הרי את מקודשת בכוס בירה

כשגירושין לא היו אפשריים, באנגליה מכרו נשים תמורת אלכוהול, לרוב בהסכמתן, לא פעם למאהב. סימן לדיכוי עמוק או אולי גם דרך מקורית להתחלה חדשה?
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

ב-2 ביוני 1828, בפאב "ג'ורג' והדרקון" בטורנברידג' שבאנגליה, ג'ון סאווג' שילם לג'ורג' סקינר שילינג אחד וחבית של בירה תמורת רעייתו, מרי. ג'ורג' הזמין לעצמו בירה, וג'ון הלך משם בחברת מרי. בני הזוג החזיקו ידיים בעודם צועדים לקראת חייהם המשותפים החדשים.

זאת לא הייתה התרחשות יוצאת דופן. לאורך המאות ה-18 וה-19, רעיות אנגליות "נמכרו" תמורת מגוון תשלומים. המחירים נעו מ"רובה וכוס רום" ועד "ארבעים לירות שטרלינג וארוחה", דיווח ה"נורת'איסטרן דיילי גאזט" בשנת 1887.

חצי גלון היה מחירה של אישה בת 26 שנודעה בשם גברת וולס, שנרכשה על ידי מר קלייטון בשנת 1876, כפי שדווח ב"שפילד דיילי טלגרף". קלייטון ניגש אל מר וולס, התוודה על אהבתו לאשתו, ושאל אם יוכל להינשא לה. וולס משך בכתפיו – בשנתיים האחרונות, רעייתו ממילא התגוררה עם קלייטון, וכבר לא אכפת היה לו מה תעשה. הוא אמר לקלייטון שהוא מוכן לתת לו אותה "בחינם", אבל קלייטון התעקש ודרש לשלם – הוא לא רצה אותה "כל כך בזול." וולס נקב במחיר של חצי גלון (ארבע כוסות) בירה, ושלושתם הלכו להם ביחד אל הפאב. אחרי שהזמין את וולס לבירה, קלייטון הציע גם לאמץ את בתו של וולס – משום שגברת וולס הייתה קשורה אליה למדי – וכשמר וולס הסכים, קלייטון קנה לו כוס בירה נוספת. גברת וולס הייתה מרוצה כל כך מן ההסכם, שהיא רכשה חצי גלון בירה נוסף, ושלושתם שתו ביחד.

מכירות של רעיות התקיימו בפונדקים, נחתמו בהרמת כוסית והמחיר היה על פי רוב נקוב באלכוהול. אם העסקה כללה כסף, לרוב היו אלה סכומים לא גדולים אפילו במונחי אותם ימים

"מכירות [של רעיות] התקיימו בפונדקים, נחתמו בהרמת כוסית והמחיר היה על פי רוב נקוב באלכוהול", כתב ההיסטוריון סמואל פיאט מֶנֶפי (Menefee) בספרו "Wives for Sale" משנת 1881. "במספר מקרים היה לאלכוהול תפקיד מרכזי בעסקה, ותכופות המשקה היה מלוא המחיר". בשנת 1832, פועל בשם וולטר מכר את אשתו בשוק קראנבוק בעיר קנט תמורת כוס ג'ין, כוס בירה ובנו בן השמונה. מכירות אחרות התבצעו תמורת רום, ברנדי, ויסקי, סיידר, ארוחה מבושלת וכלב מזן ניופאונדלנד. אם העסקה כללה כסף, לרוב היו אלה סכומים לא גדולים אפילו במונחי אותם ימים. בשנת 1825, למשל, אשתו של תושב יורקשייר נמכרה תמורת לירה שטרלינג אחת ושילינג בודד, ואחרת נמכרה בסומרסט תמורת שני ליש"ט וחמישה שילינג, בזמן שגווייה שנמכרה לבית ספר לרפואה השיגה מחיר גבוה בהרבה – ארבעה ליש"ט וארבעה שילינג. אין זה אומר שרעייה נחשבה סחורה רבת ערך, אלא שמכירתה הייתה יותר בגדר הליך פורמלי ולא עסקה כלכלית. מכל התמורות, בירה – בכל כמות – הייתה המטבע הנפוץ ביותר.

מכירת נשים, אנגליה

"מכירת אישה בשוק סמית'פילד" (1797), תחריט שנטעם שנעשה על סמך מקרה אמיתי. תצלום: GEORGE CRUIKSHANK/PUBLIC DOMAIN

מכירות כאלה, תמורת משקאות, נולדו בעיקר מתוך היעדר האפשרות להתגרש ולא מתוך אהבה אינסופית לאלכוהול. בשנת 1875 הפרלמנט הבריטי קיבל את חוק הגירושים, שאפשר לזוגות להתגרש בתנאים מסוימים. בעלים יכלו לתבוע גירושים אם הוכיחו שנשותיהם בגדו בהם; נשים, לעומת זאת, נאלצו להוכיח בנוסף התנהגות בלתי נסבלת או התעללות. טרם החוק הזה, שגם הוא היה מוגבל למדי, האפשרות להתרגש באנגלייה הייתה מצומצמת מאוד. אפשר היה לבקש מן הכנסייה או הממשלה אישור להתגרש, ואפשר היה לנטוש את בני הזוג. זוגות בני המעמד הבינוני עשויים היו לבחור בפרידה, שכללה על פי רוב הסכם שלפיו הבעל לשעבר חייב להמשיך לממן את רעייתו בנפרד. אחרת, נטישה הייתה מותירה את האישה חסרת כל.

עבור זוגות אומללים רבים, מכירת הרעייה נחשבה פתרון קל לגירושים, בתקופה שבה פרידה חוקית הייתה מעבר ליכולתם הכלכלית

לכאורה, חוק הגירושים של 1875 פתר את הבעיה, אבל עבור מרבית בני מעמד הפועלים גירושים היו יקרים מדי. עבור זוגות אומללים רבים, מכירת הרעייה נחשבה פתרון קל לגירושים, בתקופה שבה פרידה חוקית הייתה מעבר ליכולתם הכלכלית. "זו לא הייתה ממש מכירה, אלא סוג של מנהג גירושים ונישואים מחדש, שבמסגרתו האישה שנאפה מגורשת על ידי בעלה וניתנת לבן זוגה לניאוף", אומר מאת'יו ה. סומר (Sommer), ראש המחלקה להיסטוריה באוניברסיטת סטנפורד ומחבר הספר "Polyandry and Wife-Selling in Qing Dynasty China". גירושים רשמיים עלו 40-60 ליש"ט, בתקופה שבה מנקות הרוויחו 17 ליש"ט בשנה. ההסדר הועיל לכל הצדדים – האישה שוחררה מנישואיה האומללים, בעלה החדש זכה בבת זוג, וה"לשעבר" שלה קיבל פיצוי משכר.

באותה עת, אלכוהול שימש לחתימת עסקאות שונות. אנשים מכל מיני תחומים – פועלים, איכרים, חוואים ועוד – היו חותמים חוזים בלחיצת יד וכוס בירה, "כדי להרטיב את המגל ולשתות להצלחת הקציר", כותב מנפי. "בטקסים כאלה, מודגש הקשר בין משקאות ושינוי של מעמד, בעיקר באמצעות חוזה".

ואכן, עסקאות כאלה נתפשו על פי רוב כמחייבות. "רוב מי שלקחו חלק במכירת רעיות לא פקפקו כנראה בכך שמעשיהם חוקיים, ואפילו התייחסו לזכויות הקבועות בחוק", נכתב בכתב העת The Law Quarterly Review בשנת 1929. "הם לחלוטין לא הבינו שהעסקאות האלה חסרות כל ערך חוקי. ובוודאי לא שמדובר בפשע של ממש, ושהם עלולים להיות מואשמים בקשירת קשר לניאוף". אגב, אי הבנה של הכללים הכרוכים במכירת רעיות מניעה את העלילה ברומן של תומאס הרדי "ראש העיר קסטרברידג'" משנת 1886.

שופט בריטי פסק ב-1882: "לגברים אין זכות למכור את נשותיהם תמורת כוס בירה או כל מחיר אחר"

בטסי וורדל בת העשרים וחמש למדה את הלקח הזה בדרך הקשה. בשנת 1882, בעלה מכר אותה למאהב שלה, ג'ורג' צ'יזנול, תמורת כוס בירה. הזוג נישא, אבל בטסי הואשמה במהרה בביגמיה, והועמדה למשפט בבית המשפט בליברפול. כשבעלת הבית של בטסי, אליס רוזלי, עמדה על דוכן העדים, היא סיפרה לשופט כי היא ידעה על המכירה, אבל האמינה שהעמדת ביתה לרשות בני הזוג היא חוקית. "אל תעשי זאת שוב," הזהיר אותה השופט דנמן. "לגברים אין זכות למכור את נשותיהם תמורת כוס בירה או כל מחיר אחר". הוא דן את בטסי לשבוע של עבודות פרך.

מכירת נשים, אנגליה

תחריט צרפתי משנת 1829 הלועג למנהג מכירת הנשים בקרב האנגלים. תצלום: Yale University Gallery

רבים מן הרוכשים היו בעלי מעמד חברתי יוקרתי יותר מן המוכרים וגם היה להם ממון רב יותר, כלומר יתכן כי מטרת הנשים הייתה להתקדם בסולם החברתי

בשנת 2019, הדבר נראה מיזוגיני להחריד. מנפי סיפר כי חלק מן המכירות נבעו מעקרותן של הנשים או מכך שהן נהגו "לנדנד" – ורמז כי גברים העדיפו בנות זוג צעירות וכנועות יותר. חלק מהציורים המתארים את המנהג קשים לעיכול: בקריקטורות מאותה תקופה, בעלים נראים מובילים את נשותיהם לשוק סמית'פילד הלונדוני הסואן כשאלה קשורות ברצועה – כפי שנהוג היה להוביל חיות משק – או כשסרטים קושרים אותן ל"בעליהן" החדשים. חלק מהקריקטורות מבוססות על מקרים אמתיים.

אך למרות הנימה הסקסיסטית, לעתים קרובות נשים היו שותפות למכירה. בספרו "Customs in Common", משנת 1993, ההיסטוריון אדוארד תומפסון (Thompson) מציין כי לרוב המכירות אושרו על ידי הנשים, ומספר כי מתוך 281 מכירות של רעיות שניתח, ושאירעו בין 1760 ל-1880, בארבעים מקרים "נמכרו" הנשים למאהביהן באותה עת, ונרשמו רק ארבע "מכירות" שלא בהסכמה. הוא מציין כי לעתים ההסכמה הייתה כפויה, או שהייתה בגדר האפשרות הרעה פחות, כפי שקרה בשנת 1830 כשאישה הצהירה כי בעלה "נוהג להתעלל בה לעתים קרובות כל כך שהיא נאלצת להסכים להיחשף [לטקס] כדי להיפטר ממנו". אולם תומפסון מציין גם כי האישה חייתה עם הרוכש אותה במשך שנתיים לפני המכירה. במאמר שהתפרסם בכתב העת Review of Behavioral Economics בשנת 2014, חוקר הכלכלה פיטר לסון (Lesson) מציין כי רעיות יכלו להטיל וטו על הקונה. מנפי מציין גם הוא כי רבים מן הרוכשים היו בעלי מעמד חברתי יוקרתי יותר מן המוכרים וגם היה להם ממון רב יותר, כלומר יתכן כי מטרת הנשים הייתה להתקדם בסולם החברתי.

על אף עדויות רבות לכך שמכירת רעיות הייתה על פי רוב גם לתועלת האישה, קולן של הנשים הללו כמעט אינו נשמע בדיווחים ההיסטוריים, המסתיימים בסביבות 1905. רובם מובאים מפי גברי ו ברור שהמנהג לא סיפק פתרון כולל לכל בעיות הנשים באותה עת, בין אם היו נשואות או לא – הן עדיין נאלצו להתמודד עם שיעור תמותה גבוה בלידה, זכו להשכלה מוגבלת וציפו מהן לציית לגברים. עבור אלה מהן שנמכרו מרצונן, יתכן כי זו הייתה התחלה מוצלחת והזדמנות נוספת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

זארה סטון (Zara Stone) היא עיתונאית, וידאו-גיאוגרפית ומכורה לגלידה. היא כותבת על טכנולוגיה, לייף סטייל וכל מה שביניהם, עבור האטלנטיק, Wired, הוושינגטון פוסט, פורבס, וול סטריט ז'ורנל ועוד. האתר שלה הוא: http://www.zarastone.net

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לויPublished by Atlas Obscura (atlasobscura.com) under an agreement with Alaxon

תמונה ראשית: כוס בירה. תצלום: Jose A. Bernat Bacete, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי זארה סטון, Atlas Obscura.


תגובות פייסבוק