המקומות הם מפתחות

"אמן טוב נותן לאינטואיציה להובילו.
מדען טוב שִחרר עצמו ממושגים
ושומר מחשבתו פתוחה למה שישנו.
הלך טוב הוא חסר תוכניות
ואינו מבקש להגיע". (דאו דה ג'ינג)

לא בכדי הצמיד לאו דזה את ההלך לאמן ולמדען. מסע אמיתי הוא יצירת אמנות, וגם פרויקט מחקר, כזה שתכליתו למידת העצמי. אוגוסטינוס אמנם כתב: "בני אדם מתפעלים למראה הרים רמים, אוקיאנוסים אדירים ונהרות עזי-זרם, ובתוך כך שוכחים המה את עצמם", אך בכך תיאר כמדומה רק את המטיילים בעלי התוכניות, אלה שיש בדעתם להגיע. אם נעז להיות משוטטים חופשיים, יקרה ההיפך, כמו שהעיר על משפטו של הקדוש הנוצרי ההלך הטוב פנחס שדה בספרו נסיעה: "הרי לאן אני נוסע? אל עצמי. המקומות הם מפתחות הפותחים אותי".

בספר מסעותיו השני, נסיעה בארץ-ישראל והרהורים על אהבתו הנכזבת של אלוהים, סיפר שדה בהתרגשות כי באוטוביוגרפיה של אלגזאלי מצא את השורה הבאה: "הבלי העולם הזה ריתקוני ברתוקות למקומי, וקול האמונה היה עולה וקורא: לדרך, לדרך!". כתב על כך שדה: "אלגזאלי מעמיד זה לעומת זה את הבלי העולם, אשר מתוכם הוא שומע קול המפתה לנוח, ואת האמונה, אשר מתוכה הוא שומע קול קורא לנסוע". ומתוקף תפקידו כפנחס שדה, הציע שכתוב קל: "בדעתי עלה כי שורה זו תתוקן אם נהפוך את סדר הדברים, לאמור: מתוך הריתוק אל המנוחה והנחלה עולה קולם של הבלי העולם, ואילו מתוך הנסיעה עולה ונשמע קול האמונה". משמע, יש לצאת למסע, ורק אז יעלה קולה של הרוח. אם נחכה לשמוע את הרוח, לעד נישאר רתוקים להבלים.

אך מגיע רגע בו הנסיעה אינה נחוצה בכדי לשמוע. משנפתחה תיבת האוצר, אפשר להשליך המפתח. אין עוד צורך בהרים רמים או באוקיאנוסים אדירים. מספיק לראות תלולית טרייה בשדה סמוך כדי להיזכר בחיים שמתחת לפני השטח רוחשים, די באגל טל על עלה עשב כדי לראות את פניך משתקפים. כל מקום הוא מפתח. צדק פסואה כשכתב "רק חולשתו הקיצונית של הדמיון מצדיקה את הצורך לשנות מקום כדי להרגיש". הן "מה שאנו רואים אינו מה שאנו רואים, אלא מה שאנו".

ובכל זאת, האם יש משהו המאפיין את ראייתו של זה ששמע, של ההלך הטוב? ניטשה הציע תיאור נפלא של אדם כזה, הנפתח מדי יום אל הלא נודע, המבקש לא להגיע. גם של המחיר שעליו לשלם. "מי שקנה לו, ולו במידת-מה, את חירות התבונה, לא יוכל לראות עצמו עלי אדמות אלא כנודד, אם כי לא כנוסע בַּדרך אל יעד סופי: כי אין יעד כזה, ואף-על-פי-כן רוצה הוא להביט ולראות בעיניים פקוחות איזה מין דברים קורים בעצם בעולם; לכן אסור שתהיה נפשו כרוכה יותר מדי אחר כל דבר לחוד; בו עצמו חייבת להיות מעין נוודות, המוצאת את הנאתה בַּתמורה ובחלוֹפיוּת. אדם כזה אמנם צפויים לו לילות קשים לפעמים...".

נהוג לראות את החיים כמתחלקים לשניים – ישנן התקופות הממושכות של שגרת יומיום, לימודים, עבודה, וביניהן פרקים, קצרים יותר או פחות, של חופשה, של נסיעה. אבל החיים כולם הם מסע, אין שַעל שאינו חלק מהדרך. יש להשתדל למצות עד תום כל רגע גם בימים אפורים לכאורה, בדיוק כפי שעושים בימים של נסיעה לאיטליה או הודו או יוון. לשם כך יש להיפתח כליל לדברים, שכן רק בדרך זו ניתן לאהוב אותם, בלי "להתרגל" או להיקשר, היקשרות שמצמצמת את הדברים, מגבילה אותם. המסע צריך להיערך לאור האמת הגדולה, הכול משתנה, הכול חולף, דהיינו במודעות מתמדת למוות – שרק היא נותנת משמעות מלאה, לחיים. אכן, הלילות כך קשים לפעמים, אך אף פעם לא סתמיים.

 

קראתם? אהבתם?

נשמח מאוד אם תחליטו לתת כתף ולתרום ל"אלכסון" - 

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: שחייה באגם. תצלום: טוד קוואקנבוש, unsplash.com

Photo by Todd Quackenbush on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על המקומות הם מפתחות