הקוף של בקוף

האם אנחנו באמת מיוחדים כמו שנדמה לנו?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

אולי נדמה לכם שבני אדם הם משהו מיוחד: שום מין אחר לא נחת על הירח, או המציא את האייפד. אבל באופן אישי גם אני לא עשיתי את הדברים האלה. ואם הישגים אלה הם מה שעושה אותנו אנושיים, אז אני אמור לרדת לדרגת חיה, וישועתי היחידה היא השתקפות תהילתם של בני אדם אמיתיים, כמו ניל ארמסטרונג או סטיב ג'ובס.

למזלי, ישנן תפיסות אחרות, כוללניות יותר, של מאפייני האנושיות. עד לאחרונה הסתפקו רוב האנשים (במערב) בסיפור המופיע בתנ"ך: נבראנו בצלמו של אלוהים – סוף פסוק. אבל תורת האבולוציה מספרת סיפור אחר, שבו בני התפתחו אט אט כענף בעץ החיים. הבעיה בהסבר הזה היא שהרבה יותר קשה לקבוע מה מייחד אותנו מכל שאר הענפים.

לאור מחקר חדש בנושא בינה של חיות הסיקו מדענים שאין הבדל עמוק בינינו לבין מינים אחרים. זו עמדתם של הנרי ג'י (Gee), עורך תחום הפליאונטולוגיה של כתב העת המדעי הידוע Nature, ומארק בֶּקוֹף (Bekoff). אבל מדענים אחרים, מכובדים לא פחות, טוענים שההיפך הוא הנכון: שמחקרים חדשים מחדדים סוף סוף את ההבדל העמוק בין בני אדם לחיות – ושניים מהם, הפסיכולוגים מייקל טומסלו (Tomasello) ותומס זודנדורף (Suddendorf), כתבו ספרים חדשים המתיימרים להסביר לנו בדיוק מהו ההבדל הזה.

אך תחילה, אין מאפיינים פיזיים ברורים שמסבירים את הצלחתנו. תכונות יעילות המתגלות לנו כשאנו מביטים מטה, כמו הליכה על שתי רגליים ואגודלים מנוגדים, הן למעשה נפוצות מאוד (ציפורים רבות הולכות על שתיים, ויש אף ציפורים עם אצבעות מנוגדות – אם כי אלה טפרים, לא אגודלים). ולא מספיק להצביע בגאווה על מוחותינו אדירי הממדים: אולי הם גדולים פי שלושה ממוחותיהם של שימפנזים, אבל מוחו של הפיל גדול פי שלושה משלנו. כמובן שגם גופו גדול יותר, ולכן יש מי שטוען שיש לנו את היחס המרשים ביותר של גודל מוח לגודל גוף. עם זאת, הכבוד הזה שייך למעשה לחַדַפִּים ונמלים.

ישנם חוקרים נחושים שרקחו טיעון חדש, לפיו המוח גדל ככל שהגוף גדל, אבל לא ביחס ישר. מסתבר שאם נתאמץ מספיק, נצליח ליצור סקאלה שמוכיחה כי מוחם של בני אדם הוא המרשים ביותר בעולם החי. אבל מה שאנו באמת לומדים מכך הוא כמה אנו נואשים להראות שאנחנו מיוחדים, וכמה קשה להוכיח את זה.

ג'י אומר שהניסיונות האלה מוכיחים כי האובססיה שלנו לייחודיות היא שטות. "להיות בן אדם זה לא מיוחד, כמו שלהיות קביה או גרניום זה לא מיוחד," הוא כותב בספרו המשכנע, The Accidental Species: Misunderstandings of Human Evolution. אנחנו רק מאמינים שאנחנו יוצאי דופן, הוא טוען, כי אנחנו חושבים שאנחנו פסגת האבולוציה. אבל זאת אי-הבנה: אנחנו רק ענף אחד בסבך, ואף היינו עלולים לא לנבוט כלל.

ג'י מסביר היטב כיצד ראיות ממאובנים פורשו (לא כהלכה) כך שיתאימו לתמונה הידועה של האדם המתרומם מן הקוף, הצומח ומחכים בכל שלב עד שהופך לאדם כמונו. אך המציאות, הוא אומר, שונה מאוד: עד לאחרונה (50,000 שנים לכל היותר) היו מינים אנושיים רבים ברחבי העולם. לחלקם, כמו לאדם הניאנדרטלי, היו מוחות לא קטנים משלנו; ואחרים, כמו ה"הוביט" הזעיר שנמצא באי האינדונזי פלורס, דמו יותר לקופי האדם.

בעולם ההוא לא היה נראה ההומו ספיינס יוצא דופן, וקשרינו ההדוקים למינים האחרים היו הרבה יותר ברורים. חלק מבני האדם האחרים האלה נעלמו בעקבות אסונות טבע – ההוביטים, למשל, נכחדו בהתפרצות געשית – ואולי אף היו מינים שנכחדו בגללנו. כך שייתכן כי הענף שלנו תמיר וזקוף רק כי גזמנו באכזריות את הענפים האחרים.

תפיסה זו מתאימה לאופן שבו רואה הביולוג מארק בֶּקוֹף את בני האדם המודרניים. מה שמייחד אותנו, לדבריו, הוא ש"אנחנו החיות היחידות שמבשלות מזון, ואף מין אחר אינו תוקפני כל כך כלפי בני מינו ובני המינים האחרים." ספרו האחרון, Why Dogs Hump and Bees Get Depressed: The Fascinating Science of Animal Intelligence, Emotions, Friendship, and Conservation , מורכב מפוסטים מהבלוג שלו ומאמרים שכתב, ובו הוא מנסה להראות שחיות אחרות אינן פחות מיוחדות מאיתנו.

נקודת ההתחלה של בקוף היא מה שהוא מכנה "עיקרון ההמשכיות האבולוציונית". במשך זמן רב מדי, הוא כותב, טענו שאנחנו המין היחיד עם היגיון, רגש, תודעה, או מוסר. אבל אנו חולקים היסטוריה אבולוציונית ומאפיינים ביולוגיים בסיסיים עם חיות אחרות, ובייחוד עם יונקים אחרים. לכן עלינו להבין ש"אם יונקים מסוימים חווים משהו, כנראה שרוב היונקים האחרים חווים אותו גם כן." הטיעון שענף אחד על עץ החיים שונה קיצונית מהענפים האחרים שסביבו, הוא טיעון בלתי מדעי.

בקוף, כמו ג'י, מגבה את טיעוניו בדוגמאות הכוללות עכברושים אלטרואיסטים, עורבים שבונים כלים וראיות לחיי הרגש של הדבורים. לקראת סוף הספר הוא אף מציג דוגמה לרוחניות-כביכול של חיות: קבוצה של שימפנזים נראתה מבצעת "ריקוד מפל," שבו הם עומדים זקופים על שפת המים ומעבירים את משקלם מרגל לרגל לפי קצב מוגדר במשך רבע שעה.

טענתו המרכזית של בקוף – שאנו לא היצורים החושבים המורכבים היחידים על פני כדור הארץ – אינה שנויה במחלוקת כיום כפי שהייתה רק לפני כמה עשורים. כתיבתו וטיעוניו הבלתי נלאים תרמו רבות למפנה הזה. אך למרות כמה מובאות מעניינות, האוסף החדש לא מוסיף רבות על ספריו המצוינים הקודמים שעסקו במוסר ובחיי רגש של חיות.

תומס זודנדורף, פסיכולוג מאוניברסיטת קווינסלנד, רואה בבקוף "רומנטיקן" – אדם הנוטה לייחס בנדיבות תכונות אנושיות לחיות אחרות. זודנדורף עצמו משתדל שלא להתייצב בעמדה המנוגדת – זו של ה"מבאס" שמנסה להפריך בהסבריו את כל הראיות לכך שעכברושים וכלבים הם יצורים חושבים. בספרו הראשון, הברור והמשכנע להפליא, שנקרא  The Gap: The Science of What Separates Us from Other Animals, הוא מחפש פשרה שלא מזלזלת במינים אחרים, אך בה-בעת מכירה בהבדלים הקיימים בינינו לבינם.

הקושי פה, כפי שמראים ג'י ובקוף, הוא קרבתנו לענפים האחרים בעץ החיים. זה לא אומר שאין הבדלים בין הענפים, אלא שיש הבדלים מסוימים: למשל, אנחנו לא המין היחיד שיש לו שפה – פשוט יש לנו יותר שפה מאשר לאחרים. אותו דבר נכון גם למאפיינים אחרים, שמבחינתו של זודנדורף חיוניים להצלחתנו: מסע מנטלי בזמן (היכולת לחשוב על העבר והעתיד), תיאוריה של תודעה (היכולת לחשוב על מה שאחרים חושבים), אינטליגנציה, תרבות ומוסר.

נביט לדוגמה ביכולתנו לדמיין את העתיד ולתכנן לעתיד. קופים לא טובים בזה – לדוגמה, בניסוי שנערך בקופי קפוצ'ין, האכילו אותם החוקרים בביסקוויטים פעם אחת ביום. כשהקופים התמלאו הם זרקו את השאריות מחוץ לכלוב, אך התחרטו על כך כמה שעות מאוחר יותר כשנעשו רעבים, וניסו נואשות להגיע אליהן. שימפנזים, לעומת זאת, הפגינו ראיית הנולד ושליטה עצמית: הם לא התפתו לביסקוויט שהוגש להם אם הם ידעו שכך יזכו למנה גדולה יותר בהמשך. אבל השימפנזים לא הצליחו לעמוד בפיתוי במשך יותר משמונה דקות. השוו זאת לבני אדם המסוגלים לדחות סיפוקים במשך ימים, שבועות ואף חיים שלמים (בתקווה לזכות בגמול בגן עדן).

ספרו של זודנדורף הוא מבוא מוצלח לתחום המרתק הזה, ועל כן ראוי לקהל רחב; אך יש לציין שהוא מסתמך לא אחת על מחקרו של מייקל טומסלו, אחד ממנהלי מכון מקס פלאנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית בלייפציג. לכן מי שמחפש את הטיעונים העדכניים ביותר מוזמן לפנות לספרו החדש של טומסלו עצמו, A Natural History of Human Thinking.

טומסלו בילה את כל הקריירה שלו בעריכת ניסויים דומים על קופי אדם, כגון שימפנזים, ועל בני אדם בגילאים שונים, כדי לזהות במדויק את ההבדלים בינן המינים. הספר קשה לקריאה אך מעשיר; טומסלו מנסה למקם את התוצאות שלו בתוך התיאוריה הגדולה שבוחנת איך ומתי התפתחו ההבדלים האלה.

הוא טוען שכל יכולותינו המועצמות נובעות מדבר אחד: שיתוף פעולה. בני דודנו, קופי האדם, חברתיים מאוד – תכונה המיוחסת למורכבות קוגניטיבית – אבל בתוך קבוצותיהם החברתיות הדינמיקה היא תחרותית בעיקרה. בנקודה כלשהי בהיסטוריה האבולוציונית שלנו, הוא משער, בני אדם נאלצו להתגבר על התחרותיות הזו ולעבוד יחדיו למען מטרות משותפות, כמו ציד של טרף גדול. שיתוף הפעולה הזה עודד את התפתחותן של היכולות שזודנדורף מונה, מהבנת פרטים אחרים ועד לשפה, תרבות ומוסר. היכולות האלה תומכות זו בזו, ולכן ענף האנושות מתבלט בין כל האחרים.

טומסלו טוען היטב שאנו מחווטים לעבוד יחד: באחד המחקרים שהוא מצטט, אדם בוגר ותינוק שיתפו פעולה בניסיון להשיג צעצוע. כשהבוגר עצר לפתע, הילד ניסה בדרכים שונות לערב אותו שוב; השימפנזים פשוט ניסו להמשיך במשימה לבדם. במחקר אחר, צמדים של ילדים בני שלוש נדרשו לשתף פעולה כדי לזכות בפרס; באמצע הדרך, כשהחוקרים אפשרו לפתע לאחד הילדים להשיג את הפרס לבדו, הוא התעלם והמשיך עד שהוא זכה בו יחד עם חברו – וכמובן שלא כך היה אצל השימפנזים.

הטיעון של טומסלו, לפיו שיתוף הפעולה עודד את התפתחות האינטלקט הייחודי שלנו, הוא טיעון שנוי במחלוקת – בֶּקוֹף יפנה את תשומת לבנו לראיות הרבות המוכיחות שמינים אחרים משתפים פעולה. הטיעון שלו גם ספקולטיבי מאוד: תכונה כגון שיתוף פעולה לא מותירה עקבות רבות במאובנים. אך זו בכל זאת השערה של הוגה מוביל בתחומו, המבוססת על מחקר עדכני, ולכן סביר להניח שהיא תמשיך להיתפס כהוכחה נחרצת לייחודיותם של בני האדם בעתיד הנראה לעין.

ספרו מצליח גם לשכך את המועקה המתעוררת בי מפני שלא המצאתי את האייפד ולא נחתּי על הירח: הוא מראה שניצחונות אלה של הרוח האנושית לא הושגו בזכות אנשי-על בודדים, אלא בזכות מנהגם הייחודי של בני האדם לשתף פעולה. וזה דבר שאפילו אני יכול לעשות.

סטיבן קייב הוא מחבר הספר Immortality: The Quest to Live Forever and How It Drives Civilization. Copyright The Financial Times Limited 2014

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סטיבן קייב, Financial Times .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הקוף של בקוף