שקרים מהחיים הצטברות חדשה

הצלחתי לגרש את הטירוף (ליום אחד)
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

פתאום נכנס בי דחף לזרוק דברים. להיפטר מהם, להשליך במיאוס, לפנות את כל הדירה המחורבנת, לרוקן אותה מתוכן, באובססיביות, בפניות חדות - ממדפים לשידות, מארונות לקירות, משולחנות למגירות. כמה שטויות יש פה!

איך זה התחיל? מכתב בן שלוש שנים מקרן השתלמות נמצא קבור מתחת לערמה המכילה חשבונות חשמל, ספרים שהוזמנו מאמזון במועד לא ידוע, תעודת אחריות שתוקפה פג ודרישות תשלום מהאוניברסיטה (שאותן אני נהנה לדחות יותר מכל תשלום אחר). הוא נשמר שם מתוך החשש שיום אחד אאלץ להתייצב כמו דמות קפקאית במשרדי "פסגות", ובלי המכתב הזה, בלי חתיכת נייר בשנת 2015 לספירה, לא יתנו לי את הכסף. אני בוהה במעטפה ומבין שאני מטורף.

ואת הטירוף צריך לגרש, כמו שד, כמו רוח רפאים שרודפת טירה עתיקה.

הנה כמה דברים שאני מחליט לזרוק בהפגנתיות: ברכות לימי הולדת עד גיל 30; דיסק של "צלילי כדור הארץ" שלא ברור איך הסתנן אלי הביתה; חמישה טישרטים ישנים; שמרדף עם סיכומים למבחן מסימסטר א' תשע"ד; שתי חבילות כדורי טניס שכבר לא קופצים מי יודע מה; צרור של כבלים בעלי חיבורים שונים ומשונים לכל מקרה שלא יבוא. כל אלה נערמים לתוך שקית זבל גדולה המוצבת בפתח הדירה לקראת הירידה-לרגל אל היכל הפחים. אני שואף לטיהור וזיכוך מוחלט של בית, נפש וגוף, ולא אפסיק עד שאגיע למטרה, כמו קרנף דוהר, כמו קטר במנוסה, לטורנדו אימתני הפכתי, אל תעזו לעמוד בדרכי! (את האזהרה הזאת אני מפנה לקן נמלים שהתגלה מאחורי קופסת קרטון מוזנחת. במשך כמה חודשים היא עמדה בפינת הסלון כאבן שאין לה הופכין והסתירה מעיניי עולם שלם וחרוץ שהיה יכול לשמש לי השראה).

לאחר פרץ ראשוני של התלהבות אני מתחיל לחשוד שהבעיה העיקרית שלי היא ניירות. הנייר, או ליתר דיוק המכתב, הוא היצור החברותי ביותר בטבע. הוא נודד בעדרים ומחפש לעשות לו יישוב קבע הרחק מפח זבל או מַגְרֵסָה. אך לאור אופיים הקהילתי של המכתבים, לא קשה לאתרם. הם אפילו לא מתאמצים להסתתר, רק שורצים שבטים-שבטים בכל מקום. זה לא רעיון רע - להיטמע בסביבה. לעתים חולף זמן רב עד שמישהו מבחין בך. אבל מרגע שנחשפת אתה אבוד, ולכן אני מוצא כעת ערמות טפיליות של מכתבים בכל פינה, מינים מזנים שונים שהגיעו מכל קצוות עולמי - בנקים, חברות שירותים, אוניברסיטאות, מעסיקים. אפילו מבסיסי צבא ההגנה לישראל הם באו. הם צופנים בחובם את סודות עברי. אבל עד עכשיו הסתדרתי בלעדיהם יפה מאוד, ואין סיבה להניח שאהיה זקוק להם בעתיד. בתענוג גדול אני פותח שקית זבל נוספת ומתייג, "מסמכים".

אבל את תהליך הגירוש אי אפשר להגביל לחומר כתוב. מי שמסתפק בכך מסתכן בהשלכות נפשיות איומות, שלא לומר פיצול זהותי, כיוון שניירות ומסמכים אינם אלא עלה תאנה המסווה הצטברות חמורה הרבה יותר של פריטים מן העבר, כל אותם פריטים נשכחים שהצליחו איכשהו, בלי שאשים לב, למלא מדפים שלמים ברחבי הדירה. הם שייכים לגרסה של עצמי שהולכת ונמוגה עם כל גרב ספורט בלוי שאני שולף מהארון ומשליך אל הערמה הגדולה שצומחת על רצפת חדר השינה. ולא רק בגדים מאובקים יש בערמה, אלא גם שרידים מסוגים אחרים, כמו בקבוק ריק של קרם הגנה, או חפיסה בת 51 קלפים, או מפה ישנה של אמסטרדם (קרע בנייר משסע באכזריות את תחנת הרכבת, שהיציאה ממנה מלווה תמיד בחיוך גדול. הו אמסטרדם).

אני מסיים עם ארבע שקיות זבל של 90X75 ס"מ, מלאות בג'אנק, ובדרך החוצה מחליט ללכת עד הסוף ולאסוף גם את הבקבוקים למחזור בשקית אדומה גדולה עם לוגו מוזר. אני מדלג למטה תחת המשא הכבד, ניגש לסככה הקטנה שמחוץ לבניין, פותח את אחד הפחים הירוקים, מרים שקית אחר שקית בריכוז רב, מניח אותן בפנים ברכות וטורק את המכסה בנחרצות. אחר כך אני לוקח את שקית המִחזוּר, יוצא אל הרחוב, חוצה את הכביש אל הכלוב הצהוב ומרוקן לתוכו את הבקבוקים בזה אחר זה, בתחושה שהנה, אדם שעושה לביתו סופו שייעשה גם לסביבה ויהיה אזרח מועיל שתורם באופן פעיל ולא מסתפק בהצבעה בבחירות אחת לכמה שנים, או בלייק לידידה שהעלתה תמונות מהתנדבות, כי הניקיון והסדר מרככים את הנפש והופכים אותך בן רגע לאדם נדיב וטוב לב, ויש שיאמרו: טוב יותר בכל מובן אפשרי.

בבית אני מוזג לי כוס מים קרים ופותח את כל החלונות. קרני השמש חודרות פנימה ומציגות לראווה את המרחבים הפתוחים של דירתי. כמה נפלא. אני עושה לעצמי סיור קטן ברחבי הסלון ומקפיד לעמוד בכל אחת מהפינות הריקות שאליהן לא הייתי מסוגל לגשת עד לפני זמן קצר. החזה מתנפח מרוב גאווה - הכול אני יכול! אני ניצב שם בהילה של סיפוק ומעטה של זיעה מתוקה, רגע לפני המקלחת שאחרי, ומסרב להכיר בארעיותו של ההישג: הרי כבר מחר בבוקר יחל האי-סדר להתגנב בחזרה אל חיי. חולצה או מכנסיים ימצאו את דרכם אל הספה. תיק גב יתמקם לו על אריח מתוסכל. מכתב חדש יגיע מחברת הסלולר למרות שביקשתי במפורש להעביר את כל החשבונות לפורמט אלקטרוני. המכתב הזה, שינוח על השולחן בסלון, יבשר את תחילתה של הצטברות חדשה. ואני אתרגז ואחליט שהפתרון הוא לעשות ספונג'ה, אבל גם הניקיון לא יעניק לי הקלה. כמו מילה חצופה שעומדת על קצה הלשון וממאנת להתגלות עד שלפתע היא צצה כמה שעות לאחר מכן, זמן רב לאחר שהדיון הסתיים, וההיזכרות בה מעבירה בגוף רק רטט חולף של הנאה כשבעצם היה נדמה שהיא תוביל לאיזושהי שלווה עמוקה.

מחר בבוקר אני אבהה במעטפה שעל השולחן ואבין שאני מטורף. אבל מחר זה מחר, והיום השפיות חוגגת.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על הצטברות חדשה