העובד מחפש משמעות

לפני שנתיים כתב עובד ציבור מהעיר הגרמנית מנדן מכתב פרידה לעמיתיו לעבודה לרגל פרישתו, שבו הצהיר שלא עשה דבר במשך 14 שנה. "מאז 1998," כתב "הייתי נוכח, אבל לא הייתי כאן באמת; כך שאהיה מוכן היטב לפנסיה – Adieu." האימייל הודלף לעיתון הגרמני ווסטפאלן-פוסט ועד מהרה צוטט באמצעי התקשורת ברחבי העולם. מוסר העבודה הציבורי נפגע, ומספר ימים אחר כך הצר ראש העיר של מנדן על התקרית ואמר שהוא "חש מנה הגונה של זעם". עיריית מנדן פרסמה הודעה לעיתונות שהביעה צער על שהעובד מעולם לא יידע את הממונים עליו על חוסר הפעילות שלו. בראיון ידוע פחות לעיתון הגרמני בילד שנערך חודש לאחר מכן, טען העובד לשעבר כי האימייל שלו הובן שלא כהלכה. הוא לא התחמק מעבודה במשך 14 שנים; עם גדילתה של המחלקה שלו, המשימות שלו פשוט נמסרו לאחרים. "מעולם לא חשתי תסכול, והייתי כותב את האימייל הזה גם היום. תמיד הצעתי את שירותיי, וזו לא בעיה שלי אם הם לא מעוניינים בהם," אמר.

סיפורו של הפקיד הגרמני הזה עורר כמה שאלות לגבי עצלנות מודרנית. האם העובדה שיש למישהו עבודה בהכרח אומרת שהוא עובד? ואם לא, איך ומתי מאבדת עבודה את מהותה? ומה אפשר לעשות כדי להפוך עובדים לעצלנים פחות – או האם זו בכלל השאלה הנכונה, בשיטה שבנויה כמו שלנו? אחרי ששוחחתי עם ארבעים בטלנים מסורים, אני חושב שאני יכול לנחש חלק מהתשובות. רוב הסוציולוגים של העבודה נוטים לחשוב שאי-עבודה בעבודה היא תופעה שולית, אם לא זניחה. כל הסטטיסטיקות מצביעות על עלייה כללית בעומס העבודה ועל יותר ויותר מקרי תשישות ותסמינים אחרים של לחץ. אולם סקרים מפורטים יותר מדווחים כי עובדים מבלים ביו שעה לשלוש שעות מתוך יום העבודה שלהם בפעילויות פרטיות. מדידת תנועת הגולשים באתרים שונים העלתה גם כי כבר סביב תחילת האלף הנוכחי 70% מהתנועה של גולשים מארה"ב באתרים פורנוגרפיים התרחשו בשעות העבודה, וש-60% מכלל הקניות ברשת התרחשו בין תשע לחמש. התופעה, המכונה לעתים "בטלנות רשת" (cyberloafing), נצפתה לא רק בארה"ב (שבה נערכים רוב הסקרים על זמן העבודה), אלא גם במדינות כמו סינגפור, גרמניה ופינלנד.

אף על פי שהמילה הצרפתית לעבודה, travail, נגזרת אטימולוגית ממכשיר עינויים, חובה עליכם להפגין בכל הזדמנות שאתם עובדים כי העבודה שלכם מעניינת אתכם

גם אם אחוז העובדים שטוענים שהם עובדים בשיא התפוקה שלהם גדל בהתמדה, נראה שהרוב אינו מושפע. למעשה, אחוז האנשים שאומרים שהם לעולם לא עובדים קשה היה ועודנו גדול בהרבה מאלה שמעידים שהם עושים זאת תמיד. ישנם אלפי מאמרים וספרים על החלק הלחוץ תמיד של האנושות, אבל מדוע כל כך מעט נכתב על הקיצוניות השנייה? מעט הספרים שנכתבו בנושא נכתבו על ידי בטלנים בעצמם. בספרה "שלום לך עצלות", מציעה הסופרת הצרפתייה קורין מאייר הסבר משלה לניכור המקצועי. מאייר פותחת את ספרה (שבסופו של דבר עלה לה במשרתה) בהכרזה כי מדעי החברה נכשלו בהבנת מנגנוניה של העבודה המשרדית: "מיליוני אנשים עובדים בחברות, אך העולם שלהם מעורפל. הסיבה לכך היא שהאנשים שמדברים עליו הכי הרבה – וכוונתי לפרופסורים באוניברסיטה – מעולם לא עבדו שם; הם לא יודעים." מאייר, שעבדה במשך שנים כפקידה בחברת החשמל Électricité de France, טוענת כי העבודה עוברת צמצום הדרגתי ל"עבודה בעיניים", שבמשרד "דימוי חשוב יותר ממוצר, פיתוי חשוב יותר מיצרנות".

בנסיבות הללו ציות למראית עין ומחויבות מזויפת הופכים כה מרכזיים לעבודה, עד שסטייה מהם עלולה להסתיים במבוכה לכל המעורבים. מאייר נזכרת: "יום אחד, באמצע פגישה על מוטיבציה, העזתי לומר שהסיבה היחידה שבגללה אני באה לעבודה היא כדי שיהיה לי מה לאכול. היו חמש עשרה שניות של דממה מוחלטת, ונראה היה שכולם מרגישים שלא בנוח. אף על פי שהמילה הצרפתית לעבודה, travail, נגזרת אטימולוגית ממכשיר עינויים, חובה עליכם להפגין בכל הזדמנות שאתם עובדים כי העבודה שלכם מעניינת אתכם."

הפער בין דימוי ומהות הוא נושא שחוזר גם בקומיקס "דילברט"; מקור ההשראה של יוצרו, סקוט אדמס, היה ההתנסויות חסרות ההשראה שלו בעולם העבודה. אדמס חוזר ומערער לא רק על הקשר בין עבודה ורציונליות, אלא גם על הקשר בין עבודה ויצרנות: "אפשר להגדיר עבודה כ'כל מה שהיית מעדיף לא לעשות'," הוא אומר. "יצרנות היא עניין אחר." בהקדמה לאוסף הקומיקס This is the Part You Pretend to Add Value חולק אדמס בגילוי לב את רשמיו משש עשרה שנות תעסוקה בקרוקר נשיונל בנק ובפסיפיק בל:

אילו היה עליי לסכם את שש עשרה שנותיי בעולם התאגידי במשפט אחד, הוא היה "להעמיד פנים שאתה תורם..." המפתח להתקדמות בקריירה הוא להיראות בעל ערך למרות ראיות סותרות חותכות... אם אתה תורם תרומה אמתית לחברה שלך כיום, כנראה שהקריירה שלך לא מתקדמת בכיוון הנכון. עבודה אמתית היא לאנשים שנמצאים בתחתית הסולם ומתכוונים להישאר שם.

תיאוריהם של עובדי משרדים אחרים דומים. ב-The Living Dead, דיוויד בולקובר מלין על "שלטון הדימוי על המציאות, הערפול על הבהירות, הפוליטיקה על הביצועים," וסטיב מקקוויט, "מומחה לעסקים ולתקשורת" שהתפכח, מצהיר בעגמומיות ב-City Slacker: "בחברה שבה המצגת היא הכול, לא משנה מה אתה עושה, אלא איך אתה נראה כשאתה עושה את זה". העמדת הפנים, הייפויים, אבדן המשמעות, העגה, המשחקים, הפוליטיקה המשרדית, המשברים, השעמום, תחושת האי-מציאות ­– המרכיבים האלה שבים ומופיעים בתיאורים רבים של חיי העבודה. הסכנה בכך שהם מופיעים רק בתרבות הפופולרית היא שאנו מתחילים להתייחס אליהם כאל מטפורות או הגזמות שאולי מתאימות לחיים שלנו אך לא לעבודה ככלל. אך מה יקרה אם נתחיל להתייחס לתיאורים ה"לא רציניים" הללו של חיי העבודה ביתר רצינות?

חשבו על ספרו האחרון של דיוויד פוסטר וואלאס, "המלך החיוור", שבו עובד של מס ההכנסה מת לצד שולחנו ונשאר שם במשך ימים מבלי שמישהו ישים לב למותו. אפשר לקרוא אותו כסטירה מבריקה על האופן שבו העבודה מוצצת ממך את החיות עד שאיש לא יודע אם אתה חי או מת. אולם זו לא הייתה ספרות בדיונית, במובן המצומצם ביותר של המילה. פקיד רשות המסים בפינלנד מת באופן הזה ממש ב-2004, בזמן שעבר על החזרי מס. אף על פי שהיו כמאה עובדים אחרים באותה קומה וכשלושים עובדים באגף שבו עבד, עברו יומיים עד שמישהו שם לב שהוא מת. איש מהם לא חש בחסרון עבודתו, ככל הנראה; מותו התגלה רק כשחבר בא למשרד כדי לאכול אתו צהריים.

איך ייתכן שאיש לא שם לב? דיברתי עם למעלה מארבעים איש שמבלים מחצית משעות העבודה שלהם על פעילויות פרטיות – תופעה שאני מכנה "עבודה ריקה". רציתי לדעת איך הם עושים זאת, ורציתי לדעת למה. התהייה "למה" התבררה כחלק הקל: רוב האנשים חושבים שעבודה היא דבר מבאס. אנחנו שונאים את ימי שני ומייחלים לבואו של יום שישי – אין זה צירוף מקרים ששיא מקרי המוות מהתקף לב הוא בימי שני בבוקר.

לפי סקר של גאלופ, 13% מהעובדים שנסקרו ב-142 מדינות "מחויבים" לעבודתם. אולם אחוז כפול מהם "מנוכרים באופן אקטיבי" – הם שליליים ואפילו עוינים את הארגונים שבהם הם מועסקים ומרבית העובדים פשוט אדישים

כמובן שישנם מקרים יוצאי דופן. לפי סקר של גאלופ משנה שעברה, 13% מהעובדים שנסקרו ב-142 מדינות "מחויבים" לעבודתם. אולם אחוז כפול מהם "מנוכרים באופן אקטיבי" – הם שליליים ואפילו עוינים את הארגונים שבהם הם מועסקים. מרבית העובדים, לעומת זאת, הם פשוט "אדישים". דחיינות, התחמקות מחובות, בזבוז זמן ועצלנות הן דרכים להתחמק מעבודה במסגרת העבודה השכירה. פרדריק וו. טיילור, המייסד הידוע לשמצה של "הניהול המדעי", כינה ב-1911 את ההתחמקות מעבודה "הרעה הגדולה ביותר שבה נגוע כיום ציבור העובדים הן באנגליה והן באמריקה." ניסיונותיו לחסל את העצלנות סללו את הדרך למשחק נצחי של חתול ועכבר בין אנשי חקר הזמן לבין ציבור העובדים, שיאריך ימים הרבה למעלה משיטת השכר לפי יחידה (piece work).

טיילור חשב שהפיכת תהליך העבודה לשקוף היא צעד חשוב בדרך ליעילות – לא רק מפני שהיא מאפשרת לעשות אופטימיזציה לכל תהליך, אלא גם כי היא העבירה את הכוח מציבור העובדים, שיש לו נטייה "טבעית" לבטלנות, ומסרה אותו לידי הנהלה, או כפי שטיילור היה מנסח זאת – לידי המדע. ייתכן שהיום, כאשר תהליך העבודה נעשה מעורפל בדרכים חדשות, ה"רעה" שטיילור דיבר עליה פעם חזרה, ולתמיד. טיילור היה מופתע לגלות שעצלנות אינה תמיד תוצאה של חוסר שביעות רצון; היא יכולה לנבוע גם ממספר קטן מדי של מטלות. לפי סקרים חוזרים ונשנים שנערכו על-ידי Salary.com, "פחות מדי עבודה" היא הסיבה השכיחה ביותר לעצלנות בעבודה. במגזר השירותים ישנם סוגים חדשים של עבודה, המתאפיינים בתקופות שפל ארוכות יותר ונמנעות פחות, בהשוואה לחיי העבודה בפס הייצור: מוכר המופקד על חנות פרחים ריקה, מנהל לוגיסטי שהשלים את כל עבודתו בין שתיים לשלוש אחר הצהריים ופקיד בנק שאחראי על תכנית הביטוח הלא-יותר-מדי-פופולרית הם כמה דוגמאות לעובדים ששוחחתי אתם שמעולם לא עשו מאמץ אקטיבי כדי לעבוד פחות. כמו עובד הציבור ממנדן, הם הציעו את שירותיהם, אבל כאשר המטלות התמסמסו, הם לא הצהירו על כך בראש חוצות.

רבים יאמרו אולי שעל מעוטי-העבודה לפנות אל הבוסים שלהם, אבל זה לא תמיד עוזר. דיברתי עם פקיד בנק שוודי שאמר שזמן העבודה שלו מסתכם בחמש עשרה דקות ביום. הוא ביקש מהמנהל שלו שיטיל עליו אחריות גדולה יותר, אך לשווא, ואז סיפר לבוס שלו שהוא לא עושה כלום. האם הוטלו עליו משימות נוספות? בקושי. כשדיברתי אתו הוא עבד ימי עבודה של שלוש שעות –יום עבודה קצר יותר אסור על פי חוק – והתערבותו הוסיפה רק חמש עשרה דקות נוספות לעומס העבודה שלו.

ישנה אמונה נפוצה שתמיד יש עבודה בשביל אלה שרוצים לעבוד. אבל האם זה נכון? הטכנולוגיה מחליפה את העמל האנושי בכל מקום. במדינות ה-OECD היצרנות כמעט הוכפלה מאז שנות השבעים. אולם לא נעשו שום צעדים נראים לעין כדי להפחית את שעות העבודה ביחס ליצרנות העולה; במקום זאת, הערך שב"יצירת משרות" נישא על שפתיהם של דמוקרטים ורפובליקנים כאחד. פרויקט יצירת המשרות לא היה כישלון מוחלט, אבל מציאות האבטלה עדיין אורבת בפתח.
יתרה מזו, לעתים קרובות המשרות שנוצרות אינן מצליחות להביא איתן סיפוק. בטלה לא מכוונת עשויה להיראות תחילה כאושר טהור: "הי, אני לא צריכה לעבוד!" נזכרה אחת המרואיינות שלי. אך עם חלוף השנים רובנו נשתוקק לפעילות בעלת משמעות. ראיינתי ארכיונאי שכתב את עבודת המאסטר שלו בזמן העבודה וכרטיסן שחיבר מוזיקה בתאו הקטן. אם אתם ברי מזל, תוכלו לעסוק בפעילויות כאלה במסגרת עבודתכם כשכירים – אבל אלה מקרים נדירים. הכלכלה שלנו מייצרת אי שוויון בהכנסה ובביטחון התעסוקתי, אך גם, עלינו להודות בכך, בעניין ובמהות.