פרויקט המחילה המפתח המשחרר שבויים

ליז סטון הייתה רק בת שש עשרה כשחברתה הטובה נרצחה. היא סבלה מדיכאון עוד קודם ולאחר האירוע ניסתה להתאבד ואושפזה. לאחר שורה של מערכות יחסים אלימות, היא נישאה והקימה משפחה, אבל לא הצליחה להשתחרר מטראומת העבר.

פעמיים בחיי נשביתי נגד רצוני. פעם אחת בידיו של אדם אחר, ולאחר מכן בידי הכאב הלא פתור והבושה בעברי.

כשהייתי בת שש עשרה, אחת מחברותי ואמה נרצחו באכזריות. הן נרצחו על ידי בעלה בנפרד של אחותה החורגת של חברתי, שהיה בעל מכה. הוא הופיע פתאום בביתם, לאחר הפרידה, במצב נפשי מעורער. מותה של חברתי התווסף לדיכאון הגובר שחוויתי עוד קודם ומאוחר יותר אושפזתי בעקבות ניסיון התאבדות.

חודשיים לאחר שחרורי מבית החולים, נאנסתי על ידי "חבר" ילדות. נמלאתי בושה ומעולם לא דיברתי על כך. כעבור זמן קצר התחלתי לצאת עם בחור. התארסנו במהירות ועברנו לגור בדירת מרתף קטנה. הייתי אז רק בת שבע עשרה.

בפעם הראשונה שהיכה אותי, הופתעתי לגמרי. במשך הזמן, כל ויכוח היה הופך אלים ונגמר באותה צורה. הוא היה מטיח אותי בקרקע וחונק אותי עד עילפון. די מהר למדתי מה צפוי לי, ונהגתי להתחנן ולהפגין כניעה מרצון. תחושת אובדן ההכרה המוכרת סיפקה לי הקלה, לא רק מהכאב הנורא של משקל גופו על החזה שלי, אלא גם מהאימה. כשהתעוררתי, בדרך כלל מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה לבדי, בחושך, כשידי ורגלי אזוקות זו לזו. לעתים קרובות הייתי מתעלפת שוב ומתעוררת לקול בכיו והתנצלויות מעומק הלב. הוא נהג להסביר לי שהוא נאלץ לכפות אותי, מרוב אהבתו אלי ומפחד לאבד אותי. היו לילות שבהם התעוררתי וראיתי אותו משחיז סכינים. הוא אמר לי שאם אי פעם אעזוב אותו, הוא יהרוג את שנינו. האמנתי לו. נזכרתי איך מתה חברתי היקרה. הרגשתי שאני לא מסוגלת להסתכן ולבקש עזרה ממשפחתי. כמעט שנתיים חלפו עד שאזרתי אומץ לעזוב אותו.

בשנים שלאחר מכן בעיקר הדחקתי את הזיכרונות האלה, והשתמשתי באלכוהול, מערכות יחסים ושעות עבודה ארוכות כדי לאלחש את הכאב. אחרי נישואים כושלים, נישאתי לגבר שלימד אותי שאהבה יכולה להיות עדינה ונדיבה. הקמנו ביחד משפחה ושמחתי להותיר את העבר מאחור. אבל אז גיליתי שכאב בלתי פתור אינו נעלם אלא רק ממתין.

חמש עשרה שנה לאחר מכן, חומות ההגנה שבניתי סביבי התמוטטו. הזיכרונות חזרו והציפו אותי וסבלתי מהתמוטטות עצבים. בעלי מצא אותי שוכבת על הדשא בתנוחה עוברית. הוא הרים אותי בעדינות, כמו שמרימים ילדה קטנה, ונשא אותי הביתה, בלי לשער שהבית יהפוך לזמן מה להיות כל עולמי. שוב ושוב עלו בי הבזקים מלילות של אימה. התעוררתי ספוגת זיעה ומתקשה לנשום. אובחנתי כסובלת מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder) ומאגורפוביה.

רק כשהפסקתי לברוח והתמודדתי עם עברי, כשפתחתי את לבי ונפשי בפני אלוהים, החל תהליך ההחלמה. לראשונה, התחלתי לדבר על מה שעבר עלי ולהפתעתי, הדבר הניע את תהליך המחילה. האדם הראשון שנדרשתי לסלוח לו הייתי אני עצמי. גם אני פעלתי מתוך פחד וכאב ולאורך הדרך פגעתי באנשים. הרצון שלא ישפטו אותי בגלל טעויות העבר, הקל עלי לראות את אנושיותם של אחרים ולסלוח.

עשרים וחמש שנה אחרי שנמלטתי, עלה בי צורך ברור להתעמת ולסלוח לשובה שלי. אחרי שמצאתי אותו ברשת החברתית, ובסיוע בעלי, ניצבתי מולו פעם נוספת, פנים אל פנים. ראיתי שהוא רועד כשהבטתי בעיניו ושאלתי אם הוא זוכר אותי. כשניסיתי לספר לו למה באתי, הוא החל להכחיש הכול.

השפלתי את ראשי לרגע, ותהיתי אם אני מסוגלת לסלוח לו למרות זאת. התשובה עלתה בי ברכות: "אני מחליטה לסלוח בלי קשר לתגובה שלו". בזכות הכוח הזה שמילא אותי, חזרתי והבטתי בעיניו ואמרתי: "למרות שאינך מסוגל לעמוד כאן כעת כמו גבר, אני סולחת לך". נתתי לו מכתב שכתבתי והלכתי. במכתב כתבתי שימי אתו לימדו אותי על כוחה של הרוח האנושית, על אהבת אלוהים ותשומת הלב שלו לכל אחד מאתנו, על כוחה של הסליחה ועל יופייה של הזדמנות שנייה, יותר מכל חוויה אחרת בחיי. אמרתי לו שאני סולחת לו, כי אני לא רוצה עוד להיות שבויה של הזיכרונות האלה.

בזכות העובדה שסלחתי לו, אני חשה משוחררת.

סליחה היא המפתח המשחרר שבויים.

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי דפנה לוי

תצלום ראשי:  © Amber Cashio

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על המפתח המשחרר שבויים