השטן נזרק מהשמיים

אנחנו זקוקים לנוכחות השטן בחיינו, כאן ועכשיו. לשם כך יש טקסטים דתיים, ספרות גדולה ואמני במה. איך הם עושים את זה?
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

שני מאורעות שהתרחשו כמעט באותו יום, גרמו לי לחשוב על לוציפר, על חסרונו בחיינו ועל האופן שבו נוכחותו הבהירה מהו חטא ומהו עונש. כשניק קייב עלה על הבמה בתל אביב, הייתי שם בשורה האחרונה. קשה לקרוא להופעה שלו קונצרט רוק. היו שם כל האביזרים הדרושים: גיטרה, קלידים תופים, מערכת הגברה מעולה, קהל משולהב. אבל ניק קייב הוא לא זמר רוק. לא שחס וחלילה אין לו קול של זמר רוק. יש לו קול מצוין, נמוך, עם מנת צרידות לא גדושה. זה לא שהוא לא נראה כזמר רוק, הוא צנום ואנרגטי כמו מיק ג'אגר. ולא חילצו אותו מדיור מוגן כמו את קליף ריצ'ארד. אבל למרות כל אלה הוא לא זמר, אלא משהו שבין ישו מתוצרת בית לכומר מהכנסייה הפנטקוסטלית, הידועה גם ככנסיה הכריזמטית, שיש לה שורשים חזקים באוסטרליה וכנסיה ענקית שם (זוכרים? ניק קייב נולד באוסטרליה) והצלחה גדולה נחלה הכנסייה גם באפריקה, לדעתי משום שיש משהו משותף בינה ובין עבודת אלילים, שעושה עבודה טובה.

כמה מרענן לעסוק פתאום בשטן, מי שחסר כל כך בחיינו אחרי מאות שנים של נוכחות דומיננטית וממחיש את החטא והעונש יותר מכל

לכל הכריזמטים עקרונות יסוד אחידים: הזדהות עם הנוצרים הראשונים, מוכנות לאקסטזה רוחנית בהתראה של חמש דקות – הנראית לבער כמחלת נפילה, אבל היא למעשה התגלות רוח הקודש – ומחילה מוחלטת או העברה לגיהינום, שהעונשים בו לא יעלו על הדעת: זפת רותחת, עקירת לשונות, סיבוב על גלגל האינקוויזיציה והכל לנצח. אין שליש ואין שחרור מנהלי.

הכריזמטים החביבים עוסקים בכל שליטי הגיהינום וראש וראשון בהם לוציפר, שנזרק מגן העדן אל הגיהינום (לא סידרת הטלוויזיה המבוססת על ספר המדע הבדיוני המצוין ניל גיימן, וגם לא הבר החביב ברחוב אלנבי). ומהיכן אני יודע את כל זה? כשהייתי בהשתלמות בוושינגטון – לצערי במשפטים ולא בתיאולוגיה – לקח אותי המֶנטור שלי לכנסיה כריזמטית במיסיסיפי. למעשה, זוהי כנסייה פנטקוסטלית, אבל אני מעדיף לקרוא להם כריזמטים. זה יותר סקסי. ושם ראיתי את ההתעלפויות את הזעקות הנוראיות את יום הדין כמעט מגיע ובשלב שיא של האירוע הופך הכומר, שהיה שחור, לישו או ללוציפר, תלוי במזל – כך הסביר לי המנטור שלי, שהיה יהודי כדת וכדין. גולדשמידט נדמה לי היה שמו.

מקור השם לוציפר בספר ישעיהו, בפרק שאסור בלימוד בבתי ספר כי הוא מעודד מינוּת: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם, הֵילֵל בֶּן-שָׁחַר, נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם. וְאַתָּה אָמַרְתָּ בִלְבָבְךָ: הַשָּׁמַיִם אֶעֱלֶה מִמַּעַל לְכוֹכְבֵי אֵל, אָרִים כִּסְאִי וְאֵשֵׁב בְּהַר מוֹעֵד, בְּיַרְכְּתֵי צָפוֹן, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב, אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן. אַךְ אֶל שְׁאוֹל תּוּרָד, אֶל יַרְכְּתֵי בוֹ". אפשר לדמיין שבמבטא טווטוני כבד או במבטא אוסטרלי מטסמניה, הלל בן שחר נשמע כמו לוציפר. גם לוקאס מהברית החדשה מסייע לנו באומרו "ראיתי את השטן נזרק מן השמים כמו ברק". הגאוותן הזה המתיימר הזה, שהייתה לו משרה טובה בגן העדן – ספרן וצנזור – רצה להיות מעל השמים מעל רוח הקודש. הרוצה להעמיק עוד יקרא את גן העדן האבוד של ג'ון מילטון – פנינה ספרותית מתוקה מאד, ושימושית להכות בה על עכוזיהן של בתולות חוטאות.

אז יש לנו כנסייה אקסטטית, העוסקת בהתפשטות הגופניות, ולתוך התוהו ובוהו הזה נכנס גם ישו – תמצית הענווה והטוב שאינו מבחין בין לוציפר למלאך גבריאל. ואיך כל זה מתקשר לניק קייב? ראשית הוא אוסטרלי, ממקום הולדת הכריזמטים וחיות הכיס האחרות. השיר "ישו לבדו", השיר הראשון והמצמרר באלבום החדש שלו "עץ השלד" מוקדש למותו הטראגי של בנו ארתור, שניסה לעוף מעל צוקי ברייטון בעזרת כנפי LSD, אבל הם לא נשאו אותו רחוק והוא התרסק אל הקרקע.

"נפלת מן השמיים
התרסקת בשדה.
על יד הנהר אדור.

ובהמשך מופיעה הקריאה-הציווי שישו כל כך אהב ולמד אותה מאמו מריה הקדושה, שניהלה את הבית ביד קשה ("ישוע תגמור את המרק") וכשנתקל ישוע בלזרוס המת והתבקש להחזיר אותו אל החיים מיד אימץ את הטון הקשוח של מריה: "ויקרא בקול גדול לעזר קום צא ויצא המת". מי לא היה יוצא לצעקתו של ישו? ואילו אצל ניק קייב

"אני בקולי
אני קורא לך
אתה אדם צעיר
קום התהלך”

הקריאה חוזרת כמה פעמים עם הדגשה "בקולי". ובסיום השיר:

בקולי אני קורא לך
"בוא נשב יחדיו עד
שהרגע יגיע
בקולי
אני קורא לך
בקולי אני קורא לך"

עצוב, עצוב הניסיון להקים לתחייה את בנו הצעיר ארתור, אבל שלא כמו לזרוס הוא לא קם ולא יוצא בתכריכיו מן הקבר. והשיר אחריו נקרא "טבעות שבתאי", טבעות שהן אות לקטסטרופה. אומנם לוציפר אינו מוזכר בשמו המפורש, אך הוא מגיע כפרווה שחורה רטובה, ואז השמש שוקעת על החנויות והמכוניות וההמונים המתכנסים בעיר, ומי לא מריח את ריח הגופרית של לוציפר. אין ספק שלניק קייב יש קשר אינטימי עם השטן ועם ישו ועם מגא-חוטאים, רוצחים סדרתיים, שודדים. הם כולם מופיעים בשיריו. לפעמים הוא השטן המוליך את הקהל – אלוהים יודע לאן – ולפעמים הוא ישו, הדורש מן הקהל לעלות על הבמה ולגעת בו, ולפעמים הוא יורד אל הקהל להתעטף בנגיעות.

כמה מרענן לעסוק פתאום בשטן, מי שחסר כל כך בחיינו אחרי מאות שנים של נוכחות דומיננטית וממחיש את החטא והעונש יותר מכל שוטר עם שפם מטופש ומכל אגף אח"מים בכלא מעשיהו. השטן, שהיה השחקן הראשי בתיאולוגיה של ימי הביניים כונה אמונת הבל, אבל מן הראוי להתגעגע לשטן, שבלעדיו איבדנו את תחושת החטא והעונש. אוי איזה עונשים שיננו ספרי התפילה: יורות זפת רותחת, מלקחיים מלוהטות. פעם חטא היה חטא ועונש היה עונש ומחילה הייתה גן עדן. על ניק קייב, אפשר לומר שהוא ויליאם בלייק של זמננו. רבים משיריו מזכירים את ספר התמימות או את נישואי גן העדן והגיהינום של בלייק מן המאה ה-18. קייב מחזיר לנו את התמימות בצד חטא והגיהינום והקהל שלו, שנהר אל הבמה – ואינו שואל שאלות ואינו יודע שהוא משחק מִשחק מסוכן – הובל הרחק מן הבמה ולמיטב ידיעתי לא נראה יותר ולא ייראה יותר לנצח.

ביום ההופעה הזה מת מוות טבעי השטן, לוציפר, האשמדאי הזקן צ'רלס מאנסון, שאיש לא העז לקרוא לו צ'ארלי. לא יכולת להגיד לו משהו ניק? הרי שניכם באתם מעבר להרי החושך: מכשפים, מאגיה שחורה, בתולות מים. בשיריו, קייב מתייחס בסלחנות לרוצחים סדרתיים. מה היה קורה אם היה אומר לאיש הפרוע עב הזקן משהו כמו "ביי ביי צ'ארלי, מחכים לך"?

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

אביגדור פלדמן הוא עורך דין ומתופף לשעבר.

תמונה ראשית: "השבת של המכשפות" (1821-1823), פרנסיסקו גויא. מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אביגדור פלדמן.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על השטן נזרק מהשמיים

01
אשר

האם את מקום השטן המרחף מעל ומאיים החליף הכסף? הוא וגם הוא לא הצליחו להציב אותנו בשורות ישרות ולפקוד אותנו לכוחות הטוב והמוסר אבל הורידו את הפעילות המשחיתה למחתרת.

05
חיים

תודה, פלדמן, שהפניית את מבטנו אל הקסם האפל.
השטן איננו התגלמות הרוע, כמו שמלמדים אותנו אלה שמשמיטים את פרק י"ד בספר ישעיהו מתכנית הלימודים. השטן הוא הסיטרא אחרא, הצד האחר, האיפכא מסתברא. הרומנטיקה. האסטטיקה. הנונקונפורמיזם. הרוויזיוניזם. אתה ואני. השטן הוא נשמתה של האנושות. גרגיר המלח והפלפל שנותן את הטעם למנה כולה, ובלעדיה החיים תפלים.