הסוד כבר בחוץ

הכול תלוי בתודעה ובמודעות שלנו, בתשומת הלב שלנו לדברים. שליטה או שחרור? אנוכיות או ביחד? בנפשנו הדבר
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

במשחק ״טלפון שבור״ אנשים לוחשים אחד לשני מילים נסתרות, בתקווה היתולית שבסוף המשחק, כולם יגיעו להבנה משותפת, ויחזיקו באותו מסר סודי.

בהקשר רחב יותר, נראה כי לראשונה במשחק האנושי, אנו כחברה יכולים להגיע סוף סוף לתובנות אוניברסליות באמת, ולהחזיק כולנו בסוד משותף. שכן כפי שאמר הפילוסוף סם האריס, בשונה ממרבית ימי ההיסטוריה, כבר איננו מוגבלים על ידי המקום שבו נולדנו, או על ידי הזמן שאליו הגחנו. לכל אחד מאיתנו זמין יותר מידע מכפי שהיה עד לפני מאה שנה למלומדים הגדולים ביותר או לשליטים החזקים בעולם. מחיצות של גיאוגרפיה, שפה או תרבות – מחיצות שעד לא מזמן הגבילו את סיכויינו להכיר אמיתות מסוימות – נעלמו כמעט לגמרי או שניתן להסירן בקלות יחסית.

לראשונה, אנו יכולים לבחון בצורה כוללת את הידע המדעי הקיים, את התובנות של כל הדתות, את התרגולים של כל המסורות הרוחניות, את המחשבות של כל הפילוסופיות, ואת הטקסים של כל התרבויות. אנחנו יכולים סוף סוף להניח זו לצד זו את כל המטרות שהאנושות הציבה לעצמה משחר הזמנים, וכן את כל הדרכים שהוצעו להשגתן.

לראשונה, אנו יכולים גם להציץ בתמונת העולם שהתגבשה עד כה. ביכולתנו לראות מה התברר כסתם קשקוש, מה נועד רק לעזור לאנשים לשלוט או להשיג דברים, מה התגלה כטוב בעבר אך אינו רלוונטי כיום ומה התאים רק לתרבות אחת ולא לאחרת. מצד שני, ביכולתנו לראות – מתוך ענווה ופתיחות מתמדת – מה באמת מוצדק, יפה, מיטיב, עובד, תקף, נכון וראוי עבור האנושות כולה, עבור העולם כולו. בכוחנו לבדוק מה נוגע בנימי הנשמה של האדם הפרטי, ועם זאת אינו פוגע בקבוצה מסוימת או בטבע בכללו; מה שריר וקיים מבחינה מדעית, ועם זאת אינו מעקר את העולם מחיותו העצומה; מה מתאים לאזור מסוים בזמן כלשהו, ועם זאת מתיישב עם צרכי כדור הארץ.

אנחנו כבר מקושרים, יודעים ובעיקר למודי סבל וכאב מספיק, כדי לדעת מה מזיק לנו

אם הצהרה זו נשמעת יומרנית, נוכל לנסח אותה גם בלשון הפוכה: סביר להניח שאיננו מבינים עדיין דבר על המציאות כשלעצמה, וכי אנו רחוקים עדיין מלהכיר את המשמעות הסופית של החיים, או את תפקידנו בעולם. אך אנחנו כבר מקושרים, יודעים ובעיקר למודי סבל וכאב מספיק, כדי לדעת מה מזיק לנו.

נכון, גם הצהרה זו יכולה להביא להרמת גבה ספקנית. הרי מצד אחד, גילויי המדע מבטלים ״אמיתות״דתיות ועצות מסורתיות למכביר. מצד שני, יש עדיין מי שמאמינים בדתות ומסורות עתיקות ולא נראה שהחיפוש הרוחני אחר ״הדרך הנכונה״ עתיד להסתיים בקרוב. בנוסף, ברור כי כדי לגלות את ה״טוב״ לא די בהסכמה של רבים, גם אם הם מדענים, רבנים או אמנים. אכן, קל מאוד לפקפק במחשבה שיש דרך כוללת לדעת מה טוב או לא טוב לנו.

ירח, סהר, הרים, שלג

האדם נושא עיניו, מאז ומתמיד. תצלום: בנימין וורוש

על מה מסכימות כבר כעת השיטה המדעית, המסורת השבטית, הדת, הפילוסופיה והאמנות?

השאלה הראשונה שעלינו לשאול – הרבה לפני שנבחר ״מערכת מנצחת״ אחת, אם יש כזו בכלל – היא על מה מסכימות כבר כעת השיטה המדעית, המסורת השבטית, הדת, הפילוסופיה והאמנות? את איזה ידע ישן מאוששת ההבנות הכי מתקדמות שלנו, ואילו גילויים חדשים צומחים בהתכתבות עם פרקטיקות קדומות? איזו טכנולוגיה עתידית מהדהדת לטובה שירה אפית קדומה, ואיזה צמח מסתורי מתקשר עם שאיפה אנושית מודרנית?

אם היהדות, המדע וגם הזן-בודהיזם מסכימים שכדאי לשטוף ידיים לפני האוכל – אשרינו! אולי מצאנו דבר מה שראוי לבדוק. אם שבט המסאי וגם מוסלמים סוניים מקדישים זמנים מסוימים כדי להתחבר אל מקור הקיום – אשרינו! אולי גילינו משהו. אם חוקרים מודרניים וגם טאואיסטים עתיקים מדגישים את הצורך בטיפוח של תשומת לב וריכוז  – אשרינו! אולי זו הדרך.

ומובן שאין בזאת כדי לומר שהדת והמדע פעלו תמיד באותה הרוח, לאור אותם עקרונות ולפי אותן מטרות. הרי איננו רואים בגילוי ״מקרי״ של אמת כתוצר לוואי לפעילות כלשהי, ראיה לתקפותה של אותה פעילות. אך כידוע, ההתפתחות האורגנית של הקיום האנושי מקשה עלינו להפריד בין תחומי דעת שונים, ולא תמיד ברור איפה נגמר המיתוס ומתחילה הפילוסופיה, מה ההבדל בין שירה ודת, או מתי מדובר במדע אמיתי ומתי במדע בדיוני. מכיוון שכל מערכות חיינו נטועות ומעורבבות זו בזו, הן היסטורית והן מושגית, כדאי – ולו מבחינה אנרגטית – להתחיל בתפישות המעוררות הזדהות אצל הכי הרבה בני אדם, ומקובלות על הכי הרבה מערכות.

ברור לנו שאנו חיים ביחד בעולם אחד – כדור הארץ. על פני הכדור חיים כמעט שמונה מיליארד בני אדם, וכן מיליארדי יצורים מודעים נוספים. אם נרצה, נוכל להתייחס גם לכל היערות, האוקיאנוסים ושאר המערכות הדינמיות בעולם כאל יצורים מודעים

אם כן, אילו הבנות מוסכמות תורמות לשיפור החוויה האנושית כולה, או לכל הפחות מפחיתות מן הסבל הכרוך בה? נכון לרגע זה, ברור לנו שאנו חיים ביחד בעולם אחד – כדור הארץ. על פני הכדור חיים כמעט שמונה מיליארד בני אדם, אשר מכל בחינה מהותית כמעט שאין ביניהם הבדל, וכן מיליארדי יצורים מודעים נוספים. אם נרצה, נוכל להתייחס גם לכל היערות, האוקיאנוסים ושאר המערכות הדינמיות בעולם כאל יצורים מודעים. ניתן אפילו לראות את כדור הארץ כאורגניזם כזה. אבל אפשר גם להמשיך ולהתרכז כרגע רק בנו.

עוד ברור לנו, שכל יצור מודע, או כזה שיכול עקרונית להיות מודע, מסוגל לחוות מנעד של חוויות. כולנו מסוגלים לחוש סבל, לכאוב, להרגיש חוסר סיפוק ואי נחת מצד אחד, או לחוות שגשוג, שלווה, שמחה, הרמוניה, אושר ואפילו הארה מצד שני. כדברי האריס, ניתן לדמות מצב רע קיצוני, שבו כל יצור המסוגל לחוש סבל אכן סובל בצורה הכי נוראה, במשך הזמן הרב ביותר שאפשר. ולהיפך, ניתן גם לדמות מצב טוב באופן קיצוני בעולם, שבו כל יצור המסוגל לחוות אושר, חווה את האושר הכי גדול שאפשר, במשך הזמן הרב שאפשר. ברור שמבחינת התודעה, יש הבדל בין חוויה טובה וחוויה רעה וניתן כמובן לדמות את כל מנעד החוויות שבתווך – המנעד שבו נמצאים ברגיל כל היצורים המודעים.

גם הכלים לתנועה על מנעד החוויות הללו, לפחות אצל בני האדם, ברורים לנו במידה רבה. וכאמור, עוד לפני הדיון בתרומה או בפגיעה של כל תחום ידע ביחס לכלים הללו, יהיה פשוט אם נתחיל ממה שכבר מוסכם על כולם – מנקודת המפגש של תובנות המדע, הפילוסופיה, המסורת, האמנות, הדת והרוח. ואכן, על אף השוני המתגלה בין בני האדם, ולמרות מגוון התרבויות שהצמיחה האנושות, אין בנמצא דת גדולה, מסורת רוחנית מקובלת, פילוסופיה מפורסמת או שיטה מדעית חשובה שתתנגד נחרצות לאמירות הבאות:

רובנו חווים רווחה כשיש לנו נחת בסיסית בצורת מחסה ומזון. כשאנו בטוחים ורגועים מבחינה פיזית.

רובנו חווים רווחה כשאנו מוקפים באנשים אהובים שתומכים בנו. כשיש לנו די חופש, ודי קשרים עם בני אדם אחרים.

רובנו חווים רווחה כשאנו מתפתחים על פי כיווננו הפנימי, ופנויים להשקיע את תשומת ליבנו כראות עיננו. כשאנו לומדים וצומחים מתוך עניין.

רובנו חווים רווחה כשאנו פעילים ועושים דברים מהנים או מאתגרים, כלומר מרוכזים בעשייה שאינה מתסכלת ואינה משעממת. כשאנו פועלים בצורה מיטיבה.

רובנו חווים רווחה כשאנו עוזרים לאחרים, ונותנים בשמחה וברוחב לב ממה שיש לנו בשפע והשגנו בקלות. כשאנו חשובים לאחרים.

ורובנו חווים רווחה כשאנו מרגישים חיבור למשמעות עמוקה. כשיש לנו קשר מידי ואמיתי עם המציאות.

עדשים, בוטנים, קטניות

צריך, שלא יחסר. תצלום: ג'וזואה ולאסקס

כיצורים מודעים, בעלי יכולת לחוות אושר וסבל, כל מה שיש לנו להציע לעצמנו, לאחרים ולעולם, הוא התודעה שלנו

אמירות אלו, שנלחשו מדור לדור באוזני כל מי שהקשיבו להן, אינן מתיימרות להיות ממצות וסופיות, כמובן. אך מאחר שאנו מסכימים עם הנאמר עד כה, נוכל לשלב הכול, ולומר שהמשחק האנושי נהיה מהנה יותר כשאנו יכולים להיות עצמנו, כשאנו נמצאים במערכת יחסים בריאה עם אחרים ועם העולם. כשאנו מצליחים לשתף פעולה עם המתרחש, ובכלל זה עם רגשות עזים, אנשים זרים או מצבים לא מוכרים. כשאיננו מוגבלים על ידי הסיפורים של עצמנו או של אחרים. כשאנו חופשיים פיזית ומנטלית לחוות כל רגע בתודעה רעננה ומשחקית. כשאנו מרגישים משמעות וחיבור, ואיננו יוצרים או חווים סבל מיותר.

זהו.  הסוד כבר בחוץ, והוא מסורתי, מדעי, פרימיטיבי, מודרני, ילידי ותעשייתי. בעיקר – כפי שרומזת המילה הגרמנית ל״סוד״, Geheim (המכילה בתוכה את Heim, שהוא בית) – הוא היה אצלנו בבית מאז ומתמיד. כיצורים מודעים, בעלי יכולת לחוות אושר וסבל, כל מה שיש לנו להציע לעצמנו, לאחרים ולעולם, הוא התודעה שלנו. הכול מתחיל ונגמר במצבה של החוויה המודעת בכל רגע ובאיכותה, בתשומת הלב שאנו בוחרים להעניק לדברים. מלחמה או שלום, עוני או שגשוג, כאב או הנאה – הכול כרוך באופן שבו אנו, כיחידים וכחברה כלל עולמית, רואים את העולם, חווים אותו ופועלים בו. האם אנו עושים זאת מתוך פחד או מתוך אהבה? בפתיחות או בסגירות? בצלילות או בבלבול? ברצון להחזיק או בשחרור מוחלט? באגו-צנטריות או באקו-צנטריות? באיזה הקשר אנו רואים את המתרחש? כיצד אנו מתייחסים לרגע הבא?

בנקודה זו בסיפור האנושי, אין אנו יכולים עוד להמשיך ולשחק ״בטלפון שבור״. הסוד כבר בחוץ. השאלה היחידה שנשארה היא זו שכל ילד וילדה, בכל מקום ובכל זמן, שואלים כשמשחק אחד נגמר. מה נשחק עכשיו?

 

תמונה ראשית: בקתה כחולה בשלג. תצלום: בנס באלה-שוטנר, unsplash.com

Photo by Bence Balla-Schottner on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק