פרויקט המחילה הפסקתי לחשוב על הרוצח כחיה רעה

ביום 15 באוקטובר 1990 שלושה מבני משפחתה של ג'ודית טוי (Toy) נרצחו באכזריות בפנסילבניה, ארה"ב, על ידי צ'רלס גראנד. הרוצח היה בנם של השכנים, חבר משפחה בן 19. חמש שנים לאחר מכן, לאחר שהחלה לתרגל מדי יום קשיבות ('מיינדפולנס') על פי המסורת הזן בודהיסטית, ג'ודית סלחה לצ'רלס. בשנת 2011 היא פרסמה את הספר 'רצח כקריאה לאהבה' (Murder As A Call to Love) ובו היא מספרת את סיפורה.

המשפחה שלנו הוחרבה כששלושה אנשים נרצחו באותו לילה – גיסתי קוני ושני האחיינים שלי, אלן ובובי, שהיו בני 16 ו-14. שלושתם נטבחו בגרזן בידיו של מטורף. זה היה מחריד, כואב, שובר לב. לא היה לי מושג אז שהטרגדיה הזו תהיה קריאה לאהבה.

הרצח שלנו היו המקרה הראשון באזור שלנו שכלל ראיות המבוססות על די אן איי. הוא התפרסם בעמודים הראשונים בעיתונים, בכותרות החדשות והתובע המחוזי שלנו רצה שצ'רלס גראנד בן ה-19 יורשע. זה גם מה שהציבור רצה. גם המשפחה שלי רצתה שהוא יסבול. כולנו רצינו שצ'רלס יהיה מוכרח לחשוב בכל יום ויום על מה שעשה. לאחר שהמשפט נקטע שהוא הודה בפשע, נגזרו עליו שלושה מאסרי עולם עוקבים, ללא אפשרות לקיצור משך המאסר.

כדי להקל על ייסוריי, מצאתי מפלט בזֶן. רק אז חשתי הקלה כלשהי מהאבל והבלבול – כשעצרתי והרגעתי את הנשימה. אט אט התרגול הזה הניב פרי. העובדה שמדי יום הרגעתי את גופי ומחשבותיי, עזרה לי להתקדם באיטיות לעבר האמונה שהובילה אותי לסליחה.

זה קרה בסתיו, בסמוך ליום השנה החמישי למותם של בני משפחתי. המחילה הגיעה פתאום, באורח בלתי צפוי. יום אחד אחזתי בעיפרון, כדי להירגע, ומתוך מסורת הזן העשירה של משמעות עטופה בדממה, התנשמתי בלב כבד. בשלב זה כבר הייתי תלמידה של טיך נהאט האן הנכבד, שכתב באחד מהשירים שלו: אני הצפרדע/ השוחה בשמחה במים הצלולים/ של השלולית שלי ואני נחש-העשב/ שמתקרב בדממה, וטורף את הצפרדע/ אני הילד באוגנדה/ רגלי רזות כמו קני במבוק/ ואני סוחר הנשק, המוכר נשק/ קטלני לאוגנדה.

לא משנה באילו מלים השתמשתי אז כדי לכתוב את שיריי שלי. אבל מה שקרה לאחר מכן, לתדהמתי והפתעתי המוחלטות, היה שהתחלתי להזדהות עם זעמו של הנער שדקר והלם באלן ובבובי, ורצח ואנס את אמם, קוני היקרה. פתאום, במהלך הכתיבה, הרגשתי כאילו שאני נכנסת לגופו! הרגשתי עיוורת, חסרת שליטה, כאילו עזבתי את גופי ומחשבותיי. הייתי חסרת תחושה. הרגשתי רק זעם ושנאה יוקדת ואת לבי הולם בעוצמה.

ביום ההוא הפסקתי לחשוב על צ'רלס כעל חיה רעה והתחלתי לחשוב עליו כעל נער, שמשהו בו השתבש נוראות. כאב הכעס שלי נעלם! התנשפתי וראיתי בתוכי את זרעי הרצח, זרעים שמעולם לא הושקו ולכן קמלו. אבל הם עדיין היו שם. ראיתי בתוכי לא רק את הקורבנות, אלא גם את התוקף. לצערי, לפני שהספקתי לספר לו, צ'רלס תלה את עצמו בתאו בכלא, באמצעות שק כביסה. התאבלתי על מותו. שתיים עשרה שנה לאחר מקרי הרצח, אמו ואני בכינו ביחד על האובדן ששתינו חווינו.

מרבית מעשי הרצח שלנו הם, למעשה, 'מעשי רצח' קטנים ויומיומיים. באמצעות האמונה שפיתחתי, הפסקתי להתמקד ב'מַקרו' של מעשי הרצח ונעתי אל ה'מיקרו' של מעשי הרצח הקטנים – כל הדרמות והקשיים מסוג 'הוא-אמר-היא-אמרה'. הגעתי אל הזן כעוסה, מבולבלת, מיואשת. למדתי לקבל בזרועות פתוחות את הכעסים והבלבול שלי, גם השוליים ביותר.

לעתים הפחדים שלנו מונעים מאתנו להתפייס, כפי שקרה בעקבות רצח בני משפחתי. סלחתי לצ'רלס, מבלי לסלוח למה שעשה. ועדיין פחדתי ממנו. ואז הוא תלה את עצמו בכלא, וזה היה מאוחר מדי – לא יכולתי לספר לו. האם עדיין ראיתי בו ישות נפרשת ממני? האם בכלל זה לא אמרתי את המילים: "אני סולחת לך", במכתב או פנים אל פנים? ידעתי שהוא עצמו שקוע כולו בצער, וכל מה שיכולתי לעשות היה לדמיין את עצמי בתא שלו, ומדי יום לחבק אותו, לאחוז בו כאילו היה בני שלי. אבל לא הלכתי לשם בעצמי. אני לא הנזירה פְֹרֶזָ'אן.

אח שלי לא מדבר אתי. רבנו. ניסיתי פעמים רבות ליצור איתו קשר, אבל הוא עומד בסירובו. פיוס לא תמיד מתרחש בקלות, אבל למדתי לחכות בסבלנות.

(אחדים מהשמות שונו, כדי להגן על זהות המוזכרים במאמר).

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי דפנה לוי

תצלום ראשי: © The Forgiveness Project

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgivness Project.


תגובות פייסבוק