הציפור המעצבנת שעשתה קריירה אקדמית

בבוקר שבת אחד, אולי אפילו בסתיו של 1980, פרופסור דייוויד מקניל (McNeill) נפגש עם תלמידה לתואר שני, אלנה לוי, במעבדת הבלשנות שלו באוניברסיטת שיקאגו, כדי לצפות בסרטים מצוירים.

הם ניסו למצוא כלי מתאים למחקר. הכלי הזה צריך היה להיות פשוט, לקסום לילדים ולמבוגרים ולהיות לא-מילולי ברובו. הסרטים המצוירים שהוקרנו בטלוויזיה בשבת בבוקר היו בעיניהם מועמדים טבעיים. מעבר לכך שהסרטים מילאו את הקריטריונים הבסיסיים הללו, איש מן הבלשנים אינו זוכר שהיה משהו יוצא דופן בסרט שבחרו – סרט שנוצר בתקופה המכונה ״תור הזהב של הסרטים המצוירים באמריקה״: סרט קצר משנת 1950, מסדרת Merrie Melodies, שכותרתו Canary Row, בכיכובם של טוויטי הציפור, סילבסטר החתול וסבתא.

https://www.youtube.com/watch?v=2anfIdj65-4

זה הפך למשהו שונה לגמרי מסרט מצויר, זהו כלי לבחינת האופן שבו אנחנו חיים בשפה

הסרט, אשר כבר אז נחשב לקלאסיקה, הפך במפתיע לאורח של קבע במחקר הבלשני. במהלך השנים, בלשנים השתמשו בקליפים מתוך Canary Row כדי לבחון תנועות ידיים והיבטים אחרים של סימוני שפה לפחות בתריסר שפות שונות. ישנם מחקרים המשווים הבעות באמצעות תנועות בשפות שונות, מחקרים על אודות מחוות המשמשות לומדי שפה וכאלה שמשתמשים בהן מי שדוברים שפות רבות, ומחקרים על מחוות המלוות שפת סימנים. מומחים בתחום אומרים כי הסרט המצויר הוא הכלי הנפוץ ביותר המשמש במחקריהם.

״זה הפך למשהו שונה לגמרי מסרט מצויר״, אומר מקניל, ״זהו כלי לבחינת האופן שבו אנחנו חיים בשפה״. הסרטון האמור בנוי בתבנית מוכרת. בסדרה של קטעים קצרים, סילבסטר החתול מנסה שוב ושוב לתפוס ולטרוף את טוויטי הציפור, ולשם כך הוא מתגנב לבית דירות רב קומות שבו הקנרית מתגוררת ביחד עם סבתא.

לוי, המלמדת כיום באוניברסיטת קונטיקט בסטמפורד, הראתה את הסרט המצויר לשישה סטודנטים וצילמה אותם בווידאו בעת שסיפרו את סיפור הסרט לאדם אחר שטרם צפה בו. לדבריה, שיטת המחקר שלה הייתה זהה לזו ששימשה במחקר של נושאים אופנתיים אחרים בתחום השיח והנראטיב. לוי רשמה את המחוות שליוו את דיבורם של המשתתפים במחקר, תיארה את תנועות הידיים שלהם וקידדה אותן על פי קטגוריות.

במחקר הראשון שנעשה בעזרת אותו סרט מצויר, ואשר פורסם בשנת 1982, החלוקה לקטגוריות התמקדה בעיקר במחוות ברורות ומוכרות, שייצגו רעיונות כדימויים ובמה שמכונה מחוות-קצב, המשמשות לשם הדגשה או ליווי של קצב הדיבור. חוקרי מחוות מדברים על תפקידים מרכזיים נוספים של מחוות, שהדוברים לא תמיד מודעים להם. מחוות מטפוריות ממחישות רעיונות מופשטים, ואילו מחוות מרמזות עשויות לציין אובייקט או מיקום באמצעות הצבעה. חלק מן המחוות הללו שימשו באורח פרגמטי, למשל כדי לציין כי הצהרה מסוימת היא הערה, בקשה או איום.

״באותה תקופה חוקרים אחרים במחלקה לפסיכולוגיה עבדו על קידוד באופנים אחרים״, אומרת לוי. בין אלה היו הפסיכולוג סטרקי דנקן הבן (Duncan) – אביו של מי שהיה לימים שר החינוך האמריקני ארני דקנן. הוא חקר את כל צורות התקשורת הלא-מילולית בשיחות פנים אל פנים. מחקר של שיחות המתנהלות באורח חופשי עשוי להעניק תובנות בנוגע לנושאים שקל להתעלם מהם, אף שהם נפוצים, כמו האופן שבו המשוחחים מנווטים בעדינות – או שלא בעדינות – ומחליטים מתי לדבר במצבים שונים במהלך השיחה.

אבל כלי מחקר סטנדרטי כמו Canary Row יכול להקל על השוואת המחוות בין מספרי סיפורים שונים. בהשוואה לדיבור חופשי, המשתתפים במחקר יכול לתאר במחוות רגעים מסוימים בסיפור, כגון התרחשויות מוכרות בעלילה, פעולה או רגש של אחת הדמויות, בצורה יותר אמינה. למשל, אנשים נטו להשתמש במחוות כשתיארו את סילבסטר וטוויטי מביטים זה בזה מבעד למשקפות.

כלי מחקר סטנדרטי אף מקל על ההשוואה בין קבוצות ובין מחקרים. התוכנית המקורית הייתה שהחוקרים יראו את הסרטון לילדים ואז יצלמו את Canary Row מסופר מחדש על ידי מספרים צעירים בני שנתיים וחצי בלבד. ההשוואות האלה שימשו במחקרים שונים לאורך עשרות שנים.

״בעיניי, חשיבותו של הסרטון המסוים הזה נעוצה פשוט באפשרות להשוות תוצאות לעומת מחקרים שפורסמו, והעובדה שרבים מבין הצופים מכירים את הסיפור״, אומרת דיאן לילו-מרטין (Lillo-Martin), בלשנית המתמחה בשפת סימנים וחוקרת מוח באוניברסיטת קונטיקט. ״הוא מצליח לעורר נראטיבים בעלי המבנים הדרושים לנו, אבל אני בטוחה שגם סרטים רבים אחרים היו עושים זאת״.

מקניל עדיין מופתע מאיכות הסיפורים שמניב Canary Row, ומודה על מזלו הטוב בבחירת הכלי המחקרי הזה. לדבריו, סרטון בכיכובו של ״פופאי״ היה גם הוא מועמד שכמעט נבחר, אבל המבנה שלו היה מורכב מן הצפוי. Canary Row נבחר באותה שבת לאחר פסילת הסרטונים המצוירים האחרים, אבל הפופולריות שלו בתחום הבלשנות נובעת מכך שמקניל השתמש בו במחקר חשוב.

רוב האנשים חשבו על מחוות כעל ביטוי לרגשות, מצבי רוח או גישה, אבל ״ש מעט מאוד מחקרים על התוכן המועבר באמצעות מחוות

חלק גדול מן המחקר המוקדם בתחום המחוות – ועשור של בחינה מדוקדקת – בא לידי ביטוי בספרו רב ההשפעה של מקניל Hand and Mind: What Gestures Reveal about Thought שראה אור ב-1992. ביקורת על הספר שהתפרסמה ב״שיקגו רידר״ התחילה בתיאור מפורט של הסרטון ושל שיטת הצילום והסבירה כך את ממצאיו של מקניל:

״על ידי בחינה מדוקדקת של הצילומים – בחינה של תמונה אחר תמונה, במקומות חשובים במיוחד – מקניל גילה כי המחוות שאנו מבצעים באורח ספונטני במהלך שיחה הן רבות משמעות... מקניל טוען, והצילומים שלו מראים זאת, כי מחוות ודיבור יוצרות יחד צורת הבעה הנובעת מאותו תהליך מנטלי. ביחד הם פותחים צוהר אל התודעה״.

ספרו של מקניל הציג תפישה של מחוות שהייתה מנוגדת לזו המקובלת. לפני מחקריו של מקניל (ביחד עם עורכו לשעבר של כתב העת Gesture אדם קֶנדון), ״רוב האנשים חשבו על מחוות כעל ביטוי לרגשות, מצבי רוח או גישה״, אומרת סוזן גולדין-מדו (Goldin-Meadow), פסיכולוגית מאוניברסיטת שיקגו, החוקרת מחוות והתפתחות של שפה. ״יש מעט מאוד מחקרים על התוכן המועבר באמצעות מחוות״.

מחוות ידיים: אומרות הרבה. תצלום: פיליפ ווטקין

מקניל טען בספרו כי המחוות מקורן באותן יכולות בסיסיות שמאפשרות לנו להשתמש בשפה מדוברת. ״זו לא סתם שפת גוף״, אומרת חוקרת שפת הסימנים קרן אמורי (Emmorey) אשר חוקרת גם מחוות. היא עומדת בראש מעבדת השפה והמחקר הקוגניטיבי באוניברסיטת סן דייגו. ״המחוות ממש מגלות משהו על השפה, המחשבה והקוגניציה״.

במהלך השנים, חוקרים ערכו מחדש או השתמשו בקליפים קצרים מתוך הסרט המצויר שאורכו המקורי שבע דקות, כדי לחקור מחוות מסוימות. שתי סצנות מתוכו, שכנראה מעודדות במיוחד תיאור באמצעות מחוות, הפכו לפופולריות במיוחד. באחת מהן, סילבסטר מתנודד על חבל בין בניינים. בשנייה, סילבסטר בולע כדור באולינג ואז מתגלגל במורד גבעה.

דוברי אנגלים נוטים לתאר את הפעולה באמצעות תנועת יד אלכסונית מתגלגלת אחת. דוברי ספרדית, לעומת זאת, עשויים לבצע קודם מחווה המתארת את הגלגול ורק אחר כך את תנועת הנפילה מטה. ההבדל הזה תואם את האופן שבו התנועה הזו מתוארת בכל שפה. באנגלית מקובל לומר ״הוא התגלגל מטה במורד הגבעה״, ואילו התיאור האופייני בספרדית יהיה משהו כמו ״הוא ירד במורד הגבעה, בעודו גלגול״.

בנוסף לאנגלית וספרדית, ישנם תיאורים של Canary Row ביפנית, קוריאנית, מנדרין, שפות המאיה, סווהילי ותורכית. תיאורים כאלה הוקלטו על ידי חולים הסובלים ממגוון של פתולוגיות הקשורות בשפה. גולדין-מדו הקליטה לאחרונה קטועי גפיים מספרים את סיפור הסרטון, אולם טרם ניתחה את הצילומים. חוקרים של שפת סימנים, שרבים מהם מתעניינים גם במחוות, אימצו גם הם את Canary Row למחקריהם השונים.

באחד המחקרים, אמורי ועמיתיה ספרו את המחוות שביצעו דוברי אנגלית שלמדו שפה שנייה. לומדי איטלקית דיווחו שאחרי שנה של לימודים הם מצאו את עצמם מבצעים יותר מחוות במהלך דיבור באנגלית, אבל הדבר לא בא לידי ביטוי בהקלטות שלהם. תלמידי שפת סימנים אמריקנית, לעומת זאת, ביצוע יותר מחוות, ובמגוון גדול יותר, ובמקרים מסוימים גם עברו בין שפת הסימנים לבין תיאוריהם באנגלית.

https://www.youtube.com/watch?v=YiAYXDcGyvo

הבלשניות קים קורץ (Kurz) וקורין אוקינו (Occhino) מן המכון הטכנולוגי של רוצ׳סטר השלימו לאחרונה מחקר רחב היקף שעקב אחר מבוגרים הלומדים את שפת הסימנים האמריקנית. אלה נתבקשו, בין השאר, לספר את סיפור Canary Row לאדם אחר, חירש. ״סרט מצויר קלאסי כזה מאפשר בקלות לתבוע מהמשתתפים לשנות נקודות מבט״, אומרת אקינו, ״להשתמש בתנוחות גוף והבעות פנים כדי לאפיין דמויות, להדגים את כוונות הדמויות או את מצבי הנפש שלהן״.

קטעים מסרטים אילמים של צ׳רלי צ׳פלין אהובים על חוקרים המשווים בין נבדקים חירשים לנבדקים שומעים, משום שהם מוכרים תרבותית לאלה וגם לאלה, הם ויזואליים במהותם והם מספרים נראטיב שהצופים יכולים לייצג בשפתם שלהם

חלק זה במחקר בדק את התפתחות סיפור-הסיפורים בשפה שנייה. אבל עבור מספרים רבים אחרים, הסיפור מחדש של מה שראו היה פשוט וטבעי: ״אני חושבת שזה סוד הקסם. אנחנו מצלמים בווידאו ואנשים עושים את מה שהם עושים כל הזמן״, אומרת פרופסור בנסי וול (Woll) מיוניברסיטי קולג׳ לונדון. ״אנשים מספרים סיפורים על מה שראו. הם נזכרים ומדווחים״.

הסרטון Canary Row הוא כנראה הסיפור הנפוץ ביותר במחקרים העוסקים במחוות ושפת סימנים, אבל הוא אינו יצירת הבידור היחידה שחוקרים רתמו לאותה מטרה. מקניל השתמש גם בסרט ״Blackmail״ של היצ׳קוק וגילה כי סרט המתח הביא אנשים להשתמש ביותר מחוות מטפוריות. לוי השתמשה בקומיקס בכיכובם של ״הענק הירוק״ ושל ״הדבר״ וצפתה במשתתפים מצביעים לעבר הדמויות שעל כריכות הספרים. לדברי וול, קטעים מסרטים אילמים של צ׳רלי צ׳פלין אהובים על חוקרים המשווים בין נבדקים חירשים לנבדקים שומעים, משום שהם מוכרים תרבותית לאלה וגם לאלה, הם ויזואליים במהותם והם מספרים נראטיב שהצופים יכולים לייצג בשפתם שלהם. עוד כלי פופולרי בתחום זה הוא ספר הילדים שאין בו מילים ?Frog, Where Are You של הסופר מרסר מאייר [מחבר ״פחדרון בארון״].

הסרטונים אולי נגמרים, אבל המחקר לעולם לא. תצלום: מאט פייגל

בין חוקרי המחוות יש מי שבחרו או יצרו סרטונים שנועדו ללכוד סוגים מסוימים של מחוות. הסיפור-מחדש במעבדה עשוי אמנם להיעשות בטבעיות גמורה, אבל הוא אינו כולל את כל קשת המחוות האנושית. חוקרים אחרים, כמו קנדון, ערכו את מחקריהם מחוץ למעבדה, בצפייה במחוות המבוצעות במגוון גדול של נסיבות ומפגשים.

קנדון מעולם לא השתמש במחקריו שלו ב-Canary Row. ״כבודו במקומו מונח, והוא הועיל רבות״, הוא אומר. ״אבל יש לסרטון הזה מגבלות, ממש כמו לכל כלי מחקר אחר, וישנן דרכים רבות לחקור בהן מחוות!״ על היקף מחקר המחוות ניתן ללמוד מן הסקירה שערך קנדון בשנת 1997 ואשר כוללת את מחקריו של מקניל ומחקרי-על נוספים. סוגי מחקר אחרים מדווחים כי עיוורים מלידה מבצעים מחוות דומות לאלה של אנשים רואים, ועולה מהם ההשערה כי מחוות עשויות לתמוך ולסייע בהשכלה כללית ובלימוד שפה שנייה וכן בחשיבה מתמטית.

למקניל לא הייתה חיבה מיוחד לטוויטי וסילבסטר לפני שהחל להשתמש ב-Canary Row במחקריו, והוא מודה כי גם היום הוא אדיש למדי כלפי הדמויות. ״אבל נדמה לי שהחיבה שלי לסילבסטר גדלה וכמוה חוסר הסבלנות שלי כלפי טוויטי״, הוא אומר. ״סילבסטר וטוויטי הם דמויות קלישאיות, אבל לסבתא יש כוח חיות שמאפשר לחשוב עליה כעל אדם אמיתי״.

המוכרוּת מסבירה לא מעט מהצלחתו המדעית המתמשכת של הסרט המצויר הזה. נבדקים כנראה חשים בנוח לספר את סיפורו לאחרים, ומגלים התלהבות – החוצה תרבויות ותקופות. ״תמיד חשבתי שמדובר רק בנוחות, אבל זה הצליח״, אומרת גולדין-מדו. ״אנשים מגיבים היטב לסרט. בגלל זה אנחנו משתמשים בו״.

גרג אוינו (Uyeno) הוא כתב מדע המתגורר בניו יורק.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: טוויטי מביט במשקפות...ורואה את סילבסטר. תצלום: Youtube, במאמר המקורי.

מקורות:

TurnBy: Sally JacobyJournal of Linguistic Anthropology, Vol. 9, No. 1/2 (June 1999), pp. 259-262Wiley on behalf of American Anthropological Association
GestureBy: Adam KendonAnnual Review of Anthropology, Vol. 26 (1997), pp. 109-128Annual Reviews
Philosophical Transactions: Biological SciencesBy: Gabriella Vigliocco, Pamela Perniss and David VinsonPhilosophical Transactions: Biological SciencesRoyal Society
Learning from Gesture: How Our Hands Change Our MindsBy: Miriam Novack and Susan Goldin-MeadowEducational Psychology Review, Vol. 27, No. 3, Special Issue: Mind Your Body: the Essential Role of Body Movements in Children's Learning (September 2015), pp. 405-412Springer
When Hands Speak Louder Than Words: The Role of Gesture in the Communication, Encoding, and Recall of Words in a Novel Second LanguageBy: LAURA M. MORETTThe Modern Language Journal, Vol. 98, No. 3 (Fall 2014), pp. 834-853Wiley on behalf of the National Federation of Modern Language Teachers Associations