השורה התחתונה

חוסר הסבלנות, הדרישה לקיצור, למסקנה, לתוצאה סופית - כולם מביאים אותנו למקום הנמוך
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

דווקא החתירה לשורה תחתונה קצרה וחד משמעית מחבלת בכל אפשרות של חשיבה, ובוודאי אם זו חשיבה קצת אחרת מזו שהתרגלנו אליה.

כותבים אמ;לק (ארוך מדי לא קראתי) ורצים לתכלית, לסוף. הדרך אינה חשובה, המהלך מיותר. תגידי מה שיש לך לומר בכמה מילים. זהו, די. אמרי מה את רוצה וטוסי לנו מהעיניים (ללכת זה לאט מדי). תביאי לנו אותה, את השורה התחתונה, עם דם או לפחות מכות, הוקעה פומבית או השפלה. שיהיה נחרץ, שיהיה בוטה ובעיקר, חלאס עם הנימוס המדכא הזה, עם התקינות הפוליטית. מה את רוצה להגיד? תגידי! מה העדינות הזו? ספקות? הרהורים? איפה את חיה?

השורה התחתונה צמודה ל"מה את מציעה?"

את אומרת משהו נגד? ספקי הצעה חלופית. זה או או. שחור או לבן, אדום או צהוב

אם אין לך אלטרנטיבה ברורה – אין לך זכות הצגה. התלבטות או ספק אינם אמורים להתלבן במרחב הציבורי ובוודאי לא להישאר ללא הכרעה. את אומרת משהו נגד? ספקי הצעה חלופית. זה או או. שחור או לבן, אדום או צהוב.

בימים אלה, הדרך האפורה הערפילית, שמכריחה את הקוראים, הצופים או המאזינים להתאמץ ולפענח, להטיל ספק או להרים גבה, מסולקת מחמת מיאוס, קוצר רוח או סתם בוז למורכבות המילים.

ברור כי החתירה לבהירות הטיעון, לאמירה מדויקת, היא חשובה. אין לזלזל בה. אבל משעה שהיא נעשתה חזות הכול, הפסדנו משהו. הפכנו להיות חברה של סלוגנים. משפטי מחץ בפרסומות, שלטי הפגנות, פוסטים קצרים שרובם מתלהמים, ציוצים צועקים. הנה אנחנו נחרצים, הנה אנחנו יודעים בוודאות, חותרים לתכלית ברורה. זה כן או לא. אם זה ככה, זה לא אחרת.

ככל שאנחנו נחרצים יותר, כך אנחנו הופכים לאומרי וכותבי כלום, שלא לומר למפיצי שקרים

משונה, אך ככל שאנחנו נחרצים יותר, כך אנחנו הופכים לאומרי וכותבי כלום, שלא לומר למפיצי שקרים. די אם נסתכל במצע המפלגות השונות או בחלק ממאמרי הדעות בעיתונות, בראיונות בתקשורת, ונראה סיסמאות המתאימות לכל, נבהלות מלומר דבר מה מורכב או פחות חד משמעי. ניסוחים גנריים. כולם מציעים את אותו דבר ואת אותו כלום המתחפש לאמירה החלטית ברורה, מנוסח כשורה תחתונה רבת עצמה.

מפגין, מחאה, הפגנה

מפגין: הכול בוער, דחוף, נחרץ, חד, לא נזקק לנימוקים מורכבים. תצלום: אליאס אריאס

מורכבות הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים, הן מבחינה חברתית והן מבחינה פוליטית, באה לידי ביטוי בהמון דעות נחרצות. שורות תחתונות שבמבחן הזמן הן משתנות לשורות תחתונות אחרות. כן חיסון לא חיסון, כן סגר לא סגר, כן לשבת עם זה וזה בממשלה או לא לשבת עם זה וזה בממשלה. הכול יודעים ש... לכולם ברור כי.... נתונים מול נתונים נטרפים נעלמים ושוב מוצגים לעיננו.

ואתה או את, שרגילים או רוצים את גוני הביניים מה תעשו?

ניסוח מהודק, חד משמעי וברור הוא טוב בשטחים רבים, אבל הנפש והמחשבה האנושית בדרך כלל מבקשות עוד. אם הפסקנו לבקש את המורכב, את הנסתר, זה מעיד בעיניי על בעיה.

בעברנו כעם הספר והמילה, ידענו היטב את רגעי הספק. ידענו את תבונת ההישארות בטווח הביניים עד שיבוא תשבי ויפתור את הקושיה (תיקו). המנגנון התלמודי לקח את הקיצור והרחיב בו והרחיב בו עד שכולו בו. הפלפול והחשיבה הסינכרונית היו ועודם חלק מעולם הלימוד היהודי, אלא שבישראליות החדשה מבטלים את המהות הזו. מפליא שגם אלה שבלימודי הקודש משתמשים בפרקטיקות הללו ואמונים עליהן, הופכים בזירה הציבורית הפוליטית למבקשי שורות תחתונות.

חשוב לאזן בין אמירה נחרצת שאינה משתמעת לשתי פנים, לבין אמירות המאפשרות רגעי תהייה ואינן חותרות למסקנה מיידית

חשוב לאזן בין אמירה נחרצת שאינה משתמעת לשתי פנים, לבין אמירות המאפשרות רגעי תהייה ואינן חותרות למסקנה מיידית. למשל, בחינוך ובהוראה. כשמלמדים חומר חדש אפשר לנסח את השורה התחתונה בראשית השיעור ולצאת ממנה אל הלימוד: לבסס אותה. אך יש פעמים שכדי לייצר למידה משמעותית ומגייסת הקשבה, כדאי לייצר מצב של אי נחת או אי בטחון וממנו לשאול שאלות. מה היא רוצה להגיד? חושבים התלמידים שערערת בהם את המובן מאליו. רק אז מתרחשת למידה אמיתית.

השורה התחתונה חשובה לנו בעניינים מעשיים. שם ברור שאין לנו רצון לעסוק במילים על גבי מילים בהנחות של אילו ואם להלן או במקרה ש... האמירות הממלאות מיני מסמכים בנקאיים ואחרים עליהם אנחנו חותמים. דווקא בעניינים אלה מתחבאות להן השורות התחתונות מאחורי מגוון צעיפים. הסכמים מסוגים שונים מחביאים בתוכם שורות תחתונות סותרות, שלא לומר סתומות. ערפול נתונים נעשה לא פעם במסווה של חתירה לדיוק ולמשמעות ברורה.

אולי כדאי לנו לאמץ את התודעה הבאה לידי ביטוי בסיפורים סיניים ובחלק מהסיפורים החסידיים, שבהם, כמו שאומרים, אין פואנטה. כלומר אולי יש, אך זו מחייבת פעולת קריאה אקטיבית התובעת מעט יותר זמן, כזו שהיא אינדיבידואלית לגמרי. על הקורא לעצור רגע ולחשוב, לפענח, מה בעצם נאמר לי כאן? הפעולה הזו, שנוצרת ברווח שבין הקורא לכותב, יוצרת דיאלוג פעיל ואינה מעודדת רק כן או לא, אינה מעודדת צייתנות או התנגדות חסרות מחשבה.

לפעמים, במהלך הכתיבה, מתבררים לכותבים עצמם דברים לא ברורים. הכתיבה נובעת מאיזו אי נחת ואז קורה משהו בארגון המילים על הדף שמסביר את המשמעות מעבר לתחושה הראשונית. כך גם הקריאה

ההנאה מהטקסט חסר הפואנטה היא ההנאה מצירוף המילים, מהשפה, מהמנגינה. גם בטקסטים שמטרתם הבעת דעה ראוי לנו ליהנות מהדרך. לפעמים, במהלך הכתיבה, מתבררים לכותבים עצמם דברים לא ברורים. הכתיבה נובעת מאיזו אי נחת ואז קורה משהו בארגון המילים על הדף שמסביר את המשמעות מעבר לתחושה הראשונית. כך גם הקריאה. זו צריכה להיות מושהית, מעורבת, מעומתת ומתעמתת.

השורה התחתונה אצל נחרצים ונחרצות למיניהם היא לכאורה פשוטה ברורה נהירה. אבל דווקא אלה שיודעים לכתוב סלוגנים אינם אומרים דבר. מנהיגים של "שורות תחתונות" אינם מאפשרים לנו לקבל את קיומו  של סגנון מנהיגותי אחר שעשוי להצליח לא פחות. החיפוש אחרי השורה התחתונה, שמוחלפת תדיר בלי שנשים לב לכך, גורם לנו להישאר בורים ומתומרנים על ידי אחרים. החתירה למסקנה נחרצת והחלטית מעודדת את השקר, את האשליה שיש סיכום חד משמעי. למעשה, נראה, כי אין בכלל תוקף לשורה תחתונה במציאות הנזילה בה אנו חיים. ובוודאי אין לה שום משמעות בתחום הפוליטי.

אולי במקום הזה ובזמן הזה מוטל עלינו לחפש את הרופף, זה שאינו רופס, התחוח, הלא מוחלט, כמו בשירו של יהודה עמיחי "המקום שבו אנו צודקים":

"אבל ספקות ואהבות עושים/ את העולם לתחוח/ כמו חפרפרת, כמו חריש./ ולחישה תשמע במקום/ שבו היה הבית/ אשר נחרב".

הנה לכם שורה תחתונה.

רחל היימן היא סופרת, המלמדת תאטרון, ספרות ויסודות התרבות לבני נוער ולוותיקים.

תמונה ראשית: קופיץ: חותך במכה חדה. תצלום: Shot, ב-unsplash.com

Photo by SHOT on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רחל היימן.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על השורה התחתונה

01
חגית שפינרד

כמה נכון. והשנה האחרונה עוד מעצימה את חוסר הבהירות.
המסכות ממסכות,
המסכים ממסכים,
חייבים ל"דבר" בקצרה, כי בדיבור ממוסך לא שומעים את העצירות, ההנהונים, החשיבה שבדרך...