הפקולטה ללימודי האושר

טראומה, מלחמות ומשברים משפחתיים יכולים לבנות יכולת עמידה ולהעמיק את הקשרים האנושיים שלנו. כיצד למדו פסיכולוגים לרתום את כל אלו לגישה חיובית ולהתמקדות באושר ובדרכים להשיגו?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

אנחנו מוקפים בתזכורות באשר לחשיבות של אושר בחיי בני-האדם: בהרצאות TED, בפופולריות של מדיטציה, בדו"ח האושר העולמי ובשפע של עצות על דרכים לאמץ גישה חיובית. על אף שהמושג מעסיק הוגים לפחות מאז שאריסטו בחן את משמעותה של Eudaimonia (מושג שנהוג לתרגמו כאושר אנושי או מצבם הטוב של בני האדם), חקר טבעו של האושר – התחום המוכר בשם "פסיכולוגיה חיובית" – לא הסתמן כתחום אקדמי אלא בשנות ה-90 של המאה העשרים.

הפסיכולוגיה החיובית מייצגת שינוי מוקד בקרב פסיכולוגים: ממחלות נפש לבריאות הנפש; מחרדה ודיכאון, לתחושת רווחה סובייקטיבית

הפסיכולוגיה החיובית מכילה תערובת מורכבת של דתות מן המזרח, תובנות מחקֶר המוח, ביולוגיה התפתחותית, כלכלה התנהגותית, השוואות בינלאומית והשלכות בתחום המדיניות הציבורית. אך מעל לכל, היא מייצגת שינוי מוקד בקרב פסיכולוגים: ממחלות נפש לבריאות הנפש; מחרדה ודיכאון, לתחושת רווחה סובייקטיבית.

באופן אירוני, הפסיכולוגיה החיובית נולדה מתוך מציאות של מלחמה וסבל – זמן רב לפני הגרסה המוכרת היום, זו המדגישה את על מחקר מדעי של תפקוד ועמידות אנושיים חיוביים, גרסה שהופיעה, כאמור, בשנות ה-90 של המאה העשרים, עם מודעות עצמית מפותחת ומעמד ארגוני-מוסדי.

בין הממצאים המשפיעים ביותר של התחום היה הרעיון שבני-אדם יוצאים נשכרים מחוויות חמורות של דחק ומתח. יותר מכל אדם אחר, היה זה ויקטור פרנקל, פסיכיאטר וניצול מחנות ריכוז, שסיפק ראיות וגם פילוסופיה למה שנודע בתחילה בשם "צמיחה פוסט-טראומטית".

בובה, בובת בד, נחמה, הקלה

הקלה ונחמה. תצלום: אנני ספראט

במשך שנתיים וחצי, החל בספטמבר 1942, פרנקל היה כלוא במחנות ריכוז. זמן קצר לאחר השחרור, הוא החל לעבוד על ספר, שראה אור בגרמנית בשנת 1946, ונשא כותרת שתרגומה הוא בערך "לומר כן לחיים למרות הכול". ב-1959 התפרסם הספר בארצות הברית, ובסופו של דבר קיבל את הכותרת "האדם מחפש משמעות". פרנקל, ששב לווינה לאחר המלחמה, הגיב לחוויות הנוראות שעברו עליו בקביעה שהנסיבות המזוויעות ביותר סיפקו מצע גידול לתחושה של רווחה.

אם פרנקל חווה אובדן בתנאים קיצוניים, ג'ון בולבי  חווה אובדן מפרספקטיבה של אדם בעמדה נוחה, שניצב מול סדרה של מהמורות פחות דרמטיות מאלו שעברו על פרנקל. כילד, בולבי ראה את הוריו לעתים רחוקות בלבד, חוויה שדחפה אותו לחיים שלמים של עיסוק בחשיבותם של קשרים אישיים. בדו"ח שלו משנת 1951, "טיפול אימהי ובריאות הנפש" ("Maternal Care and Mental Health"), מחקר שהתבסס על איסוף נתונים ביחס למיליוני ילדים שנותרו חסרי בית כתוצאה ממלחמת העולם השנייה, הוא פיתח את תאוריית ההיקשרות. לאחר שחוקרים אחרים הרחיבו והעמיקו אותה, תאוריית ההיקשרות הדגישה את משמעותם של קשרים חברתיים בהקשר הרחב יותר של אושרם של בני-האדם.

הטראומות האדירות של ותיקי מלחמת העולם השנייה עיצבו גם את עבודתו של אֶרון בק, מחברו של ספר רב השפעה על דיכאון ומי שייסד את תחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי. באחדים מהמאמרים הראשונים שפרסם, בק דיווח על האופן שבו חיילים הגיבו לאחר שהם הרגו את חבריהם בשוגג. בק פיתח דרכים לאמוד שורה של מחלות נפש שמקורן בחוויות טראומטיות שכאלה, וגם שיטות לטפל בהן. יסוד מרכזי בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי היה הרעיון שאפשר ללמד מטופלים כיצד להעמיד הסברים אלטרנטיביים, לפתח מטרות מציאותיות, ללמוד לראות תגובות באור אובייקטיבי ולהתאמן ב"נטרול" מחשבות אוטומטיות. מכל אלה לא הסתמן "אושר", מלה שבק לא השתמש בה, אבל מהטיפול נבעה לפחות גישה פחות דיכאונית ויותר מציאותית ביחס לעולם.

דמות מפתח נוספת היא דמותו של אברהם מאסלו, שהפסיכולוגיה האופטימית וההומניסטית שלו עלתה מתוך התמודדות עם קשיים אישיים וחברתיים. מאסלו, בנה של אם שהייתה מהגרת אומללה במיוחד, נתקל באנטישמיות בנעוריו, וכפסיכולוג צעיר הזדמן לו להכיר רבים מן הפסיכולוגים המהגרים שהנאצים דחפו אותם לגלות. החוויות הללו הביאו את מאסלו לפתח תאוריה הוליסטית וחיובית של מוטיבציה, תאוריה שהעלתה על נס את האופן שבו בני-אדם עשויים לשאוף למימוש עצמי. הוא התמקד באנשים בריאים ומסופקים, והתרכז בפסיכולוגיה של נורמליות, בניגוד לפסיכולוגיה של אנורמליות. התפישה של מאסלו מצאה את ביטויה רב-ההשפעה ביותר בספרו "מוטיבציה ואישיות" (Motivation and Personality), שראה אור ב-1954. בספר הוא הציע פיתוח מלא של פילוסופיית המימוש העצמי שלו, שהתבססה על היררכיה של צרכים. בראש ההיררכיה ניצבו חוויות שיא, חוויות רבות עוצמה.

דונט, דונאט, דונאטס

עונג וסיפוק, אולי אפילו אושר. תצלום: פטריק פור

אם פרנקל, בולבי ומאסלו ניסחו גישה מסוימת לאושר, הרי שחוקרי המוח הציעו גישה אחרת. גילוי מרכזי בעניין הגיע לידיעת הציבור בשנת 1956, כשג'יימס אולדס (James Olds) פרסם את המאמר "מרכזי עונג במוח" (Pleasure Centers in the Brain). אולדס, בישר במאמר שראה אור ב-Scientific American, שהממצאים שלו, שהתבססו על ניסויים שבהם גירוי מוחם של עכברים הוביל אותם לשאוף לעונג, סותרים את הרעיון שגירוי המוח משמעו ענישה. הוא הביע תקווה שמחקרים עתידיים יצליחו למקם תאי מוח שהגירוי שלהם באמצעות אלקטרודות או תרופות יוכל לספק דחפים בסיסיים אחרים, כמו החיפוש אחר השבעת התיאבון או הדחף המיני.

בשנות ה-50, מדענים גילו שלא רק גירוי חשמלי אלא גם כדורים עשויים לגרום לבני-אדם לחוש אושר. במהלך אותו עשור, תרופות מרשם מסוימות, שנודעו בכינו "כדורי אושר" ("Happy Pills") אפשרו לגרום אם לא התעלות רוח אז לפחות רמות נמוכות יותר של חרדה. אולי "נמצא שיקוי האושר", כתב פרשן בכתב-עת רפואי קנדי בשנת 1958.

מילטאון (Miltown) היה הראשון בסדרה של כדורי הרגעה בעוצמה מתונה שהבטיחו הקלה על סבל חברתי, רפואי ופסיכולוגי. סיפור פיתוחה של התרופה מגלה לנו כיצד פרנק ברגר, מדען מחקר שנמלט מפראג הכבושה בידי הנאצים נכלא כחסר-בית בלונדון, ולאחר מכן הפך לבקטריולוג במעבדה ממשלתית בריטית. ב-1950, יחד עם עמית, הוא הצליח לסנתז תרכובת שנודעה בשם המסחרי "Miltown". התרופה הפכה קופים תוקפניים לרגועים, ידידותיים וערניים. לאחר התחלה מהוססת, התרופה הפכה ללהיט הפסיכותרפי הראשון.

קשר שונה מאוד בין מדע ובין אושר התחוור במחקר המתמשך הראשון במדעי החברה שעסק בתחושת הרווחה של בני האדם – ראשון בסדרה של מחקרים שמקורם היה בדאגה ביחס למחלות נפש אך עד מהרה הובילו לבחינת תחושת הרווחה האנושית. המחברים של "אמריקנים מביטים בבריאות הנפש שלהם: סקר ראיונות ארצי" (“Americans View Their Mental Health: A Nationwide Interview Survey") משנת 1960, דיווחו על ראיונות שבהם אמריקנים נשאלו עד כמה הם רואים את עצמם משולבים והאם הם "מאושרים או לא מאושרים, מודאגים או לא מודאגים, אופטימיים או פסימיים" בתפישתם את עצמם ואת חייהם. החוקרים, שהיו ממוקדים בתפישה של סיוע מקצועי ולא עזרה-עצמית, ביקשו להבין כיצד אנשים מרגישים ביחס לחייהם, ובמקרה שיש להם בעיות, האם הם יחפשו עזרה וממי. מסקנתם הייתה שבאופן כללי, כ-90 אחוז מהאמריקנים דיווחו שהם מאושרים או מאושרים למדי.

החל בשנות ה-60 של המאה העשרים ניסויים חדשים בסמים, עניין בדתות מזרחיות, עיסוק במדיטציה ומחויבות לפסיכולוגיה הומניסטית, התווספו לאמונה שחוויות, בעיקר רבות עוצמה, מספקות הנאה גדולה יותר מאשר חפצים

חמש שנים לאחר מכן התפרסם מחקר שהעביר באורח ברור יותר את המוקד של סקרים חברתיים מתחום בריאות הנפש לתחושת הרווחה הסובייקטיבית. ב"דיווחים על אושר" ("Reports on Happiness"), הפסיכולוג החברתי נורמן מ. ברדברן (Bradburn) והסוציולוג דייויד קפלוביץ (Caplovitz) חידשו בכך שהם התמקדו בתחושת הרווחה הנפשית של מי שהם כינו אנשים "נורמליים", ודחקו בחוקרים להעניק תשומת לב רבה יותר ל"סיפוקים חיוביים", ולהתמקד פחות בבעיות נפשיות.

תרבות הנגד של שנות ה-60 וראשית שנות ה-70 הורישה סוגים חדשים של מחקרים על אושר, ניסויים חדשים בסמים, עניין בדתות מזרחיות, עיסוק במדיטציה ומחויבות לפסיכולוגיה הומניסטית, וגם אמונה שחוויות, בעיקר רבות עוצמה, מספקות הנאה גדולה יותר מאשר חפצים. לפני שנות ה-60, היסודות הללו חברו יחד בחייו ובכתיבתו של אלן ווטס, דמות מרכזית ברומן של האמריקנים עם דתות אסיה, בניסיון למצוא בהן השראה ופתרונות שהם חשו שעולמם שלהם אינו מספק.

עץ, זן, השתקפות במים, שלווה, איזון

איזון, שלווה והתחברות. תצלום: פיי קורניש

המחויבות של ווטס לזן בודהיזם ולטאואיזם עמדה במתח לא פתור עם חייו, שהיו רחוקים מלהיות שלווים והרמוניים. בחיפוש אחר טרנסצנדנטיות, הוא הפריז בשתיית אלכוהול כדי להגיע למצב תודעתי אחר. על אף שהוא דגל בפשטות, היה עליו לפרנס רעיה, נשים לשעבר וכן שבעה ילדים. ב-1961 הוא כתב שהשגת אושר כרוכה בהתחברות מחדש למה שהחיים המודרניים ניתקו – לא רק בין אדם וטבע אלא גם בין "האינדיבידואל" ו"האני הלא ידוע, היקום הפנימי הלא-מודע". בספר פרי עטו שזכה להצלחה עצומה "דרך הזן", משנת 1957, הוא תיאר מדיטציה כ"פשוט מוּדעות שקטה, ללא הערות, לכל מה שמצוי כאן ועכשיו". לאחר שבתחילת דרכו הוא הטיל ספק ביעילותם של סמים, ב-1962 הוא העלה על נס את ה-LSD כנקודת כניסה ל"קוסמולוגיה מלאת שמחה".

על אף שמקורן של אבני בניין רבות של הפסיכולוגיה החיובית הוא בסבל ובאומללות, יש יוצא דופן חשוב אחד: ספרו של נורמן וינסנט פיל (Norman Vincent Peale) "כוחה של החשיבה החיובית" ("The Power of Positive Thinking") משנת 1952. הספר, שנודעה לו השפעה עצומה, הפך למבשר הפופולרי ביותר לפסיכולוגיה החיובית (על אף שהעוסקים בפסיכולוגיה החיובית היו עתידים לנסות לשמור מרחק מהספר). פיל הציע מסר מרגיע, לפיו גרסה פרוטסטנטית של שליטת מוחית טיפולית מבטיחה שלווה, אושר ותחושה של רווחה. החזון שלו היה אינדיבידואליסטי ביותר, אם כי לעתים הוא מציע דוגמאות המאירות את התועלת שבסיוע לאחרים על בסיס של אחד-על-אחד.

בשנת 1998, בדברים שלו כנשיא האגודה הפסיכולוגית האמריקנית, מרטין פ. זליגמן (Martin P. Seligman), פרופסור באוניברסיטת פנסילבניה, הודיע על השקתה של הפסיכולוגיה החיובית, על אף שבאותה עת רוב רכיבי התחום המדעי היו כבר מגובשים. פסיכולוגים חיוביים היו עתידים להשתמש במה שבא לפניהם, לעתים קרובות בדרכים שקודמיהם לא ציפו להן וגם לא היו מקבלים. יחד עם זאת, מה שהסתמן בסופו של דבר הוא תחום רב עצמה, מעוגן במדע, תחום שחולל תמורות חשובות בחייהם של מיליוני בני-אדם.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

דניאל הורוביץ הוא פרופסור אמריטוס ללימודים אמריקניים בסמית' קולג' ומחבר הספר "Happier? The History of a Cultural Movement That Aspired to Transform America" שראה אור בשנת 2018).

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Square

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: "חדשות האושר", ברנדון הארווי, unsplash.com

Photo by Branden Harvey on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דניאל הורוביץ, Zócalo.
Z רכישת קובץ קולי של מאמר זה


תגובות פייסבוק