הרפובליקה הדו-ראשית

הייתה רפובליקה, נוצרה רפובליקה חדשה, קצת אחרת: האמנם אין חדש תחת השמש?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

ממשל בעל שני ראשים, אשר כל אחד מהם נשא בתור קונסול, התקיים בהצלחה במשך מאות שנים ברפובליקה הרומית המפוארת – ממועד הדחת מלך רומא האחרון בשנת 509 לפני הספירה (לפי הספירה והמסורת הרומית), ועד להכתרתו של יוליוס קיסר כדיקטטור לכל ימי חייו, כ-450 שנים מאוחר יותר.

הקונסולים הרומיים נבחרו בזוגות על ידי הסנאט, ובדומה לממשלה הפריטטית, גם לכל אחד מהם היו גם סמכויות ביצוע נרחבות וגם זכות וטו על החלטות הקונסול האחר. לרוב, אחד הקונסולים היה בכיר, והשני חלופי.

מה הוביל את אזרחי הרפובליקה רומית לאמץ שיטת משטר כה שונה מכפי שהיה נהוג במרבית העולם במשך אלפי שנים? מקור הסלידה הרומית משלטון יחיד טמון בשלטונו של מלך רומא השביעי והאחרון לוקיוס טארקוויניוס סופרבוס. סופרבוס שאף לבטל את הרפורמות להחלשת האריסטוקרטיה הרומית, שהחיל קודמו סרוויוס טוליוס, ולהשיב על כנו משטר רודני. אך לא עונשי מוות וגירושים של סנאטורים ואזרחים, מיסים כבדים, מלחמות ועבודות בנייה הם שהביאו לפרוץ המרד. על פי המסורת הרומית, דווקא התאבדותה של בת האצולה לוקרטיה, לאחר שנאנסה על ידי בנו של סופרבוס, היא שהביאה לפרוץ המרד בראשות חברה של לוקרטיה, לוקיוס יוניוס ברוטוס.

אם נזכרתם כעת במילים "הגם אתה ברוטוס?", אשר לפי המחזה השייקספירי היו מילותיו האחרונות של יוליוס קיסר – אתם לא רחוקים. אחד מצאצאיו של לוקיוס יוניוס ברוטוס – שרצח את המלך לוקיוס סופרבוס – היה מרקוס ברוטוס – מיוזמי רצח יוליוס קיסר, מאות שנים מאוחר יותר. ניתן לומר, אם כן, שהרפובליקה הרומית התקיימה בין שני מקרי הרצח שבוצעו על ידי בני משפחת ברוטוס, אך לא ניתן לומר כי חיסול הטירן עצמו היה אמצעי להבטחת הרפובליקה, שכן רצח יוליוס קיסר לא הוביל לשובה של הרפובליקה.

חלק מן הלגיטימציה לשלטון היחיד של אוגוסטוס נבע מתהילתו של אביו, וחלקו נבע מהעובדה הפשוטה שהעם והצבא תמכו בו בסופה של מלחמת האזרחים שבה ניצח

גם רצח קיסר וגם רצח סופרבוס נועדו לסיים שלטון יחיד, אך בניגוד לסופרבוס, אשר עורר זעם ותסיסה בכל חלקי החברה הרומית, קיסר היה מנהיג ומצביא נערץ על העם ועל לגיונות הצבא שעליהם פיקד. רצח קיסר לא החזיר לסנאט הרומי את סמכויותיו ומעמדו, אלא הוביל לסדרת מלחמות אזרחים, אשר בסופן ניצח גאיוס יוליוס קיסר אוקטביאנוס, המוכר בשם אוגוסטוס, בנו המאומץ והמוכשר של יוליוס קיסר, והפך לשליט יחיד בעצמו. חלק מן הלגיטימציה לשלטון היחיד של אוגוסטוס נבע מתהילתו של אביו, וחלקו נבע מהעובדה הפשוטה שהעם והצבא תמכו בו בסופה של מלחמת האזרחים שבה ניצח. מרגע זה ואילך רומא חדלה להיות רפובליקה והפכה לקיסרות, שבראשה שליט יחיד, מהסוג שממנו בדיוק הסתייגו מייסדי הרפובליקה הרומית.

אוגוסטוס קיסר

דיוקן אידיאלי של הקיסר אוגוסטוס: שליט יחיד, מקים האימפריה, אל. פסל ב-Walters Museum of Art, תצלום: ויקיפדיה

אידיאולוגיה או פרגמטיקה?

האם החברה הרומית התנגדה למשטר בראשות אדם יחיד רק כאשר אותו המשטר הרע עמה, והשלימה עם משטר כזה כאשר הטיב עמה? או שמא מדובר בהתנגדות אידיאולוגית עמוקה יותר לריכוז כוח אבסולוטי בידי שליט אחד?

הפילוסוף האנגלי בן המאה ה-16 תומאס הובס, סבר שריכוז כוח אבסולוטי בידי אדם אחד אינו מסכן את קיום המדינה, והוא מתחייב כדי להבטיח את קיומה. בספרו לוויתן״, טוען הובס כי רק הפחד המשותף מפני כוח אבסולוטי, כגון הפחד מכוחה של מהמפלצת התנכ"ית לוויתן, מסוגל לגרום לבני האדם להפסיק להרוג זה את זה ולהתחיל לשתף פעולה. במשך השנים, ורבות בזכות ההגות של הפילוסוף אנגלי המאוחר יותר ג'ון לוק, נזנחה הגישה התומכת בריכוז כוח אבסולוטי – והוחלפה בשיטות התומכות בריכוז כוח ביצועי רב, אך לא אבסולוטי, בידיו של אדם אחד. לא נמצאו תיאוריות או ההוגים שכפרו ברעיון כי אדם אחד צריך לעמוד בראש המערכת הפוליטית המדינתית.

נימוקים מודרניים יותר לריכוז כוח אצל ראש ממשלה או נשיא אחד יכילו לרוב מילים כגון "ביצועיות", "יציבות" ו"משילות"

נימוקים מודרניים יותר לריכוז כוח אצל ראש ממשלה או נשיא אחד יכילו לרוב מילים כגון "ביצועיות", "יציבות" ו"משילות". "החלטות קריטיות" הם יגידו, "ניתן לקבל במהירות וביעילות רק לבד". אך גם לכך היה לרומאים פתרון: למעשה, שלטון יחיד ברפובליקה הרומית הונהג אך ורק לתקופה של חצי שנה, שבה רוכז כל הכוח בידי דיקטטור, כדי להתמודד עם מצב חירום. האישור לבחירת דיקטטור ניתן על ידי הסנאט הרומי והבחירה עצמה נעשתה בהסכמה על ידי שני הקונסולים. כך היה כאשר שליחים מטעם הסנאט הגיעו אל לוקיוס קווינקטיוס קינקינטוס בעת שחרש את השדה שלו, ובישרו לו כי נבחר לדיקטטור כדי להתמודד צבא פולש שאיים לכבוש את רומא. קינקינטוס ארגן מחדש את הצבא, ניצח בקרב ולאחר שישה עשר יום בלבד התפטר מתפקידו כדיקטטור וחזר לחרוש את השדה שלו.

המשטר הדו-ראשי ברפובליקה הרומית היה גם יעיל מספיק בשביל להפוך את רומא למעצמה החזקה והגדולה בים התיכון, וגם גמיש מספיק כדי להתמודד עם אתגרים בלתי צפויים. האם האזרחים הרומים שיתפו פעולה זה עם מזה מתוך פחד מכוח אבסולוטי, כפי שטוען הובס? היו לפחות שני אזרחים רומים אשר לא שיתפו פעולה מתוך פחד – שני הקונסולים. אם כך, מה הניע את האזרחים הרומים, ובמיוחד את הקונסולים, לשתף פעולה ולהביא את מדינתם לגדולה?

המדינה זה אני? המדינה זה אנחנו!

את התשובה לשאלה זו ניתן למצוא אצל הוגה מדיני מפורסם אחר, אשר שמו הפך לשם נרדף לציניות פוליטית – ניקולו מקיאוולי. בספרו ״הנסיך״, העמוּס בעצות ותחבולות לשמירה על השלטון, טוען מקיאוולי כי שאיפתו האמיתית של הנסיך (השליט) אינה שליטה, אלא תהילה. לטענת מקיאוולי, השלטון עצמו הוא רק אמצעי של השליט לזכות בתהילת עולם, אשר היא דרכם של בני תמותה לקחת חלק בחיי הנצח. את חיבתם הרבה של הרומאים לתהילה ניתן לראות בשלל הפסלים ושערי הניצחון, הפזורים ברחבי רומא ומפארים את המצביאים והקיסרים הרומיים. אלה זכו גם ששנים וחודשים בלוח השנה ייקראו על שמותיהם (למשל, החודשים יולי ואוגוסט, הקרויים על שם הקיסרים יוליוס קיסר ואוגוסטוס קיסר). רומא הוזנה וצמחה בזכות שאיפת מנהיגיה לתהילה, גם בתקופה שבה ניהלו אותה שני קונסולים, וגם בתקופה שבה נשלטה על ידי מנהיג יחיד.

"המדינה זה אני" הוא ביטוי המיוחס ללואי ה-14 מלך צרפת, אשר אמר אותו במהלך נאום בפרלמנט הצרפתי, שבו ביקש להדגיש את עליונותו על פני הפרלמנט והחוק בארצו. לואי ה-14 היה "נסיך" במלוא מובן המילה בעיני מקיאוולי. בתהילת הנצח שלו הוא ביקש לזכות, בין היתר, באמצעות בניית ארמון מפואר בעיר ורסאי שבקרבת פריז, הנחשב עדיין לסמל לעושר הרב שצברו מלכי צרפת.

לואי ה-14, ז'אן נוקרה

המדינה הייתה הוא: לואי ה-14 ובני משפחתו בדמות אלים רומיים (1670), ז'אן נוקרה. תצלום: ויקיפדיה

אך מה קורה כאשר הפרלמנט וחוק המדינה עליונים על פני שליט המדינה? זהו המצב במדינות הדמוקרטיות כיום, אשר קובעות איזונים שונים – בדמות הפרדת רשויות –  שנועדו להגביל את סמכויות השליט. קורה שמנהיגים יחידים יוצאים כנגד אותן מערכות איזון ובקרה, בטענה שהאחרונים פוגעים בביטחונה, עצמאותה ותהילתה של המדינה.

שתיים מהבטחות הבחירות המרכזיות של הנשיא טראמפ היו: Make America Great Again ו-Drain the Swamp. הראשונה מבטיחה להחזיר את אמריקה לגדולתה ולתהילתה, השנייה מבטיחה "לייבש את הביצה" –הבוץ, בדימוי הזה – הוא הממסד בוושינגטון, אשר מאט ומגביל את התקדמות המדינה והמנהיג אל גדולתם. מאז שנבחר לנשיאות ב-2016, צצו במדינות דמוקרטיות רבות מנהיגים המזכירים מאוד את טראמפ, ברטוריקה ובאג'נדה שלהם.

ברזיל, הונגריה, פולין, הפיליפינים, טורקיה, והודו הן רק חלק מן המדינות הדמוקרטיות לכאורה, אשר ניתן לזהות בהן תהליכים דומים של האשמת שומרי הסף בפגיעה בעצמאות המדינה ובתהילתה

ברזיל, הונגריה, פולין, הפיליפינים, טורקיה, והודו הן רק חלק מן המדינות הדמוקרטיות לכאורה, אשר ניתן לזהות בהן תהליכים דומים של האשמת שומרי הסף בפגיעה בעצמאות המדינה ובתהילתה. מדינות דמוקרטיות נוספות כגון יפן, גרמניה קנדה וישראל מזוהות לחלוטין עם המנהיגים שלהם, אשר מהווים את הפנים המוכרות של המדינה עבור אזרחי מדינות העולם. שתי תופעות אלה, של זיהוי המדינה עם המנהיג ושל מנהיגות סמכותנית וריכוזית יותר, עשויות לאותת על בעיה עמוקה יותר.

האם הדמוקרטיה המערבית נכשלה בניסיונה להפריד בין תהילת המנהיג לבין תהילה המדינה ובין עתיד המנהיג לבין עתיד המדינה? אותה תהילת מנהיג, אשר מכשירה מעשי שקר ושחיתות כפי שממליץ מקיאוולי למנהיג לעשות לעיתים בדרכו אל התהילה? האם גם היום, בעשור השני של המאה ה-21 ראשי מדינה יכולים להלך בגאווה ולומר ״המדינה זה אני״? ואם אכן כך, מה עלינו לעשות כדי שנוכל לשוב ולומר "המדינה זה אנחנו"?

טובים השניים מן האחד?

מה קורה כאשר חוק המדינה, כפי שהיה ברפובליקה הרומית, קובע כי ישנם שני מנהיגים למדינה ולא אחד? אם אכן התהילה, כפי שטוען מקיאוולי, היא שמניעה אותנו בני האדם, במדינות בעלות משטר כזה השגת תהילה דורשת שיתוף פעולה בין שני המנהיגים לבין שאר אזרחי הרפובליקה. דוגמה הממחישה היטב את הקשר ההדוק שבין שיתוף הפעולה לבין התהילה ברפובליקה הרומית, ניתן היה לראות במקרים שבהם שני הקונסולים יצאו לקרב ביחד, ובכל יום היה תורו של אחד מהם לפקד על הצבא כולו. אם שיתוף הפעולה בין הקונסולים לא היה הדוק, שניהם היו עלולים לשאת באחריות להפסד בקרב. כך היה בקרב קאנאי המפורסם נגד חניבעל מקרתגו: בימים הזוגיים פיקד אחד הקונסולים, ובימים האי-זוגיים פיקד על הצבא חברו. חוסר התיאום בין הקונסולים הוביל להפסד הצבאי הגדול ביותר שנחלה רומא מאז ומעולם. חייהם ותהילת הניצחון היו תלויים אך ורק ביכולת שלהם לשתף פעולה.

בדיוק כמו באותם קרבות שבהם השתתפו שני הקונסולים, גם ניהול מדינה בהצלחה והצעדתה אל עבר גדולה דורשים שיתוף פעולה והסכמות. תהליך דומה קורה לעיתים קרובות בארצות הברית, במצב שבו בקונגרס ישנו רוב לחברים מן המפלגה שאינה מפלגתו של הנשיא. מצב זה של יכולת הדדית להטיל וטו, מעודד את הצדדים לנהוג בדרך של מתינות ופשרה כדי להגיע להסכמות על מדיניות ועל תקציב, הדרושים להצלחת המדינה. במצב כזה ישנה אמנם גם סכנה לקיפאון, אך הניסיון האמריקאי מלמד כי לטובת הרפובליקה, מגיעים בסופו של דבר שני הצדדים להסכמות.

קונסול, רומא, לוקיוס יוניוס ברוטוס

יוניוס לוקיוס ברוטוס, רוצח המלך, מאבותיו של רוצח יוליוס קיסר - נחשב למייסד הרפובליקה הרומית ולקונסול הראשון (609 לפנה"ס), פסל מראשית המאה השנייה לספירה, המוזיאון הארכיאולוגי בנפולי. תצלום: ויקיפדיה

החשש מהשתלטות אדם אחד על המערכת הפוליטית, כפי שעשה יוליוס קיסר, קטן משמעותית מאחר שכיום אין במדינות דמוקרטיות יחידות צבא הכפופות ישירות למנהיגים – כפי שמקובל היה ברומא, שם עמדו לפקודת כל קונסול עשרים אלף חיילים רגליים ואלפיים יחידות פרשים,  לצד מצביאים וסוחרים עשירים אחרים אשר גייסו, מימנו והנהיגו את לגיונות הצבא שעליהם פיקדו. בדמוקרטיות של יום קיימות גם מערכות איזון והפרדת רשויות מובהקת יותר ויעילות יותר.

הוואקום המלאכותי שנוצר בפסגה הדו-ראשית של הרפובליקה הרומית, שאב אליו רומאים רבים אשר שאפו להתקדם בסולם הדרגות הרומי ולהצעיד בעצמם (ואת עצמם) את המדינה אל גדולה

בשיטת משטר דו-ראשית שכזו אין אדם יחיד שהוא המדינה, אך אין זה אומר ששני המנהיגים הם המדינה. העם והחוק הם המדינה – ואכן, גם החוק הרומי והאזרחות הרומית היו שניים מעמודי התווך המשמעותיים של הרפובליקה הרומית והזהות הרומית. אולי תעיד כל כך העובדה כי עד המאה ה-15 הזדהו תושבי העיר קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), בירת האימפריה הביזנטית, עם האזרחות והחוק הרומי, כאלפיים שנים לאחר ייסוד הרפובליקה הרומית ובמרחק מאות קילומטרים ממנה.

בהתאם לכך, תהילת המדינה תלויה בשני אלה – שיתוף הפעולה בין אזרחי המדינה על פי חוקים מוגדרים, והשאיפה לתהילה. המערכת הפוליטית המדינתית הופכת למעין משחק רב משתתפים, שבו על כל שחקן לקדם את עצמו ואת מדינתו, תוך כיבוד חוקי המשחק. והדבר תקף לכולם, מאחרון האזרחים ועד שני ראשי המדינה. הוואקום המלאכותי שנוצר בפסגה הדו-ראשית של הרפובליקה הרומית, שאב אליו רומאים רבים אשר שאפו להתקדם בסולם הדרגות הרומי (cursus honorum) ולהצעיד בעצמם (ואת עצמם) את המדינה אל גדולה. כך גם וואקום בפסגה בעידן המודרני עשוי לעודד מודל של "אזרחות טובה", שבו ישאפו אזרחי המדינה להקדיש את חייהם להגשמה עצמית בתחומים אשר יביאו תהילה להם, למדינתם ולאנושות כולה: מדעים, ספורט, ספרות, אדריכלות, יזמות עסקית וחברתית, פוליטיקה עולמית ומקומית,  ואולי גם כיבוש החלל. אך אולי חשוב מכל, להפצת בשורת המשטר הדו-ראשי (או הפצת בשורת המשטר נטול-הראש): כל אחד ואחת מאיתנו יכול לנסות לקחת חלק בתהילת הנצח של המין האנושי.

האם אכן זו בשורת המשטר הדו-ראשי?

תומר בר עוז הוא סטודנט לפילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, מחבר הספר "שירוסופיה – המסע אל אי המשמעות", ובעל עמוד הפייסבוק "שירוסופיה"

תמונה ראשית: התהילה מתייבשת. תצלום: Ailna555, אימג'בנק / גטי ישראל

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי תומר בר עוז.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הרפובליקה הדו-ראשית

01
אחד העם

אחא שהיום רוב האנשים תלויים במדינה ונשלטים על ידה. לכן אין ברירה אלא לקיים משטר של חילופי שלטון של ממש ולא של אוליגרכיה רומאית.