגרפיות שלהם. קרוב לוודאי בגלל שהם פרשו (ולא באושר).

קרוב לוודאי שלא קראתם עליהם אחרי שהם חזרו משליחותם החשאית בזהות זרה מעבר לקווי הגבול, במדינות אויב.

הם מבצעים מִבצַעים, הם עושים מעשים שלא ייעשו. הם גונבים ולפעמים גם הורגים. הם פועלים בשליחות מדינתם. הם חיים באפלה אבל מאוד מורגשים. הם מקבלים את ההוראות ממרכזי פיקוד ושליטה רחוקים באמצעות אמצעי קשר מתוחכמים וסודיים, בלי לראות את מפקדיהם פנים אל פנים, בלי ללכת אחרי מפקדיהם באש ובמים כמו חיילים במדים. הם שם לבד, עושים את המוטל עליהם, והם יודעים שהם ורק הם נושאים נוטלים את הסיכון האולטימטיבי. הם מסכנים את חייהם.

אתם אולי שואלים מה גורם לאנשים אלו להתגייס למוסד או ל-CIA, או ל-MI6 (שרותי המודיעין האמריקאי והבריטי, בהתאמה) למשל. למה הם מוכנים לקחת את הסיכון הכרוך בעבודה החשאית. למה הם מתנדבים להיות חלק מארגון חשאי כאשר הם לוקחים בחשבון שאף אחד מחוץ לארגון לא ידע על הישגיהם. הם כמו אסטרונאוטים. אלה ואלה נפרדים ממשפחותיהם לתקופות ארוכות ומבצעים משימות עתירות סיכון הרחק מארצותיהם. אבל האסטרונאוטים פועלים באור ונישאים על כפיים בחזרתם ואילו הלוחמים החשאיים חוזרים כפי שיצאו, אלמונים.

הייתי חלק מקהיליית המודיעין הצבאית במשך יותר מחמש עשרה שנה. שאלתי שאלות אבל אני עדיין מוצא את עצמי תוהה מדוע הם עושים זאת.

אני מקווה שהם לא יכעסו עלי אם אנסה לשער ולכתוב על המניעים הסודיים. אם יש לי טעויות, אשמח לתקן. אני חושב שיש סיבות נוספות לאלו שסביר שהם אמרו בראיונות הגיוס. אני לא אומר  שהם שיקרו. לשַקר מותר רק לאויב ושקרים בתהליך הגיוס קל לגלות.  כל מועמד עובר בדיקת פוליגרף ומי שנמצא דובר שקר, מוצא את הדלת החוצה.

אני מעריך שברוב המקרים הם עצמם לא יודעים ולא בטוחים בכול הסיבות שמביאות אותם להתנדב. דרישת היסוד שבלעדיה אי אפשר ושאין כמעט צורך להזכירה היא פטריוטיזם. זאת לא מילה גסה. זהו המכנה המשותף. הם מאמינים בצדקת הדרך ורוצים להשתתף במאבק לשמירת עצמאותה ובטחונה של המדינה. ויחד עם זאת, היכרות עם עולמם מראה שדעותיהם הפוליטיות נמצאות על פני כל הקשת הפוליטית. הדבר השני הוא הרצון להסתכן. לא מדברים על זה, כי זה  מובן מאליו שהשרות כלוחמים כרוך בסיכון חיים. המתנדבים לא רוצים למות למען המולדת, הם רוצים לחיות למענה בדרך מאוד מיוחדת, בדרך רבת סיכונים. הרצון הזה להיות על הקצה, לעשות דברים שלא כל אחד יכול ובעיקר לעשות דברים שאינם מותרים בשום מקום אחר, הם חלק בלתי נפרד מרצונם לשרת. איפה עוד תמצא מקום שבו מה שאסור הוא מותר.

ולכן הם מוכרחים לבטוח במפקדיהם ובמפעיליהם. זה חיוני. בגלל המידור והכלל הידוע של 'על פי הצורך לדעת', הם אינם מכירים את התמונה הכוללת ולא פעם מוטלות עליהם משימות ללא הסבר והם נדרשים להסתכן בלי שידעו עבור מה. בלי אמון בשרשרת הפיקוד הם לא יוכלו לעשות זאת. ואני אומר משהו גדול יותר: הם רוצים לבטוח במפקדיהם. הם רוצים להיות חלק ממערכת שבה הם מאמינים במי ששולח אותם ומאמינים בעצמם. אולי זה משהו שהיה חסר להם בילדותם והם מחפשים אותו ואולי מדובר בדיוק בהיפך, זה מה שהם חוו כילדים והם רוצים לחזור אליו. אין זה כל כך חשוב, העיקר שהדבר קיים.

והם אפילו נהנים. הם נהנים לבצע את תפקידם וכמובן שהם שואבים סיפוק מהביצוע. שום דבר לא קל, וגם השעמום וההמתנה הם חלק מעניין. השגרה היא חלק מפעילותם של לוחמים חשאיים, ואחד החלקים המסוכנים, כי אסור להיכנע לה. כמו מטפסי הרים: הם אוהבים לעשות את מה שהם עושים, אבל לא בהכרח את כל השלבים עד פסגת ההר. וכמובן שהם נהנים אחרי שהם השלימו את הדרך חזרה, כשהם נמצאים שוב בביטחון היחסי של החופשה בארץ ויש להם את היכולת לא לספר במכולת על מה שהם עשו ולהסתפק בהערכה שקיבלו מהמטה, מהמפקד ומחבריהם.

אבל שלא כמו מטפסי הרים, הם רוצים שלמבצעים שלהם תהייה משמעות נוספת. לא רק פסגה אישית של הישגים אלא משהו שמעבר לכך. הם רוצים להיות חלק ממשהו שהוא גדול מהחיים. השאיפה הזאת להשתייך למרות ואולי דווקא משום שאתה רחוק ולבד, היא מרכיב באישיותו של אדם המצטרף לארגון חשאי.

ובכן, אמרנו שהם צריכים את הריגוש, את התחושה שהם על הקצה. חיי היום יום אינם מספקים מספיק מבחינתם. אבל, וזה אלמנט אישיותי, הם לא מעוניינים דווקא בספורט אתגרי או בהרפתקנות לשמה. הרצון להשתייכות והפטריוטיזם מובילים אותם אל מקום אחר, וכאשר הם מוצאים ארגון ממשלתי כגון המוסד, הם רוצים להצטרף.

הפעילות בכיסוי זר, שמשמעותה המרכזית היא התחזות למי שהוא שאינו ישראלי ושלא ביקר בישראל מעולם, מאפשרת ללוחמים להיות בעצם אדם אחר ואף מכריחה אותם להיות אדם אחר. וכך קורה שהם, כ'בני אדם אחרים' יכולים להסתכל על העולם מזווית ראייה שאינה אישית. על אף שזווית הראייה מאוד מעורבת, מושפעת ומשפיעה, הרי שהאני האמיתי שלהם, האני הישראלי בזהות האמיתית, נותר חסוי ובתוך תוכם. לא מדובר בשחקן תיאטרון או קולנוע הלובש זהות למשך ההופעה, אלא בלוחם החי את הזהות הזרה שלו במשך שנים. לא כל אדם מעוניין להיות בסיטואציה המיוחדת הזאת, אך הם רוצים בכך, בין הם יודו בזה ובין אם לאו, והשרות החשאי נותן להם את ההזדמנות. וכך החיים בכיסוי, באזור הצללים, מעניקים משמעות מיוחדת לחיים הרגילים.

זאת ועוד. המעטה של הכיסוי הזר, והפעילות החשאית מאפשרת ללוחמים לגעת במה שאי אפשר לגעת, לעשות את מה שאסור לעשות. הם משקרים, מעמידים פנים, ועושים מניפולציות על הסביבה. הם הם ולא הם. המשפט המסובך הזה מנסה להסביר את העובדה שגם בליבם הם כאלו. הם אוהבים את המידור. לא רק את זה הנובע מהעבודה ומהצורך לשמור סוד, אלא גם את זה שבליבם, שמאפשר להם להפעיל את הזהות הזרה והמבצעית מבלי לאבד את מי שהם באמת.

המידור הפנימי שהוא חלק מאישיותם מאפשר להם תחושה חזקה של שליטה. של שליטה בחייהם ובחיי אנשים אחרים. פעילות שנחשבת בעולם הגלוי כלא מוסרית וכלא חוקית, מקבלת לגיטימציה ונעשית ברישיון בעולם החשאי. הלוחמים מצליחים לחיות בתוך העולם הזה ולהעניק לו משמעות בגלל החיפוש המתמיד אחרי הגשר המוסרי המחבר בין שני העולמות.

ולכן תמיד השאלה נשארת פתוחה. מדוע הם עושים זאת ולא רק איך, ומה קורה להם כשתפקידם מסתיים והם חוזרים הביתה, ומכאן והלאה, האני האמיתי שלהם הוא היחיד שעומד לרשותם במלחמת החיים.

תא"ל מיל יפתח רייכר עתיר, שירת שנים רבות בחיל המודיעין. ספרו, 'המורה לאנגלית', העוסק בלוחמת המוסד, התפרסם בישראל בהוצאת "כתר" ויצא לאור לאחרונה באנגלית בהוצאת פינגווין. המאמר מבוסס על מאמרו באנגלית שהתפרסם ב 8.9.16 ב The Strand Magazine

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי יפתח רייכר עתיר.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על המניעים הסודיים של הלוחמים החשאיים

01
יוחנן מור

יפה!
בנוסף להערכתי בנוסף לרשום למעלה גם המבנה האישיותי של החבורה הזו "אחר" מהרגיל. מבנה אישיות שיכול להכיל את הקשיים שעליהם דברת ולהכיל את "הסודות" עליהם יהיו חתומים לעד.

02
אייזיק

יש דבר כזה שנקרא ערכים ויש זהות.
אנשים מתנדבים כי רואים בכך חשיבות!
לא "הנאה", זה שאקדמאי רודף אחר כבוד והכרה בעקבות פרסומים ללא צורך שהוא מחוייב בהם לא אומר שכולם כאלו.
פוסט-מודרניזם זה לחלשים.