הספה הירוקה

המטופלים של זיגמונד פרויד היו לא פעם נשענים לאחור על ספה ארוכה, בעוד הוא יושב במקום כלשהו מאחור, חופשי מהאילוצים של קשר העין. אך זאת לא הייתה הדרך היחידה שפרויד אהב לעבוד בה. במקרים אחרים, פרויד היה לוקח את המטופלים שלו אל הרחובות ואל המרחבים הירוקים של וינה. הוא חשב שהליכה זה לצד זה עוזרת לאחדים מהם להשתחרר ולדבר באורח חופשי יותר.

יש יתרונות רבים להימצאות בפנים: חדר הטיפול פרטי, צפוי מראש, ויכול להציע תחושה של ביטחון והכלה. אבל לא לכולם הסידור הזה מועיל

נקפוץ מאה שנה קדימה, ונוכל לראות שמטופלם שבאים לקבל טיפול משירותי בריאות הנפש חווים משהו אחר בתכלית. קרוב לוודאי שלא יבקשו מהם לשכב על ספה, והטיפול שהם יקבלו יהיה קרוב לוודאי בתוך מבנה. יש יתרונות רבים להימצאות בפנים: חדר הטיפול פרטי, צפוי מראש, ויכול להציע תחושה של ביטחון והכלה. אבל לא לכולם הסידור הזה מועיל. אחדים מאלו העשויים להפיק תועלת מטיפול בוחרים לא לקבל אותו כלל, כיוון שהמפגש נראה להם יותר מדי לא נוח וחושפני. עבור מי שכך חשים, המחשבה על ישיבה מול מטפל בחלל סגור מטילה מורא, גורמת ללחץ ומעבירה תחושה קלינית.

גם לפרויד היה לאן ללכת עם מטופליו: פארק פתוח בווינה. תצלום: סימון מצינגר.

הייתי עד לתועלת של העברת הטיפול אל המרחב הפתוח. לפני ההכשרה שלי בפסיכולוגיה קלינית, ביליתי שנים אחדות בעבודה עם צעירים חסרי בית, והמרחב הפתוח היה גם מרחב טיפולים חשוב. בתחילה, רבים מהצעירים לא ששו להיעזר בתמיכה הפסיכולוגית שבאתי להציע להם. עמיתיי ואני היינו חייבים להיות גמישים בכל הנוגע למקומות המפגש ולדרכי הסיוע, ולא לבוא עם רעיונות מוקדמים על איך צריכה להיראותה תמיכה. ניהלנו איתם שיחות טיפוליות ברחובות בירמינגהם, או אף הרחקנו מעבר לכך - חתרנו בקאנו באגמים, טיפסנו בהרים במהלך טיולים באזור האגמים. כשיצאנו מהסביבות הרשמיות יותר, צעירים רבים היו נפתחים באופנים שלא חווינו בין ארבעה קירות.

מטפלים אחדים ולקוחותיהם יושבים בחוץ, בעוד אחרים "הולכים ומדברים"; אחרים משלבים טיפול בהליכה עם גינון או פעילויות אחרות כמו טיפוס או יציאה לטיול בטבע

מיעוט קטן מקרב המטפלים – בעיקר אלו שעובדים בקליניקות פרטיות – אכן מציעים טיפול בחוץ, שלעתים קרובות משולב בטיפול בחלל סגור. מיקום הטיפול המתנהל בחוץ משתנה – ממסלולים בטבע וביערות ועד לפארקים עירוניים ושבילי הליכה; מאזורים המתאפיינים ביופי של הטבע ועד לגן שמחוץ לחדר הטיפולים. מטפלים אחדים ולקוחותיהם יושבים בחוץ, בעוד אחרים "הולכים ומדברים"; אחרים משלבים טיפול בהליכה עם גינון או פעילויות אחרות כמו טיפוס או יציאה לטיול בטבע. במפגשים הללו, אפשר לשלב את הטבע בטיפול עצמו או להותיר אותו כרקע פסיבי יותר. כשהמטפלים הללו מתארים את חוויותיהם, רבים מהם מדווחים שעבור מטופלים מסוימים, המרחב בחוץ אפקטיבי כמו הטיפול בחלל סגור ואף יותר ממנו.

יש תנאים ללכת, יש לאן להגיע. תצלום: ג'ון מק'קאן

ישנם הסברים אפשריים רבים לכך. כמין בטבע, בילינו 99 אחוז מקיומנו כציידים-לקטים, שקועים בעולם הטבע. ב-1984, הביולוג האמריקני אדוארד או. וילסון (Wilson) הפיץ את הרעיון המכונה "ביופיליה" – שעל פיו יש לבני האדם צורך מובנה להתחבר לעולם הטבע, אפילו לאחר שהוא נלקח מהם על ידי תהליכי התיעוש והעיור. אחת האפשרויות היא שהמשיכה הזאת, ששורשיה עמוקים, גורמת לכך שטיפול בחוץ מספק צורה מיוחדת של חיבור, של ביטחון ושל נסיבות שניתן לצפות אותן מראש.

לעתים, בעיות אנושיות יכולות להיראות פחות מכבידות כשאנו נמצאים בחוץ, באוויר הפתוח. הטבע אדיש כלפי הפגמים והחולשות האנושיים שלנו, כך שהמתח וההמולה של החיים המודרניים יכולים להיראות לנו כלא יותר מחלק אחד מקיומנו הגדול יותר

לעתים, בעיות אנושיות יכולות להיראות פחות מכבידות כשאנו נמצאים בחוץ, באוויר הפתוח. הטבע אדיש כלפי הפגמים והחולשות האנושיים שלנו, כך שהמתח וההמולה של החיים המודרניים יכולים להיראות לנו כלא יותר מחלק אחד מקיומנו הגדול יותר. לטבע יש אם-כן יכולת ייחודית לשחרר בני-אדם ולחלץ נקודות מבט חלופיות. באחד המחקרים, נבדק שחווה טיפול בקבוצה באזור פראי ונידח, אמר שהסביבה אפשרה לו "להתנתק משאר העולם, ולנקות את הראש שלו"; מטפל העיר שלא פעם, בני אדם נפתחים בקלות רבה בטבע. במחקר אחר, מטופלים תיארו כיצד תחושה מחודשת של חיבור עם מקומות בטבע העניקה להם סביבה טיפולית אליה הם יכלו לשוב לאחר סיום הטיפול.

למטפלים רבים אין גישה לאזורים ירוקים בקרבת מקום, ובמקום זה הם יוצאים לסביבות עירוניות יותר. אפילו בהיעדר טבע, ההליכה מעניקה חירות. במחקר שעסק באלו המשתמשים ב"טיפול של הליכה ושיחה", אחת המטפלות תיארה כיצד במהלך ההליכה והשיחה "הגוף והשכל של המטופלים משתלבים... אם הם תקועים במשהו, אני פשוט מגלה שהליכה קדימה והימצאות בתנועה – עוזרת".

ואף על פי כן, למרות הסביבה העשירה הזאת שזמינה בחוץ, רוב המטפלים בתחום בריאות הנפש נותרים בפנים. אחדים חוששים שהשיחות שלהם עלולות להגיע לאוזני אחרים, ובכך להפר את הסודיות שבין מטפל ומטופל, ויש מי שמוטרדים מכך שמזג האוויר לא יהיה נוח ויסיח את הדעת מן הטיפול. אחרים מודאגים בשל הזמן הנוסף שיידרשו להשקיע כדי לעבור ממטופל למטופל. ויש מטפלים שרוצים להציע טיפול בחוץ, אך אינם יכולים לעשות זאת בשל המנהגים המושרשים של השירותים שבמסגרתם הם עובדים.

בנוסף לכך, טיפול בחוץ יכול לא להתאים למטופלים מסוימים, או כשמדובר בקשיים מסוימים. במחקר שבחן את התפישות של מטופלים ביחס לטיפול "הליכה ושיחה", המשתתפים דיווחו למשל שעיסוק בטראומה עלול להיות קשה. אחד המטפלים אמר: "לא הייתי רוצה לעבד טראומות בהליכה במסלול בטבע. אני חושב שיותר אתי לשבת במשרד, בחלל מוכל".

יחד עם זאת, מי שחוו טיפול בשיחה שהתקיים בחוץ, מגלים שאחדים מן המכשולים הללו פחות בעייתיים ממה שהיה צפוי. סיכונים אפשריים רבים נמנעים בעזרת הכנה מתאימה ובחירה מוקפדת של המקום בחוץ שבו יתנהל המפגש. מטפלים גם ממליצים על תהליך נמשך ושקוף של הסכמה, שבו הסיכונים האפשריים (כגון היתקלות באדם אחר בזמן ההליכה) נדונים מראש עם המטופל.

אבני הרחוב סופגות הכול. תצלום: תום ג'יגינס.

החלל הסגור של חדר הטיפול עלול להרתיע אנשים מסוימים מלקבל טיפול

אם המטופל או המטפל סבורים שיציאה החוצה היא סיכון גדול מדי או אופציה לא נוחה, הם יכולים כמובן להישאר בפנים. אך העובדה שטיפול בחוץ עלול לא להתאים למטופלים, למטפלים או לקשיים מסוימים, אינה צריכה לבטל את האפשרות הזאת מבחינתם של אחרים. בכל ההיבטים של בריאות הנפש, אין גישה אוניברסלית שמתאימה לכולם. למשל, יש מי שיעדיפו גישות של טיפול קוגניטיבי התנהגותי, בעוד שאחרים יעדיפו פסיכודינמיקה; יש מי שיעדיפו טיפול קבוצתי על פני טיפול אישי; או מפגשים פנים אל פנים לעומת מפגשים מקוונים. בחירת המיקום לטיפול – בפנים או בחוץ – אינה שונה עקרונית.

מטפלים מציעים כבר היום טיפול המתרכז באדם המסוים, טיפול שמעוצב על פי הצרכים האישיים של המטופל. ברוב המקרים, ההתאמה הזאת מתקיימת תוך התחשבות בתוכן הטיפול: על מה מדברים, איך ניגשים לדברים. ההקשר של המקום שבו השיחות הללו מתקיימות גם הוא צריך להידון, כיוון שהחלל הסגור של חדר הטיפול עלול להרתיע אנשים מסוימים מלקבל טיפול. אם המרחב הגדול שבחוץ נראה כסביבה מתאימה למטופל, הרי שעל המטפלים להיות חופשיים ללכת בעקבותיו של פרויד, ואכן ללכת אל מעבר לחדר הטיפול.

סם קולי (Cooley) עובר הכשרה בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת לסטר. הוא בעל תואר שלישי בפסיכולוגיה של הספורט והפעילות הגופנית ומוסמך מטעם החברה הפסיכולוגית הבריטית. לאחרונה, הוא פרסם סקירה וגם קובץ הנחיות של החברה הפסיכולוגית הבריטית בנוגע לטיפול בשיחה שמתרחש בחוץ.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: אפשר גם כאן. תצלום: שרה דורוויילר, unsplash.com

Photo by Sarah Dorweiler on Unsplash