הראשון לסרב

אם הקונפורמיזם מתחיל להיות לא נוח, אולי כדאי לנו להרים את הראש ולהסתכל מסביב: אולי נשנה את המציאות
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

אנו צייתנים הרבה יותר מכפי שנוח לנו להודות. ציות תורם להישרדותה של הקבוצה, שהיא חלק מזהותנו. אולי אנחנו צריכים לציית כדי לשרוד? אולי ברירת המחדל שלקראתה התפתח המוח החברתי שלנו היא להכפיף את פעילותנו להוראות ולמוסכמות חברתיות כמעט בכל מחיר?

האדם הוא יצור חברתי. הוא מתרגל מהר לציית, מתרגל מהר למצבים חברתיים – וקל וחומר מתרגל לציית במצבים חברתיים

במשפטו הגן אדולף אייכמן על עצמו בטענה ש"רק מילא פקודות". טיעונים דומים נתנו גרמנים רבים שהיו שותפים לרציחות במלחמת העולם השנייה. ביוני 1941, כשפלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות, לא ידעו חיילים גרמנים רבים אם הפקודה להשמיד יהודים וקומוניסטים כוללת גם נשים וילדים. יהודי בן שש עשרה עשוי להיראות מבוגר, אבל היכן עובר גבול הגיל? גם חיילי ורמאכט שלא בהכרח היו נאצים, ירו בילדים ובתינוקות. ביום הראשון הם התקשו בכך, אך בהדרגה התרגלו. "ביום הרביעי כבר התחלנו ליהנות", סיפרו זה לזה חיילים גרמנים שהיו בשבי הבריטי ולא ידעו ששוביהם מקליטים אותם. האדם הוא יצור חברתי. הוא מתרגל מהר לציית, מתרגל מהר למצבים חברתיים – וקל וחומר מתרגל לציית במצבים חברתיים.

רבים טענו שהתנהגות זו ייחודית לחניכיו של משטר טוטליטרי. אנשים שחונכו במשטר דמוקרטי, ליברלי, הומניסטי, לא ינהגו כך. הניסוי שערך הפסיכולוג סטנלי מילגרם ב-1961, בהשראת עדויות על רצח מתוך צייתנות בתקופת מלחמת העולם השנייה, ערער את ההנחה הזו. מילגרם ביקש ממתנדבי הניסוי לתת מכות חשמל לאדם שנמצא מעבר לקיר, אם אותו אדם נכשל במבחן זיכרון של מילים. למתנדבים הוסבר שהניסוי בוחן את היכולת ללמוד תחת איום בענישה. אך לא זו הייתה מטרת הניסוי. הניסוי נועד לבדוק אם המתנדבים מוכנים לגרום כאב לזולת תחת לחץ מצד סמכות. האיש מעבר לקיר לא קיבל מכות חשמל. צעקותיו ותחינותיו היו מוקלטות. אבל המתנדבים האמינו שהם נותנים לו מכות חשמל, על פי פקודות. האם המשיכו לבצע את הפקודות?

לפני הניסוי נשאלו פסיכולוגים ופסיכיאטרים כמה מהמתנדבים ימשיכו לתת מכות חשמל גם כשהנפגע יתחנן להפסיק, גם כשמכות החשמל יגיעו לעוצמה מסוכנת. הערכתם המקצועית הייתה שרק הפסיכופתים מבין המתנדבים – פחות מאחוז אחד – ימשיכו. בפועל, שני שלישים מהמתנדבים המשיכו, גם כשהאדם שמעבר לקיר התלונן על כאבים וטען שיש לו בעיות לב. הם המשיכו גם כשהאיש השתתק פתאום, כאילו התמוטט. כשהפגינו היסוס אמר להם המדען בחלוק הלבן שעמד לידם, שהאחריות היא עליו. הם המשיכו.

ורמאכט, חייל גרמני, מלחמת העולם השנייה

חייל ורמאכט גרמני בתחילת מלחמת העולם השנייה. תצלום: יוליוס יסקליינן, הארכיון הלאומי הסקוטי.

כדי לבחון את גבול נכונותם של המתנדבים לשתף פעולה, ניסה מילגרם גרסה קיצונית יותר. הוא הכניס אל החדר את האדם שלכאורה קיבל מכות חשמל. כשציווה מילגרם על המתנדבים להצמיד את ידו למקור הזרם, בכוח, שני שלישים מהם עשו זאת. מילגרם שיער שאין שום דבר שהאדם המוכה יכול לעשות כדי למנוע מהאדם שמציית לסמכות להכות אותו. "הבה לא נרמה את עצמנו", הוא כתב במסמך שחשפה הפסיכולוגית והעיתונאית ג'ינה פרי ב-2012, "מה שאנחנו מנסים להבין הוא את הצייתנות של שומרים נאציים במחנות ריכוז".

לפני הניסוי ביקש מילגרם לבצע ניסוי דומה בגרמניה. בעקבות התוצאות שקיבל באמריקה, הוא ויתר. "אם בארצות הברית יוקמו מחנות על פי הדגם שראינו בגרמניה הנאצית", הוא סבר, "אפשר יהיה למצוא כוח אדם מספיק לתפעול מחנה בכל עיר בינונית בארה״ב".

גרמניה הנאצית דיכאה זכויות אדם, חירות ואנושיות בשם ההתמסרות לציות למנהיג. שבועת האמונים שנדרש כל פקיד בשירות הציבורי לשאת החלה במילים "אני נשבע שאהיה נאמן ואציית לאדולף היטלר". שבועת החייל בגרמניה הנאצית כללה נוסח דומה. אבל מדוע המתנדבים של מילגרם לא הפסיקו? כי ההכרעה לא הייתה בין "אל תכה אותו בכלל" ו"הכה אותו במאתיים וולט". ההכרעה הייתה עדינה בהרבה: "הכה אותו בחמישה עשר וולט. הוא בקושי ירגיש". מרגע שבחר המתנדב לציית, הבושה לא אפשרה לו להודות שמעשהו פסול, גם כשהגביר את זרם החשמל. אם בתחילת הניסוי לא התנגד המתנדב, לא הרשו לו תחושת הערך העצמי, רגש הבושה ותחושת העקביות להודות שהוא התנהג מלכתחילה באופן לא מוסרי. אם היה מודה שב-110 וולט כואב לאיש שאותו חִשמל, היה עליו להודות בכך שכאב לנפגע גם ב-105 וולט, אף שההבדל בין שתי העוצמות זניח. היה עליו להודות בכך שלא רק המעבר מ-105 ל-110 וולט היה רע מוסרי אלא שגם הצעד שהוביל ל-105 וולט היה בלתי מוסרי, וכך גם כל צעד בניסוי הזה. היה עליו להצדיק לא רק את העובדה שהגדיל את עוצמת המכה והכאב, אלא את העובדה שציית מלכתחילה. כתב דן אריאלי בהקשר של חולשה מוסרית אחרת: "מעשה אחד של רמאות עלול להוביל להיחלשות הסטנדרטים המוסריים שלנו ומכאן לנטייה גדולה יותר לרמות. ... לאותו מעשה רמאות ראשון חשיבות עצומה, מפני שבכוחו לעצב את האופן שבו האדם תופש את עצמו ואת מעשיו מאותו רגע והלאה". הלוגיקה הזו תקפה גם לצייתנות: המתנדבים מצאו כל רציונליזציה אפשרית להתנהגותם, ובלבד שלא ייאלצו להכיר בחומרת מעשיהם.

לא במקרה נעזרים ממסדים שמבקשים לאכוף ציות – צבא, בתי סוהר, ממסדים דתיים ובתי ספר – במדים או בלבוש אחיד. המדים יוצרים בקרב חברי הארגון תחושת אחווה וזהות קבוצתית – אבל גם יראת כבוד, כניעות וצייתנות

לניסוי של מילגרם היו מספר גרסאות, ואלה מאפשרות להבין איזה משתנים משפיעים על דחף הצייתנות. בווריאציה אחת בוצע הניסוי באוניברסיטת ייל, החוקר לבש חלוק לבן ועליו סמל האוניברסיטה ואמר למתנדב: "חיוני שתמשיך בניסוי. אני לוקח עלי את האחריות". בווריאציה זו, שיעור המתנדבים שהמשיכו בניסוי היה הגבוה ביותר. כשהועבר הניסוי לסביבה אחרת – למבנה בלתי מרשים מחוץ לאקדמיה, וללא סממני האקדמיה (בלי חלוק עם סמל האוניברסיטה) – ירד שיעור הצייתנים בחדות. די היה בהיעדרם של סממני הסמכותיות – גם כשהאינטראקציה בין החוקר והמתנדב לא השתנתה – כדי להפחית את מידת הנכונות לציית. מוח חיית הפרא שלנו משפיע עלינו גם בעידן המודרני. הוא מכתיב לנו לכוף את ראשינו מול זכר האלפא. לא במקרה נעזרים ממסדים שמבקשים לאכוף ציות – צבא, בתי סוהר, ממסדים דתיים ובתי ספר – במדים או בלבוש אחיד. המדים יוצרים בקרב חברי הארגון תחושת אחווה וזהות קבוצתית – אבל גם יראת כבוד, כניעות וצייתנות.

הדחף הטבעי שלנו הוא לחפש אדם ספציפי שנוכל לתת בו אמון. בתור עוגן אנו מחפשים בעיקר אדם משפיע, כריזמטי או בעל תפקיד שהופך אותו לצומת עצבים (ובמקרים רבים, אנשים כריזמטיים הם אלה שמגיעים לתפקידי מפתח). ג'סיקה טרייסי מאוניברסיטת בריטיש קולומביה ועמיתיה ביקשו ממתנדבים לבצע משימה מתמטית קשה. "לפני שהנבדקים ענו הם קיבלו הזדמנות לראות את התשובה שנתן אחד המשתתפים האחרים. החוקרים שיערו שהנבדקים יעתיקו בעיקר מסטודנטים שהפגינו גאווה. כך היה". במקרים של אובדן דרך, אנו מחפשים אדם מרשים, בטוח בעצמו. נמשיך לתת בו אמון גם אחרי שהוברר שהוא אינו אמין. הפסיכולוגית אליזבת לופטוס הציגה בפני 150 איש תיאור של מקרה שוד ורצח. בגרסה הראשונה הוצגו ראיות מרשיעות ובגרסה השנייה הוצגו ראיות מרשיעות וגם עדותו של אדם שזיהה את הנאשם בתור השודד והרוצח. בגרסה שלישית סיפק פרקליט ההגנה מידע נוסף: עד הראייה היה בעל ראייה לקויה ולא הרכיב את משקפיו בעת הרצח. 18% מהנשאלים טענו שדי בראיות לשם הרשעה. כשהוצג עד הראיה, קפץ שיעור המרשיעים ל-72%. כשנודע שהעד כמעט עיוור ללא משקפיו, עדיין תמכו 68% מהנשאלים בהרשעה. ניסויים נוספים בדקו איזו חשיבות מעניקים אנשים למידע שמערער את סמכותו של עד, ושִחזרו תוצאה זו. העד הכמעט עיוור עדיין היה עוגן.

אבל אולי יש דרך להיחלץ מהצייתנות.

המנהיג אינו כל יכול – הוא תלוי במונהגים. בעלי חיים צריכים להיקשר לעוגן לפני שהם מקבלים החלטה. גם מנהיגים, זכרי אלפא, צריכים לוודא שהם פועלים בהתאם לרצון קולקטיבי של הלהקה

ראשית, צריך להפנים את העובדה שהמנהיג אינו כל יכול – הוא תלוי במונהגים. בעלי חיים צריכים להיקשר לעוגן לפני שהם מקבלים החלטה. גם מנהיגים, זכרי אלפא, צריכים לוודא שהם פועלים בהתאם לרצון קולקטיבי של הלהקה. צבאים אדומים שמבקשים לנדוד, נודדים רק אחרי ששני שלישים מחברי הלהקה מסמנים שהם מוכנים לכך. כאשר צבי דומיננטי מנסה להוביל, התבאים האחרים יצייתו רק אחרי שרוב העדר ייתן סימן מוכר ומובהק לנכונותו לכך. גם בעדר בקר, הפרות שלכאורה מנהיגות את העדר ינועו רק כאשר פרות אחרות, בעלות משקל ומסה דומים, יאותתו על נכונותן לנוע. יתכן שחוש העדר חזק מחוש הציות. אולי נדמה לנו שאנחנו מקשיבים למנהיג, אבל אפילו המנהיג מקשיב לרוב יותר מכפי שנדמה לנו.

ציפורים נודדות, להקה

כולם ביחד, לאותו הכיוון. תצלום: דון מק'קאלוף

ושנית, די בכך שניתקל בסרבן אחד כדי לסדוק את צייתנותנו הבלתי מעורערת. באחת הגרסאות של ניסוי מכות החשמל ביים מילגרם ויכוח בין שני חוקרים שהיו בחדר, וכן ויכוח בין חוקר לבין מתנדב שנתן מכות חשמל וסירב להמשיך. בלי ידיעת המתנדבים האחרים, היה מתנדב זה שותף של צוות החוקרים. כשהחל הוויכוח, סירב רוב המתנדבים להמשיך בניסוי. כשכבר יש סרבן, קל יותר להצטרף.

אם מספר האנשים החולקים על עמדת הרוב חוצה סף מסוים, תהפוך התנהגות זו מנחלת בודדים לנחלת הכלל

העצה הראשונה והשנייה נשמעות סותרות: אם אנו מחפשים עוגן, העוגן הוא בדרך כלל עמדת הרוב, ולא עמדתו של החריג שמעז. ובכל זאת, אם מספר האנשים החולקים על עמדת הרוב חוצה סף מסוים, תהפוך התנהגות זו מנחלת בודדים לנחלת הכלל. הרי לפני שאנחנו בורחים מסכנה, מתחילים ללכת לכיוון מסוים כשהלכנו לאיבוד, או מחליטים אם לקנות ספר כלשהו או לאמץ טרנד  – אנחנו מסתכלים מסביב כדי לראות מה אחרים עושים. בספרו "נקודת המפנה" סקר מלקולם גלדוול שלל תופעות שבהן די היה בהגעה לסף מסוים של משתתפים כדי להתחיל שינוי המוני של הרגלים: הרגלי התנהגות, הרגלי צריכה, בחירת אזור מגורים, פשיעה, שימוש בסמים ועוד.

אבל תמיד צריך שיהיה אדם ראשון שיחלוק על עמדת הרוב. מי יהיה הראשון שיעשה זאת? המוסיקאי דרק סיוורס תיעד אדם רוקד בקרב קבוצה של אנשים בפארק ציבורי. בתחילה כולם הסתכלו על הרוקד ה"משוגע" בתימהון וברחמים. אבל אז קרה משהו ששינה את מאזן הכוחות: בחור נוסף קם והחל לרקוד ליד הרוקד הראשון. עד מהרה הצטרפו אחרים והחל ריקוד המוני בפארק. "לא מספיק שיהיה לרוקד הראשון האומץ להתחיל לרקוד", ציין סיוורס, "האדם השני שמצטרף אליו נזקק למידה לא פחות גדולה של אומץ".

דוגמה אישית עשויה להפוך לעוגן כזה, ולגרום לנו לשנות את התנהגותנו. אם עמיתנו לעבודה מרבה לצאת לחופשות, ימי מחלה או שיחות מסדרון על כוס קפה, יותר מכפי שאנו חושבים לראוי, הסטנדרטים שלנו בנושא ישתנו. נתחיל לראות אחרת את מוסר העבודה בארגון – ואף בחברה ובמדינה כולה. אם השרברב או החשמלאי נעים ההליכות מתעקש על תשלום במזומן (ואנחנו יודעים למה), נראה אחרת את האקלים המוסרי במדינה שלנו, כפי שהוא מתבטא בהעלמת מסים. עוגן חדש עשוי לשנות את התנהגותנו. חוקר יווני נשאל איך יוון הופכת ממדינה מושחתת למדינת חוק בנושא דיווח אמת על הכנסות. במקום להציף את הכתב בסטטיסטיקות, אמר החוקר: "רופא השיניים שלי נתן לי השבוע קבלה, בפעם הראשונה, בלי שביקשתי".

כדי להיות החריג השני צריך להיות אמיץ כמעט כמו החריג הראשון. אם אתה מצטרף למטורף, גם אותך יחשבו למטורף. מתי טירוף מפסיק להיחשב טירוף? כשיש מספיק מטורפים בקהל, עד שהם הופכים לרוב

בשיר הילדים האנגלי מהמאה ה-14 "הכול בגלל מסמר", מסופר כיצד נפל מסמר מפרסת הסוס, הסוס נפל וכך גם רוכבו, לכן לא הגיעה לעיר הידיעה על הצבא הפולש, ולכן נפלה העיר. כמו בשיר זה, וכמו ב"אפקט הפרפר", גם כאן יש כמה מסמרים. רופא השיניים אולי אינו דמות מרכזית וגם לא החוקר היווני, אבל אם התופעה תזכה לחשיפה בעיתונות, כדור שלג עשוי להתחיל להתגלגל ולשנות את מוסר התשלומים בחברה היוונית. הכול בגלל רופא שיניים אחד. והלקוח שלו. והעיתונאי שפרסם את הסיפור.

קשה להיות הראשון לחלוק על סמכות או לשנות נורמה. קל יותר להצטרף למי שכבר עשה זאת. כדי להיות החריג השני צריך להיות אמיץ כמעט כמו החריג הראשון. אם אתה מצטרף למטורף, גם אותך יחשבו למטורף. מתי טירוף מפסיק להיחשב טירוף? כשיש מספיק מטורפים בקהל, עד שהם הופכים לרוב. אולי התקווה לאנושות טמונה באנשים כאלה; נון-קונפורמיסטים, מעזים, חריגים. נוח לנו להיות קונפורמיסטים. אם הקונפורמיזם מתחיל להיות לא נוח, אולי כדאי לנו להרים את הראש ולהסתכל מסביב.

 

תמונה ראשית: מישהו העז ראשון. תצלום: Fancy/Veer/Corbis, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק