הרחק לעומק החיים

תחשבו על פעם בחיים שלכם, שבה הייתם באמת מאושרים. לא רק מסופקים או מרוצים או שמחים. פעם שבה ממש התפוצצתם מרוב אושר. לא חשוב מתי ולמה. אספר לכם על שלוש פעמים כאלו שלי. להתאהב. לטייל בגן האהוב עלי. כשאחותי הקטנה לימדה אותי לשחות. אז פשוט תבחרו שלוש פעמים כאלו שלכם.

ומה נעדר מההערות שלי, וגם משלכם? מה אין בהן? אין בהן "אני". שמתם לב? יש רק מגע טהור עם החיים. זהו האושר. מיד נרחיב על כך. לא קשה לתפוש את העניין – אתם פשוט חושבים עליו יותר מדי.

אז בואו נשווה את הדבר עם האופן שבו אנו חיים את חיינו הרגילים, היומיומיים. מה הוא הפריט האחד בעולם שאנו מקדישים לו תשומת לב יותר מכל? האם זהו חשבון הבנק? המחשב הנייד? הסמרטפון? לא. בראש ובראשונה, זהו ה"אני" שלנו. כמעט בכל רגע, בכל שעות היממה, אפילו כשאנו ישנים, אנו שקועים ב"אני". "אני" רעב, עייף, פוחד, נלהב, מסופק, עסוק, משועמם, וכן הלאה.

אתם חושבים שאתם חיים בעולם הזה, שמים אליו לב – אבל אתם עסוקים בעיקר בתשומת הלב שלכם לעצמכם.

ויש עם זה בעיה. ה"אני" הוא בסך הכול העבר, נכון? הוא כל מה שקרה לכם, הוא זיכרון שהפך לתשוקה, לצורך, לציפייה. אבל הוא קודם כל אירועים שחלפו. למעשה, אין להם עוד כל קיום ממשי, ואולי מעולם לא היה להם. ה"אני" הוא בסך הכול בדיה מותנית, ממש במובן הזה. לא שאין לו מהות ממשית – אלא שאין לו כל נוכחות. ה"אני" הוא תוצר של המחשבה.

הנה לכם. אתם עסוקים בלחיות את חייכם. האמנם? רוב הזמן אתם עסוקים בתשומת הלב שאתם מעניקים ליצירה המנטלית הזאת, העשויה מן העבר, שאתם מכנים בשם "אני". אולי, כמו בני-אדם רבים, יש לכם אובססיה קטנה ביחס אליו. שוב ושוב אתם תוהים: מדוע אני לא מאושר, מדוע אני לא מסופק, מלא במשמעות? מדוע אני בקושי מרגיש?

אבל התשובה פשוטה. זוכרים את שלושת הרגעים ההם? לא היה בהם שום "אני". היצירה המנטלית ההיא פשוט לא הייתה. אבל בכל זאת היה שם משהו, נכון? ומה הוא היה?

היה חלק בכם שפשוט היה עד לדברים. לעולם, לאדם האהוב, לגן.  החלק הזה בכם, החלק שרק מתבונן, ניצב ומביט כעד, הוא ה"אני" האמיתי. והדבר נכון לא כיוון שאני אומר שהוא נכון, אלא כיוון שכבר חוויתם אותו – כפי שחווה אותו כל יצור אחר שזכה אי-פעם לחיות.

ה"אני" האמיתי הוא רק מודעות. טהורה ובלתי מופרעת. ה"אני" השקרי, אותו דבר שאנו מכנים בשם "אני", הוא בדיה, מחשבה, רעיון, יצור של המחשבה. אין לו כל קיום במציאות. מה שכן קיים קיום ממשי ואיתן במציאות הוא אותו חלק שלנו המשמש כעד.

החלק הזה נוכח תמיד. הוא לא נולד מעולם והוא לעולם לא ימות. הוא אינו מזדקן – פשוט תשאלו את עצמכם האם העד הפנימי שלכם הזדקן אי-פעם ולו ביום. ממש לא, נכון? אבל אני מקדים את המאוחר.

למה כל כך קשה לכם עם העניין הזה? כי באמת קשה לנו. הביטו סביב. האם אתם רואים אנשים רבים שהם באמת מאושרים, שפויים ונעימים? להערכתי, הסיבה לכך פשוטה. אנו חיים את חיינו בעיקר בבריחה או במצב בריחה. והדבר נכון על אחת כמה וכמה בכל הנוגע לאמריקנים. יש לנו משא על הכתפיים, ממש שם, מתחת לשכבת האדיבות וההגינות. ברגע שמסירים את השכבה הזאת, אנחנו מוכנים ללחום. אנחנו מחונכים ומאומנים, אולי אפילו מותנים, לאלימות, מיום היוולדנו.

יש להניח שאתם כבר נלחמים בכל מה שאמרתי. הדברים מכעיסים אתכם, מבהילים ומדאיגים אתכם, בדיוק כיוון שהם מפוצצים את הבועה. מי שאני שאבוא ואומר לכם שאין לכם "אני"? מה הקטע שלי?

אבל בעומק לבכם, כבר חייתם את הדבר, וברגעים ההם חוויתם את מטרת החיים. ומה היא המטרה? אהבה, כמובן. הרגע שבו אנחנו עדים הוא הרגע שבו אהבה מידית מתפרצת אל הקיום. אושר, זוכרים? מגע טהור עם החיים. עדות. הולדת האהבה. הכול אותו הדבר, והוא הדבר האחד שאנחנו באמת.

קללו אותי אם אתם רוצים. תילחמו, כפי שאימנו אתכם, כגלדיאטורים טובים. ויחד עם זאת, האם להילחם כך אי-פעם גרם לכם לאושר, ולו לרגע אחד? הרי זה לגמרי בלתי אפשרי. מה הוא החלק בנו שנלחם? העד אינו נלחם. הוא שם פשוט כדי לראות, להתבונן, לקרון דממה, שלווה מוחלטת. החלק בנו שנלחם הוא "האני" הקטן, ה"אני" השקרי. הוא נלחם על קיומו. הוא חייב: אין לו מציאות עצמאית, זוכרים? הוא תמיד על סף המוות. לכן הוא תמיד זועק, כדי שתעניקו לו תשומת-לב, ממלא את ראשכם בפטפטת ובתמונות ובמלים וברעיונות.

כל מה שאנו לוחמים עליו הוא הדבר הזה. אך כפי שהוכחתם לעצמם, אין לו קיום ממשי מלכתחילה. במובן הזה, רבים מאיתנו חיים בשקר, מנהלים חיים שקריים, הבנויים על "אני" שקרי. אנו לוחמים על אשליה שאנו חושבים שתוביל אותנו לאושר. אבל היא בסך הכול מובילה אותנו הרחק לעומק המדבר.

ובכן, אין צורך להילחם. לא למען שלווה, לא למען הארה, לא למען החיים. פשוט תוותרו, תיכנעו. תנו לקרבות המתחוללים בתוכם להסתיים. יש שם שלווה, ממש מאחורי המאבק, בלב לבכם, שהוא העד, היקום כולו המצוי בתוככם. זה כל מה שאתם מחפשים. אחדות, אמת, מציאות, חיבור. ככל שאתם נלחמים יותר, כך הדבר נכון יותר.

החיים הללו הם עשן. תנו לאש לבעור עד שלא ייוותר דבר פרט לאפר. וכשהרוח תפזר את האפר, או-אז תראו באמת, בפעם הראשונה בחייכם. לא את עצמכם, אלא מבעד לעצמכם.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי