הקניון הוא יצור חי

הם יכולים להיות מכוערים ומיותרים אבל עלינו לקחת אחריות על מה שיצרנו. האם זה לא מוסרי להרוס בניינים?
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

האם הייתם משווים מרכז קניות להר? או לזאב? או לפרפר? ב"לחשוב כמו קניון", סטיבן ווגל מציג את הטענה כי אין זה הוגן להיות אכפתיים כלפי השלושה האחרונים, ולתפוס אותם כדברים חיים, ולא להתייחס באותו אופן למרכזי הקניות שבעולמנו. זה עלול להישמע לכם לא הגיוני או אפילו אבסורדי. אבל זו בדיוק הנקודה. מדובר במטאפורה יצירתית ופרובוקטיבית שנועדה לאתגר את הרעיונות הרומנטיים בדבר השממה הפראית. אבל בואו נבחן לרגע את המטאפורה הזו – מה אנחנו יכולים ללמוד ממנה על האופן שבו עלינו להתקיים בעולם? ועל הדברים שאנחנו יוצרים?

ווגל, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת דניסון בגרנוויל, אוהיו, מחפש את התשובות בכבשה השחורה של העולם הקמעונאי – הקניון. ליתר דיוק, הוא מבקש למצוא את התשובות בקניון אחד ספציפי, "קניון מרכז העיר" בעיר התחתית של קולומבוס, אוהיו, שנפתח בשנת 1989 ונהרס בשנת 2010. ווגל מתענג על תיאור מאפייניו הקודרים, ועם זאת ראוותניים לפרקים: מבנה ענק נטול חלונות ובו מאפיית "סינבון", דרגנועים מפותלים, סניפים של מייסיז ושל ד'ה נייצ'ר קומפני ("החברה לטבע"), חנות נרות ריחניים, מסכי טלוויזיה ענקיים, ולבסוף, מכון קעקועים שעליו מתנוססת האמרה האלמותית: Put some class on your ass.

ווגל מודה שתמיד שנא את המקום, שעל חורבותיו שוכן כעת גן ציבורי. ועדיין, הוא טוען, לקניון היו חיים ותכלית משל עצמו. ככל אורגניזם חי, הוא שגשג ואז קמל, והיה נתון לחסדיהן של מגמות חברתיות, פוליטיות וכלכליות - כוחות הנמצאים מחוץ לשליטתו הישירה של האדם. במילים אחרות, הקניון היה תוצר של "אֲחֵרוּת", לא בשונה מהַר, למשל. "למה", הוא שואל, "הרס של ישות טבעית כרכס הרים מעלה שאלות מוסריות בעוד הריסה של בניין לא עושה זאת?"

אלא שעבור רובנו, הריסה של בניין דווקא כן מעוררת שאלות מוסריות. הבחירה שלו ב"קניון מרכז העיר" היא שהופכת את הטענה שלו למעוררת מחלוקת. אם היה בוחר לצאת להגנת הפירמידות במצרים, בזיליקת סן מרקו בוונציה, או אפילו אולם הקונצרטים על שם וולט דיסני בלוס אנג'לס, סביר שהיה מתקשה למצוא מישהו שלא יסכים אתו. גם אם איננו מעניקים להם את אותו סטטוס מוסרי, "חי", שאנו מעניקים לזאב, לא נימנע מלהעניק להם סטטוס כלשהו.
הביקורת של ווגל אינה מופנית אל הציבור, שלרובו אכן אכפת מציפורים, דבורים ובניינים, גם אם באופן אנתרופוצנטרי למדי. היא מופנית אל אלה המפרידים, באופן שרירותי לטעמו, בין אובייקטים שבני אדם יצרו, דוגמת קניון, וכאלה שהם לא יצרו, דוגמת הר.

הגישה של ווגל הולמת חקירה אקדמית של המסורת, האמריקאית באופייה, של סגידה לרעיון השממה כפי שהוא מתגלם במקומות כמו פארק יוסמיטי. אך בתרבויות אחרות, הקו בין בני האדם לטבע ולסביבה הבנויה מעולם לא שורטט בצורה ברורה כל כך.
המייסדים הוויקטוריאניים של הקרן הלאומית של בריטניה, למשל, רצו לשמר "אדמות ומבנים". האב הרעיוני שלהם, ג'ון רסקין, לא חש פחות חיבה ומחויבות ללבנים של וונציה משחש לצוקים של אזור האגמים באנגליה. והנקודות שמעלה ווגל הפכו לחלק מהמדיניות במקומות רבים כבר לפני עשרות שנים: ה-IUCN ("האיגוד הבינלאומי לשימור הטבע"), למשל, מכיר בנופים שהושפעו מפעילות האדם כראויים להגנה, לצד שמורות טבע ואזורים שוממים.
ווגל מקדיש חלק גדול מהספר לפריסה מדוקדקת של הטענה שלו, כאשר הוא מתבסס על עבודותיהם של עמנואל קאנט, קרל מרקס ודומיהם, כמו גם על עבודותיהם של פילוסופים בני זמננו דוגמת אריק כץ וקיקוק לי (Keekok Lee). הוא מסיים בהצעה הסבירה, גם אם לא מרשימה במיוחד, שעלינו לקחת אחריות על העולם שאנו יוצרים.

בספרה Wild Life, אירוס ברוורמן מפתחת את הנושא הזה באמצעות התבוננות במאבקים של בני האדם לקחת אחריות על הסביבה, שהם לעיתים מעוררי תהיות, נוגעים ללב ואף קומיים.
ברוורמן, פרופסור למשפטים באוניברסיטת באפלו, האוניברסיטה של מדינת ניו יורק, מתחילה את החקירה בקו שהופך מטושטש יותר ויותר בין הגנה על מינים בסכנת הכחדה בתוך ומחוץ לבית הגידול הטבעי שלהם. אם ניקח את נקודת המבט המיושנת לגבי שתי הגישות הללו נאמר שקיימים סביבתנים שמנסים להגן על דוב הפנדה בסביבתו הטבעית, בעוד גני חיות מעודדים את דובי הפנדה להתרבות במתחמים ייעודיים.

בעולם האמיתי ההפרדה אינה ברורה כל כך. מהתיאור המרתק של ברוורמן מתגלה שכחלק מהניסיון להציל את הזאב האדמוני מהכחדה, סביבתנים אמריקאיים נהגו להחליף בחשאי גורי זאבים שנולדו בטבע בכאלה שנולדו בשבי במטרה לשמור על גיוון גנטי של האוכלוסייה. "האם האם חשה בהבדל?" שואלת ברוורמן את הביולוג שעומד בראש התוכנית. "ככל הנראה כן," הוא עונה, "אבל נראה שהאינסטינקט האימהי מנצח, והשיטה נחלה הצלחה". המאמצים שבני אדם משקיעים בהצלה של מינים שדחקנו לסף הכחדה הם לעתים מרשימים. ייתכן שהדוגמה המרשימה ביותר לכך היא המאמצים של ממשלת ארה"ב להגן על מין הדג הכסוף של נהר ריו גראנדה (Rio Grande silvery minnow) המצוי בסכנת הכחדה. מדובר בדג לא מרשים למראה שייחודי לנהר ריו גראנדה, שכעת מתייבש כל שנה בגלל השקיה ובצורת.

הדג אינו מסוגל לשרוד את הבצורת הזו, שהיא מעשה ידי אדם, ולכן בכל אביב ביולוגים מטעם ממשלת ארה"ב לוכדים את ביצי הדגים ברשתות המוצבות בנהר ואז אוספים אותן מן הרשתות באמצעות כפית. כך הם אוספים כ-64,000 ביצים ומעבירים אותן למדגרות. אחרי איסוף הביצים, הצוות ממשיך לנהל מעקב אחר הבריכות המתייבשות של הנהר, מחלץ דגים שנתקעו ומעביר אותם לחלקים שופעי מים יותר של הנהר ברכבי שטח. כשהנהר חוזר לזרום בסתיו הדגים שבקעו מן הביצים במדגרות מוחזרים לסביבתם הטבעית, והתהליך כולו מתחיל שוב.
ייתכן שעבור רובנו אין זה עונה להגדרה הרגילה של "טבע", אבל אולי עלינו להסכים להרחיב את ההגדרה הזו. אם בני האדם של ימינו מעורבים בכל היבט של החיים על פני כדור הארץ, אז ייתכן שכפי שווגל וברוורמן מציעים, אסור לנו להניח לאף כוח חיצוני, אם זה "הטבע" או היד הנעלמה של השוק החופשי, להכתיב את פעולותינו.

הצד של הטבע האנושי עליו ברוורמן מצביעה – זה שרואה ערך בחיים של אחרים, ומנסה לשמר אותם – עשוי להיות גרסה טובה יותר של "הטבע" מרוב הגרסאות האחרות.

(c) 2015 Reed Business Information - UK. All Rights Reserved.
Distributed by Tribune Content Agency, LLC

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי סוניה ואן גילדר קוק, New Scientist.
§ מחשבה |
- דימוי שערדיזנגוף סנטר. צילום: ברדלי הווארד


תגובות פייסבוק