פרויקט המחילה הסליחה החלה מיד אחרי התקיפה

שָאד עלי ׁ(Shad Ali), עובד סוציאלי לשעבר, הוא בריטי פקיסטני המתגורר ועובד כל חייו בנוטינגהאם. ביולי 2008 הוא הותקף כשבא לעזרתן של שתי נשים פקיסטניות, שעובר אורח השמיע לעברן קריאות גזעניות. שש שנים לאחר המקרה, שאד נפגש עם האיש שתקף אותו, בפגישת פיוס.

באחר צהריים חמים אחד של חודש יולי, רכבתי על אופניים במרכז נוטינגהאם ושמעתי גבר מקלל באלימות שתי נשים פקיסטניות, שלא עשו לו דבר. ניסיתי להרגיע אותו, אבל זה כנראה עיצבן אותו עוד יותר וכשהבנתי שאני לא מצליח, עשיתי שגיאה גורלית והסתובבתי כדי לחזור לאופניים שלי.

הדבר הבא שאני זוכר הוא שנחבטתי בכוח כזה, שנפלתי על הרצפה ואיבדתי את ההכרה. בזמן ששכבתי שם, האיש דרך עלי ובעט שוב ושוב בפניי. מאוחר יותר נאמר לי שעוברים ושבים נאלצו למשוך אותו ממני בכוח, והם כנראה הצילו את חיי. כשפוניתי לבית החולים, נוזל מוח כבר נזל מאפי וסבלתי מכאבי תופת.

בארבעת הימים שלאחר מכן עברתי ניתוח שיקומי מקיף – שכתוצאה ממנו החלק הימני של פניי עדיין מלא בטיטניום. בחודשים שלאחר מכן עברתי עוד מספר ניתוחים. סבלתי גם מבעיות רגשיות ונפשיות. הטראומה תבעה חלק ניכר מחיי.

כשבסופו של דבר נעצר האיש שתקף אותי, הוא טען שאינו אשם. המשפט הראשון ארך שבוע, ולמרבה הפלא חבר המושבעים לא הצליח להגיע להחלטה פה אחד. אבל כשחזרנו לבית המשפט, מספר שבועות לאחר מכן, הנאשם הבין שהמשפט לא עומד להסתיים לטובתו ולכן דפק על זגוגית תא הנאשמים והכריז שהוא החליט לשנות את טענתו ולהודות באשמה. בשלב זה הוא הרים את ידיו לעברי – ישבתי בקהל – הניח אותן על הזכוכית ובפנים מכוסות דמעות ביקש את סליחתי.

הוא נשלח לכלא לחמש שנות מאסר. אבל אני לא חשתי שום סיפוק. ידעתי, מניסיוני שלי בחיים, שאין כל תועלת בכליאתם של אנשים כאלה בלי לתת להם כלים להשתנות.

הסליחה שלי נולדה הרבה קודם. היא החלה ביום אחרי התקיפה, כשהתעוררתי במיטת בית החולים והרגשתי שלווה יוצאת דופן, אבל הייתי מוקף בבני משפחה ובחברים, שכולם היו נרעשים – בעיקר חבריי הזכרים, שרצו נקמה. אבל מאחר שהייתי קורבן של אלימות, לא יכולתי להעלות בדעתי את האפשרות לגרום כאב דומה ליצור אנושי אחר, ולכן הבהרתי להם היטב שאני לא מעוניין בזה. לא יכולתי שלא להרגיש שגם הוא היה סוג של קורבן. משהו קרה לו בחיים, משהו שבא לידי ביטוי בהתפרצות האלימה הנוראה הזו.

ספגתי המון ביקורת מחבריי ובני משפחתי התמהים, שלא הבינו למה אני רוצה למחול – בעיקר אשתי, שבתחילה לא חשה דבר מלבד שנאה כלפי אותו אדם. למרות זאת, הסליחה עזרה לי להמשיך הלאה אחרי התקיפה. המחילה קשורה בי, אין לה שום קשר לאיש שתקף אותי. ולמרות זאת, כבר מהתחלה רציתי יותר מכול לפגוש בו.

ניסיתי לא לפתח ציפיות מיום הפגישה. ברגע שלחצנו ידיים, התחבקנו בספונטניות, מה שהיה לגמרי לא צפוי, והתרגשתי כל כך שהתחלתי לבכות. במהלך המפגש חלקנו את החוויות האישיות שלנו מיום התקיפה, וגם מספר סיפורי חיים. כשהפגישה נגמרה, חשתי שהפכנו לחברים.

פגישת הפיוס  העניקה ממד אנושי למצב שנטל את האנושיות מהתוקף וגם ממני. התהליך נראה קשה, אבל אני חושב שקורבנות ותוקפים יכולים להפיק ממנו הרבה. הדרך היחידה לפתור סכסוכים בין בני אדם היא לשבת יחד, לשוחח ולמצוא דרך להתקדם.

 

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © The Forgiveness Project / Photo by Brian Moody

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק