פרויקט המחילה המעלית אל האור

דייב דינין הותקף מינית לראשונה בגיל שבע. במהלכה של ילדות מלאת תהפוכות, הוא מצא את עצמו במוסד דתי בקורק, אירלנד. תהליך החלמה שלו חייב אותו ללמוד לחיות עם העבר הקשה. הוא המנכ"ל והמייסד של LÁMH Healing Foundation  בקורק.

מגיל אחת עשרה, אני זוכר מאמי רק את ההתעללות  – גופנית ורגשית. היא הייתה מענה אותי נוראות ולא הייתה לה בעיה לעקור את מעקה המדרגות כדי לחבוט בי. באמבטיה, היא הייתה דוחפת את ראשי אל מתחת למים. אבל נלחמתי והעזתי לעמוד מולה. אבא שלי היה צופה מהצד. הוא שתק. הוא סבל בחייו שלו מהתעללות, ובמובן מסוים זה נראה לו נורמלי. בסופו של דבר, אמא שלי עזבה אותו.

אחי, מיק, התעלל בי גם, מינית ובמכות. בלילות חלקנו מיטה ואז ההתעללות נמשכה. כך שהלילה היה לא פחות מפחיד מהיום. יום אחד, אחי הרביץ לי כל כך חזק, שנאלצתי להגיע לבית חולים. הגעתי לשם ארבע או חמש פעמים עד שסוף סוף סיפרתי להם מה מתרחש ובגיל 12 אושפזתי במוסד לחולי נפש מבוגרים. חשבתי שההתעללות תיפסק שם, אבל טעיתי. בימים ההם, אנשים הורשו להסתובב בחופשיות ולעשות כל מה שרצו. מאוחר יותר הועברתי לפנימייה קתולית, שבה התגורר גם אחד הפדופילים הידועים לשמצה באירלנד. הוא היה אלים מאוד. זה היה בית ספר מיוחד, שהחברה הכניסה אליו את הילדים שהיא לא רוצה לראות. תחושת האשמה חזרה והציפה אותי.

האדם היחיד שסיפרתי לו הכול הייתה סבתא שלי. כך שכשהוצאתי סוף סוף מבית הספר בגיל 15, חשבתי שזה בגלל שהיא עוררה מהומות, אבל שנים לאחר מכן גיליתי שזה היה אבא שלי.

כדי לברוח, השקעתי את עצמי בשתייה ובסמים ובגיל עשרים נולד לי ילד ראשון. זה היה רגע של מהפך. לא הייתי סוחר סמים, הייתי אבא, ורציתי להבטיח שלבן שלי לא תהיה ילדות כמו שלי. אבל היה לי קשה להיגמל מסמים. הסמים עזרו לי להדחיק את האפילה שחשתי. והבטתי בבן שלי וחשבתי, אני לא יודע איך להיות אליו טוב לב, איך לטפל בו, איך לאהוב אותו.

כשהגעתי לגיל 30, הקמתי עסק ולאט לאט יצאתי מעולם הפשע. היו לי כבר שלושה ילדים והייתי נחוש להיות אבא טוב, להאכיל אותם ולתת להם בית נקי.

ואז, יום אחד, קיבלתי מכתב משירותי הרווחה של איזלינגטון בלונדון, שחיפשו מישהו מבני משפחת דינין. הגעתי אליהם מיד וגיליתי שאחי ואשתו מכורים להרואין/קראק ושיש להם שישה ילדים, שנלקחו מהם לאומנה. שניים מהילדים האלה נראו מטפסים החוצה מחלון דירה, שבה הושארו כערבות לתשלום עבור חוב לסוחר סמים. הקשבתי לסיפור וכל הכאב והזעם מילדותי הציפו אותי מחדש. לכן יצאתי לחפש את אחי. התכוונתי להרוג אותו. ביקרתי את הילדים בלונדון מספר פעמים, אבל גם חיפשתי בכול אכסניה ובכול בית מחסה. כעבור שישה חודשים הבאתי את הילדים לאירלנד, אבל רק כעבור שנה מצאתי את אחי.

יום אחד יצאתי מתחנת הרכבת התחתית בקמדן, הלכתי ברחוב וראיתי אישה יושבת על אחת המדרגות. הפנים שלה נראו לי מוכרות – זאת הייתה אשתו של אחי. היא נראתה כחושה וכחולה. זיהיתי אותה ופשוט צרחתי "איפה מיק?! תגידי לי איפה הוא!" היא כל כך נבהלה, שלא הצליחה לענות אלא רק להצביע. מתברר שחלפתי על פניו. הוא ישב בהמשך הרחוב וקיבץ נדבות. כשראה את פניי השפיל את ראשו וידיו צנחו לצדדים. אבל כשהגעתי אליו הזעם שלי שכך ופשוט חיבקתי אותו, הצמדתי אותו אליי ולחשתי באוזנו... "מיק, אני סולח לך". והנחתי לו.

לא היה לי מושג שכך אגיב. אבל בלבי הייתה לי ברירה. יכולתי להביט במצב באחת משתי דרכים, אחת הייתה מובילה לייאוש וחשיכה והשנייה לאור ושלוות נפש. בחרתי בדרך האור. זאת הייתה החלטה של רגע, רגע של הזדמנות וחסד.

ראיתי את מיק עוד פעם אחת לאחר מכן. הוא חזר לאירלנד כדי לפגוש את ילדיו, אבל מאוחר יותר מת ממנת יתר של הרואין באירלנד.

אנשים יכולים להשתחרר מהתעללות. התקשורת מדווחת על מקרים שבהם אנשים שוקעים באפילה, אבל אני האמנתי תמיד שיש דרך לצאת ממנה. הייתי עמוק כל כך בתוך החשיכה – הכאב, הזעם, ההסתממות וההתמכרות – כך שאני יודע שיש דרך לצאת מזה. עבורי, המחילה היא כמו מעלית אל האור. בחרתי בהזדמנות. אני לא אוהב את המושג 'קורבנות' כי הוא מכביד על אנשים. אנחנו לא קורבנות אלא בני אדם, שעברו התעללות. הבחירה במחילה מאפשרת לנו להחלים, להרפות ולנצל את מלוא הפוטנציאל שלנו.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © The Forgiveness Project / Photo by Brian Moody

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על המעלית אל האור