אימפריה בשקיעה הציוויליזציה האמריקנית

ארצות הברית נוסדה על עקרונות החירות והשוויון, וראתה את עצמה כארץ של הזדמנויות. ברגע קריטי בתולדותיה, נדרש סופר לקום ולהזכיר לה את חובתה המוסרית
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

בשעה זאת באמריקה, ההיבטים השונים של הפוליטיקה בחברה מושכים אליהם את תשומת הלב. בכל בית, מקנדה ועד למפרץ, ילדים שואלים אב מרצין: "מה החדשות מהמלחמה היום? ומתי יבואו זמנים טובים יותר?" לילדים אין בגדים חדשים, אין מתנות, אין טיולים; והילדות נאלצות לוותר על כובעים חדשים. ילדים וילדות מגלים שהשנה, החינוך שלהם פחות נדיב ושלם. כל התקוות הקטנות שהפכו עד כה את השנה לנעימה – נדחות. מצב המדינה ממלא אותנו חרדה וחובות מחמירים. ניסינו להחזיק ביחד שתי רמות של ציוויליזציה: רמה גבוהה יותר, שבה עבודה ובעלות על קרקע והזכות להצביע הן דמוקרטיות; ומצב נמוך יותר, שבו הבעלות הצבאית הישנה של שבויים או עבדים, והשלטון והקרקע המצויים בידיהם של מעטים, יוצרים אוליגרכיה: ניסינו להחזיק את שני המצבים הללו של החברה תחת חוק אחד. אלא שהמצב הגס והקדום של החברה אינו מיטיב לפעול עם המצב המאוחר יותר, להיפך: הוא פועל באורח רע, והוא מרעיל את הפוליטיקה, את המוסר הציבורי ואת הקשרים החברתיים ברפובליקה כבר שנים רבות.

האם הציוויליזציה אינה גם היא הרואית? האם היא לא נועדה לפעולה? האם אין לה רצון?... אמריקה היא מלה נרדפת להזדמנות

רלף וולדו אמרסון

רלף וולדו אמרסון (1857). תצלום: ויקיפדיה

הזמנים מעלים את השאלה: מדוע אי-אפשר להחיל את הציוויליזציה הטובה יותר על כל המדינה, שהרי אי-הסדר של החלק המתורבת פחות מאיים על קיומה של המדינה כולה? האם ההתקדמות הזאת על פני המאות, כפי שתיארנו אותה, ההתפתחות של האדם אל הרמות הגבוהות ביותר, אמורה רק להעניק לו רגישויות, ולא לשאת בצדה גם חובות? האם אין הוא אמור להפוך את הידע שלו למעשי? לעמוד ולהחזיק מעמד? האם הציוויליזציה אינה גם היא הרואית? האם היא לא נועדה לפעולה? האם אין לה רצון?... אמריקה היא מלה נרדפת להזדמנות. כל ההיסטוריה שלנו נראית כניסיון אחרון של ההשגחה האלוהית למען המין האנושי; ואילו הליכה כעבדים – ממש כך – בעקבות תקדימים, כמו שופט שלום, אינה יאה למי שבשעה הזאת מובילים את גורלו של העם הזה. הרוע שאתם מתמודדים איתו גדל לממדים מבהילים, ואתם עדיין מסתפקים בהדיפת המכות שהוא מכה בכם, אך כמו שבויים בקסם, אתם נמנעים מלהכות במקור.

במשבר הלאומי הזה, לא טיעונים חסרים לנו, אלא אותו אומץ נדיר שמעז להתחייב לעיקרון, מתוך אמונה שהטבע הוא בן בריתו, ויצור את הכלים הדרושים לו, וישתווה ואף יתעלה על כל רווח קטנוני ופוגעני שהוא עלול לשבש. מעולם לא היה צירוף כמו שלנו, והכללים להתמודדות איתו אינם כתובים בשום היסטוריה. דרושים לנו אנשים בעלי ראייה מקורית ופעולה מקורית, המסוגלים לפקוח את עיניהם אל מעבר לגדריו של לאומם, כלומר עד לשיקולים של תועלת למין האנושי, אנשים שיכולים לפעול לטובת הציוויליזציה. אל לו לממשל להיות פקיד מחוזי או שופט שלום. בכל משבר של המדינה, יש לו – מכורח – הסמכויות המוחלטות של דיקטטור. הממשל הנוכחי ראוי לכנוּת שאין למעלה ממנה. יש להודות לו על הסגולות המלאכיות שלו, בהשוואה לכל מה שהכרנו בתחום פעולות הממשל בעבר. אך הזמנים אינם מאפשרים לנו להתבשם במחמאות. לו רק ראיתי בעם את אותה ההשראה שאילו הממשלה לא הייתה פועלת על פיה, העם היה מותיר מאחוריו את הממשלה ויוצר בן רגע את האמצעים ואת המוציאים לפועל הרצויים לו. מוטב שהמלחמה תאיים עלינו בסכנה עוד יותר גדולה, שהיא תאיים לשבור את מה שעדיין שלם ולהעניש אותנו בבירות שרופות ובגדודים שחוטים, וכך תדחק את העם לפעולה, תדחק את הלאומיות שלנו. בלבבות בני האדם כתובים בכתב בלתי נראה כתבי קודש, שאותיותיהם אינן מתגלות עד שהללו מתמלאים חֵמה. אפשר לקרוא אותן ליד מדורות מלחמה, ובעיניים, נוכח הסכנה האחרונה.

איננו יכולים אלא לזכור שהיו ימים בתולדות ארצות הברית שבהם, אילו המדינות החופשיות היו ממלאות את חובתן, העבדות הייתה נחסמת על ידי מחסום שלא ניתן להזיזו, והאסונות שידענו לאחרונה היו נמנעים לנצח. המדינות החופשיות ויתרו – וכל פשרה הייתה כניעה – והזמינו דרישות נוספות. הנה לפנינו שוב הזדמנות שבה ההשגחה מציעה אפשרות לשכל ישר ולסגולה. נראה שאחזנו בידינו את גורלו של הרכוש הנאה ביותר של המין האנושי, שיינצל תודות לנחישותנו, או יאבד בשל הססנותנו.

אמנציפציה היא הדרישה של הציוויליזציה. זהו עיקרון. כל דבר אחר הוא מזימה. זאת מדיניות פרוגרסיבית. היא מציבה את כל העם במצב בריא, פרודוקטיבי ומיטיב. היא מציבה כל אדם בדרום ביחסים צודקים וטבעיים עם כל אדם בצפון, עובד עם עובד.

הדרומי מקבל את המלחמה ברצון: היא לו ספורט אבירי, כמו ציד, והיא מתאימה למצבו המתורבת-למחצה. במעלה סולם הקִדמה, הוא פשוט מוכן למלחמה, ונראה כי מעולם לא היה ביתרון רב יותר מאשר בשנים עשר החודשים האחרונים. הדבר אינו מתאים לנו. אנחנו מתקדמים כדי עידנים אחרים ממצב המלחמה – אל הסחר, האמנות והתרבות בכללה. הפועל שלו עובד עבורו בבית, כך שהמלחמה אינה גורמת לו להפסיד עבודה. כל החיילים שלנו פועלים, עובדים, כך שהדרום, עם הנחיתות המספרית שלו, כמעט משתווה לצפון מבחינת גודל האוכלוסייה הנכונה למלחמה. שוב, כל עוד אנו נלחמים ללא כל צעד החלטי מצד הממשלה, ללא כל מלה על ויתור במדינות המורדות של זכויות היתר שלהם על פי חוק, הם ואנחנו לוחמים באותו צד, למען העבדות.

מצב הדברים לעולם לא יוכל להיות לטובתנו כל עוד קללת העבדות נותרת בפוליטיקה שלנו, ושבכוחה של הסכמה או בכוח הזרוע עלינו לשים לה סוף

אך בידינו כלי נשק ודאי אחד. הקונגרס יכול, בכוח צו, כחלק מן ההגנה הצבאית שחובתו של הקונגרס לספק, לבטל את העבדות, ולשלם תמורת עבדים כפי שעלינו לשלם. או-אז העבדים הסמוכים לצבאות שלנו יבואו אלינו. ואלו הנמצאים בפנים הארץ ידעו בתוך שבוע מה הן זכויותיהם, ובמקומות שבהן ההזדמנות תאפשר להם זאת, הם יהיו מוכנים ליטול לעצמם את זכויותיהם. בן רגע, הצבאות שכעת עומדים מולכם ייאלצו לרוץ הביתה כדי להגן על האחוזות שלהם, ויהיה עליהם להישאר שם, כך שהאויבים שלכם ייעלמו כלא היו.

לא יתכן ביטחון עד שהצעד הזה יינקט. אנו מדמיינים לעצמנו שהוויכוח האינסופי, המודגש על ידי הפשע והתותחים של המלחמה הזאת, הביא את המדינות החופשיות למידה של אמונה שמצב הדברים לעולם לא יוכל להיות לטובתנו כל עוד קללת העבדות נותרת בפוליטיקה שלנו, ושבכוחה של הסכמה או בכוח הזרוע עלינו לשים לה סוף. אך יש לנו ניסיון רב מדי בחוסר התוחלת שבהסתמכות קלה על הרצון הטוב הרגעי של הציבור. יתכן שאכן קיים רצון בעם שהאחדות [של ארצות הברית] לא תישבר – שהסחר שלנו, ולכן גם החוקים שלנו, חייבים להשתרע לכל רוחב היבשת ומקנדה ועד למפרץ. אך היות שזוהי האמונה המושרשת וגם הרצון של העם, כן גדולה הסכנה שהעם מצוי בה, כשהוא מגלה חוסר סבלנות נוכח תבוסות, נוכח מיסים, ועלול למהר אל איזשהו שלום, או סוג של שלום שיהיה הקל ביותר להשגה באותו רגע. הם יעשו ויתורים למענו, הם יוותרו על העבדים. וכל הסבל של חצי המאה שעברה ישוב אלינו, ויהיה עלינו לשוב ולסבול אותה... [העבדות] אינה יכולה להתקיים אלא מכוח אי-צדק, והיא תהיה לא צודקת ואלימה עד קץ הימים.

כוחו של השחרור הוא בכך שהוא משנה את ההרכב החברתי היסודי של העם הדרומי. כיום האינטרס שלהם הוא להרחיק מתוכם עבודה לבנה. אלא שאז, כשיהיה עליהם לשלם שכר עבודה, האינטרס שלהם יהיה להכניס אותה, לזכות בכוח העבודה הטוב ביותר, ואם הם חוששים מפני השחורים שלהם, הם יזמינו אליהם פועלים אירים, גרמנים ואמריקנים. וכך, בעוד שהעבדות יוצרת פירוד ומקיימת אותו, השחרור מסלק את מלוא ההתנגדות לאחדות. אמנציפציה מרוממת בבת אחת את הלבנים העניים של הדרום, ומשווה את האינטרס שלהם לאינטרס של העובד הצפוני.

ובכן, בשם כל מה שפשוט ונדיב, מדוע שלא ייעשה הצדק הגדול הזה? מדוע שאמריקה לא תהיה מסוגלת לבצע פעימה שנייה לטובתו של המין האנושי, כפי שלפני שמונים או תשעים שנה היא עשתה את הראשונה? צעד החלטי לטובת ההגינות האנושית, שהיא נדחקה אליו לא מתוך רומנטיקה של רגש, אלא בשל הסכנות הקיצוניות שהיא עצמה עמדה בפניהן? ודאי לחלוטין שהמדינאי שיקרע את קורי העכביש של הספק, הפחד וההתנגדות קלת הדעת הניצבים בדרך, יתקבל בהוקרה על ידי המין האנושי כולו.

מטרתו של כל מאבק פוליטי היא להעמיד את המוסריות כבסיס לכל חקיקה. המטרה אינה מוסדות חופשיים או רפובליקה או דמוקרטיה – כל אלו הם רק האמצעים. המוסריות היא מטרת הממשל

מטרתו של כל מאבק פוליטי היא להעמיד את המוסריות כבסיס לכל חקיקה. המטרה אינה מוסדות חופשיים או רפובליקה או דמוקרטיה – כל אלו הם רק האמצעים. המוסריות היא מטרת הממשל. אנו רוצים מצב דברים שבו הפשע לא ישתלם. זוהי הנחמה שעליה אנו נשענים באפלת העתיד ובקשיים של היום – שהשלטון בעולם מוסרי, ואכן מחריב תמיד את מה שאינו כזה.

הנשיא לינקולן הציע לקונגרס שהממשלה תשתף פעולה עם כל מדינה שתחיל ביטול הדרגתי את העבדות. בסדרה האחרונה של ההצלחות הלאומיות, המסר הזה הוא הטוב ביותר. הוא מסמן את היום המאושר ביותר בשנה הפוליטית. הרשות המבצעת האמריקנית מתייצבת לראשונה לצד החירות. אם הקונגרס פיגר עד כה, הרי שהנשיא התקדם. נייר העמדה הזה עוד יותר מעניין, שכן נראה כי הוא מעשה אינדיבידואלי של הנשיא, שנעשה מתוך רגש חזק של חובה. הוא אומר את דעתו שלו בדרכו שלו. כל התודה והכבוד לראש המדינה! המסר זכה לשבחים ברחבי המדינה, ואין לנו ספק שאף יותר מכך – דובר עליו בשבח. אם הקונגרס מסכים עם הנשיא, עוד לא מאוחר מכדי להתחיל באמנציפציה, אך אנו סבורים שתמיד יהיה זה מאוחר מדי מכדי לבצע אותה בהדרגה. הניסיון כולו מורה על כך שעליה להיות מידית. יתכן שההשפעה של המסר הזה תהיה רחבה יותר וטובה יותר ממה שהנשיא אמר – אך אנו בטוחים שהדבר לא יעלה על מה שהוא קיווה בלבו, כשמתוך מודעות למורכבות כולה של עמדתו, הוא ניסח את דבריו הזהירים.

ינואר 1862

הסופר והוגה הדעות האמריקני רלף וולדו אמרסון (Emerson) נשא את הדברים ב-Smithsonian Institution במטרה לדחוק בנשיא לינקולן לשחרר את העבדים כצעד מוסרי חיוני למען המין האנושי כולו ולמען האידאלים האוניברסליים שבשמם קמה ארצות הברית של אמריקה. יומיים לאחר הנאום, אמרסון פגש את לינקולן בבית הלבן והשניים התיידדו מאוד. שמונה חודשים לאחר מכן, לינקולן פרסם את הכרזת האמנציפציה - צו נשיאותי שנכנס לתוקף ב-1 בינואר 1863 ושחרר שלושה וחצי מיליון עבדים במדינות הדרום.

תורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי יורם מלצר

תמונה ראשית: דגל אמריקני. תצלום: כריס האקט, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רלף וולדו אמרסון.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על הציוויליזציה האמריקנית