הצחקת אותי!

האם הומור הוא המפתח לצורה חדשה של תקשורת בין בני אדם לטכנולוגיה?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

אחד מהדברים שאני הכי אוהב בעבודתי כעתידן בחברה כמו אינטל הוא שאני זוכה לראות הדגמות של מוצרי חומרה, תוכנה ואפליקציות מיד כשהן יוצאות לשוק. בעקבות הדגמה שעשתה לאחרונה מל, קולגה שלי, התחלתי לחשוב על דרך חדשה לאינטראקציה בין בני אדם למכונות. "דראגון, מה מזג האוויר עכשיו?" אמרה מל ל-ASUS Transformer Book שלה. היא סובבה אלי את המסך של המחשב משולב הטאבלט שלה כדי להראות לי את הטמפרטורה באותו רגע.

"מגניב", אמרתי.
"הוא יכול לעשות יותר מזה", היא אמרה, בעודה מדברת אל הטאבלט. "דראגון, שלח אימייל לבריאן דיוויד ג'ונסון".
"מה יהיה הנושא?" שאל הקול הנשי שבקע מהמכשיר.
"דראגון היא אישה?" שאלתי.
מל סימנה לי עם האצבע לשתוק – (היא עושה את זה הרבה)– וענתה לדראגון, "מה אתה חושב על ההדגמה?"
"מה את רוצה שיהיה כתוב באימייל?" נשמע הקול הרגוע שנית.
"בריאן. מה אתה חושב על העוזרת האישית הזאת? כל מה שאתה צריך לעשות זה לדבר אל המכשיר. וכן, בגרסה הזאת זו אישה." אמרה מל לדראגון.
"הנה האימייל שלך", ענתה דראגון, כשהיא מפספסת לגמרי את הבדיחה. "האם את מעוניינת לשלוח אותו?"
מל סובבה שוב את מסך ה-ASUS כדי להראות לי את האימייל.
"מגניב", אמרתי שוב. "היא יכולה גם לספר בדיחות?" שאלתי.
"מה?"
"היא מכירה בדיחות?" שאלתי.

הומור: האפליקציה האדירה הבאה

שלא תבינו אותי לא נכון. מאד נהניתי מהשימוש בעוזר האישי דראגון במחשב משולב טאבלט או במחשב אול אין וואן. היה ממש אדיר לבקש מהמכשיר לנגן מוזיקה, לשלוח אימיילים, הודעות סמס לחברים, או אפילו לעדכן את הסטטוס בפייסבוק. יש לי חיבה מיוחדת לדרכים אלטרנטיביות לתקשר עם מחשבים.

אבל ההדגמה של מל גרמה לי לחשוב על האפשרויות שמונחות לפנינו. באילו דרכים אולי נוכל לתקשר עם מחשבים בעתיד? והאם הומור עשוי להיות המפתח לצורה חדשה לגמרי של יחסים בין בני אדם למחשבים? תמיד תהיתי למה אנחנו לא מכניסים יותר הומור לממשקים הטכנולוגיים שלנו. בני אדם הם מצחיקים. אנחנו אוהבים לצחוק. אנחנו אוהבים להתבדח. זה חלק מאד חשוב בהוויה שלנו. למה שלא נשתמש בהומור כעיקרון עיצובי ראשון במעלה באינטראקציות אדם-מחשב?

התחושה היא שיש משהו מאד אנושי בהומור, ולא בכדי. כדי שבדיחה תהיה אפקטיבית חייבים לספר אותה למישהו. סטנדאפיסט זקוק לקהל – הקומדיה זקוקה לקהל. הומור הוא בראש ובראשונה אקט של קומוניקציה. שלא כמו עצב או שמחה, הומור הוא אינטראקטיבי. הוא יכול לעבוד באמת רק אם יש שם מישהו שיצחק מהבדיחות שלך.

זה מה שמרתק אותי בכל העניין. יהיו לזה השלכות מעניינות אם וכאשר נרצה להעניק לדראגון ולכל המכשירים שלנו את היכולת להתבדח או אפילו חוש הומור. אם הטכנולוגיה תוכל להבין בדיחה, היא גם תוכל להבין אנשים. דראגון חייבת להבין את הניואנסים של להיות אדם כדי שיוכל להיות לה חוש הומור.

הומור הוא קונטקסטואלי ותלוי תרבות. מה שנחשב מצחיק במשרד לא בהכרח ייחשב מצחיק בפאב השכונתי. הומור הוא דבר מורכב, בדיוק כמו אנשים. כשאתה מתחיל לחקור הומור אתה מגלה מהר מאד שאין בתחום הזה כמעט שום קונצנזוס מדעי. הומור הוא דבר חמקמק למדי. בספרו Humor 101, מיטש ארליווין (Earleywin) כותב, "פסיכולוגים וציניקנים אחרים נוהגים פעמים רבות לומר כי הומור אינו דבר שאפשר לחקור כלל וכלל. הם מכניסים הומור לאותה מיטה יחד עם אהבה ופורנוגרפיה. הם יודעים להגיד שמשהו מצחיק כשהם רואים אותו, אבל הם לא מצליחים להגדיר מהו בדיוק ה"מצחיק" הזה".
אבל אם אנחנו מתכוונים לעזור לדראגון להצחיק אותנו, אנחנו חייבים להתחיל איפשהו.

מתי בדיחה הופכת לסוג של מוקש?

"הומור הוא משימה קשה", אמר לי ג'יימס קארוט (Carrott), היסטוריון של התרבות. "ייתכן שהומור הוא אחת המשימות הקשות ביותר שיכולות לעמוד בפני מחשב. כדי להיות מצחיק אתה חייב להבין את הקהל שלך. הומור הוא שדה מוקשים תרבותי". כהיסטוריון של התרבות שעובד עם טכנולוגיה, קארוט שוזר יחד תרבות פופולארית והיסטוריה כדי לעזור לחברות לפתח מוצרים ושירותים שיוכלו למשוך קהלים רחבים בכל העולם. ג'יימס ואני עשינו עבודת מחקר מקיפה בנושא הומור וטכנולוגיה עבור ספר שפרסמנו יחד בשם Vintage Tomorrows.

"מה לגבי בדיחת תוק-תוק?" שאלתי."לא היית אומר שזו בעצם פונקציה מתוכנתת מראש שאתה פשוט שואל? אתה יכול לתכנת את המחשב לשאול את זה. תוק-תוק. ואז כשאתה עונה 'מי שם?', המחשב מסיים את הבדיחה".
"כן, בטח", חייך אלי ג'יימס וסידר את המשקפיים שלו על האף. "אבל המחשב יצטרך גם לדעת אם זה זמן מתאים לספר את הבדיחה".
"אז מה נעשה?"
"כמו כל קומיקאי טוב וכל מעצב מוצר מוצלח, אתה צריך להכיר את הקהל שלך", ענה ג'יימס. "אם תכיר את הקהל שלך תוכל לפתח מכשיר שהקהל יאהב. אתה פשוט צריך לשים את זה מספיק גבוה בסדר העדיפויות".

ההומור כמפתח לעתיד טוב יותר

אם הומור הוא משימה כל כך קשה אז למה לטרוח בעצם? בגלל שכפי שהצעתי קודם, הומור עשוי להיות הדרך הטובה ביותר לגרום לאנשים להרגיש יותר בנוח עם טכנולוגיה. אם דראגון תוכל להצחיק אותנו או, אפילו טוב מכך, אם אנחנו נוכל לצחוק על דראגון, אז נרגיש שהיא פחות מורכבת. וגם אם היא תישאר מורכבת בעינינו, היא תרגיש לנו אנושית יותר, וכך נרגיש איתה יותר בנוח. עצם היכולת שלנו לצחוק על דראגון תהפוך אותה לאנושית יותר.
הצחוק מקרב לא רק בין אנשים, אלא גם בין אנשים למכשירים ולטכנולוגיה.
אנחנו מבינים הומור. אנחנו מבינים בדיחות. זה הופך את ההומור לכלי עוצמתי בקבלה של הלא-מוכר. הוא מאפשר לנו להרגיש יותר אנושיים בחברת משהו שהוא אולי לא אנושי בעצמו, אבל הופך יותר ויותר לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.
אולי הדרישה הראשונה שלנו מכל טכנולוגיה בעתיד צריכה לבוא מהסרט "שיר אשיר בגשם":

כלל מס' 1: תצחיק אותם!

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי בריאן דיוויד ג'ונסון, Medium.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על הצחקת אותי!

01
דודי

כבר היום אני מוצא שיש הרבה הומור למשל אצל סירי באייפון. נכון שהבדיחות שלה הן בדיחות שהמתכנתים הכניסו כתגובה לשאלות שהן "הרמה להנחתה" (למשל: סירי, איפה כדאי להחביא גופה"). אבל עדיין, זה מרגיש כמו צעד גדול בכיוון שהמאמר מצביע אליו.

02
גיל ג.

הנושא הזה הוא חלק מנושא רחב שנקרא גיימיפיקציה (המשחקה בעברית? ). כך למשל אפשר לראות היום אפליקציות עם הודעות שגיאה שמנוסחות בנימה הומוריסטית כדי להקל על חווית המשתמש.

03
איג

אני חושב שברגע שלמכונות תהיה האינטלגנציה הכרוכה בהומור, תגרם תוצאה הפוכה . על מנת שמכונה תוכל להגיע לרמה שבה היא מסוגלת לספר את הבדיחות הנכונות לאנשים המתאימים היא לא תוכל להסתפק בזיהוי דפוסי התנהגות אצל אנשים ספציפיים וידיעת הנקודות הרגישות שלהם, היא תצטרך להיות מסוגלת להבחין מתי מתאים לספר בדיחות ומתי לא. מחשב עם טאקט.
אני חושב על הלפטופ האומלל שיזרק מהבית בגלל שסיפר בדיחה קודרת מדי בזמן הלא נכון.
גם סטאנדאפיסטים שמביאים כל לילה מאות אנשים להופעות לא תמיד קולעים, ולפעמים בדיחה מתה גם כשהם אחד על אחד. אם נצליח ליצור מכונה כל כך כריזמטית ובאותו הזמן חסרת אישיות המסוגלת להתאים את עצמה לכל אדם שאיתו היא מדברת, משמעות הדבר שיצרנו מכונות המבינות בני אדם יותר טוב משאחנו מכירים את עצמנו. אולי הומור הוא צורת תקשורת אנושית מדי בשביל מכונות, ואם נצליח לפרוץ את המחסום הזה נרגיש יותר מאי פעם את הצורך להציב גבולות ברורים בנינו ובניהם. כנראה שבשלב הזה גם להם יהיה מה לומר בעניין.

04
ניר א.

נראה שאפשר לעשות מזה אלטרנטיבה פופלרית למבחן טיורינג: האם מכונה יכולה לצחוק? להצחיק אדם ? להצחיק מכונה אחרת?
לגבי הסרט של דני קיי, הוא שחקן מדהים ועושה הופעה מהממת, אבל דווקא למאמר הזה לא הייתי משתמש בקטע הזה. אולי קטע של מונטי פייטון היה מתאים יותר