השליש הנסתר

סביבות העבודה, הלמידה ועולם הקידמה כולו בנויים לאנשים מוחצנים, המבליטים את עצמם. ומה עם האחרים?
X זמן קריאה משוער: 8 דקות

כשהייתי בערך בת שש, הלכתי עם אמי לסיבוב בשכונה. מכרה של אמי, אישה שלא הכרתי, ראתה אותנו מהצד השני של הרחוב וניגשה אלינו כדי לומר לנו שלום. ככל שהיא התקרבה, כך קיוויתי שהיא תפנה לאחור ותיתן לנו להמשיך בטיול השקט שלנו. הרגשתי שהיא פולשת לתחום הפרטי שלי. אני זוכרת בבירור איך היא הסתכלה עלי מלמעלה ושאלה בקול מתוק ומזויף: "שלום מתוקה, איך קוראים לך?" קפאתי. רגעים אחדים, ארוכים וכואבים חלפו לפני שאמי השיבה במקומי.

שנים רבות חלפו מאז המקרה הנידח וחסר המשמעות הזה. אבל התחושה הזאת – אי הנוחות והמאמץ המנטלי בשעה שאני נתונה במפגש חברתי חדש – עדיין מתעוררת בי, שוב ושוב עד עצם היום הזה. על אף שבתהליך הדרגתי הצלחתי ליטול חלק בחוויות שנראו לי קודם לכן אימתניות, כמו להרצות, ללמד תלמידים ולהשתתף באירועים, כגון כנסים, שבהם מתחרש מספר עצום של אינטראקציות, התחושה הזאת שבתוכי מעולם לא נעלמה כליל.

מופנמות מוגדרת כהעדפה של סביבות שקטות ופחות עשירות בגירויים

כיום, כפסיכולוגית, אני יודעת שמופנמות (introversion) היא תכונה נפוצה. בניגוד לביישנות, שקשורה יותר לפחד משיפוט שלילי, מופנמות מוגדרת כהעדפה של סביבות שקטות ופחות עשירות בגירויים. הציר מוחצן-מופנם הוצג לראשונה על ידי קרל יונג בשנות ה-20 של המאה שעברה. יונג הבחין בין אנשים בהתאם לשתי הגישות הללו: מופנמים, שמעדיפים להפנות את תשומת לבם פנימה, לתחושות ולמחשבות שלהם, ואשר מאבדים אנרגיה במהלך אינטראקציות חברתיות; ומוחצנים, שמפנים את תשומת לבם החוצה, מרוויחים אנרגיה כתוצאה מאינטראקציות חברתיות, ומאבדים אנרגיה בתקופות של בדידות. על אף שכיום ההבחנה הזאת אינה נתפשת כדיכוטומיה אלא כספקטרום רציף, שכול אחד מאיתנו ממוקם עליו בנקודה אחרת, ציר המופנמות-מוחצנות ממשיך לשלוט בממד בסיסי בתהליך אבחון האישיות והוא זוהה כאחד מ"חמש הגדולות", חמש התכונות המאפיינות את מבנה האישיות.

מוחצנות, אישה, איפור, מאופרת

לא מאוד מופנמת. תצלום: שריס קניון

לפי הערכות, כשליש מהאוכלוסייה מורכבת מאנשים מופנמים. שליש נוסף הם מוחצנים, והשליש הנוסף נמצא במקום כלשהו באמצע (יש המכנים את אלו "ambiverts"). אני יודעת שחלקם של המופנמים באוכלוסייה אמור להיות זהה לחלקם של המוחצנים, ובכל זאת איני חדלה לתהות איפה כל המופנמים האלו בים המוחצנים שמקיפים אותי בחיי היומיום שלי. אני חייבת להזכיר לעצמי שההיעלמות לכאורה הזאת מן הנוף היומיומי שלי אינה מפתיעה: כמופנמים, הרבה יותר קשה להבחין בנו. מופנמים ככל הנראה לא יהיו אלו שייכנסו למשרד כדי לספר לכולם איזו בדיחה, או יעמדו ליד מכונת הקפה בחיפוש אחר הזדמנויות לאינטראקציה חברתית, וגם לא יופיעו על מסכי הטלוויזיה ככוכבים עולים בתכניות ריאליטי. להפך, סביר יותר שהם ייהנו מזמן שקט עם עצמם או בחברת קבוצה קטנה של חברים קרובים. הם יהיו אלו שיעבדו את המחשבות שלהם בראש לפני שיאמרו אותן בקול רם, וגם מי שייסוגו למקום השקט שלהם לאחר אינטראקציות חברתיות כדי להשיב לעצמם אנרגיה. במלים אחרות, בעוד שמופנמים נתונים בסגור עולמותיהם הפנימיים העשירים, המוחצנים כמהים לגירויים החיצוניים וכך תופסים את מרכז תשומת הלב.

לא רק שמופנמות נתפשת כתכונה הרבה פחות נפוצה ממה שהיא באמת, אלא שמופנמים גם נוטים פחות להיות מיוצגים בשפע הקבוצות הציבוריות והחברתיות רבות ההשפעה של ימינו, כולל בפוליטיקה

בעוד שהנראות הגבוהה יותר של המוחצנים ביחס למופנמים מוסברת מאליה מעצם הגדרת הציר, היא רחוקה מלהיות טריוויאלית. לא רק שמופנמות נתפשת כתכונה הרבה פחות נפוצה ממה שהיא באמת, אלא שמופנמים גם נוטים פחות להיות מיוצגים בשפע הקבוצות הציבוריות והחברתיות רבות ההשפעה של ימינו, כולל בפוליטיקה. הדבר מותיר הרבה מן ההחלטות הקשורות לחיי היומיום של המופנמים בידיהם של המוחצנים.

אתן לכם דוגמאות אחדות הלקוחות מחייה של מופנמת, כדי להסביר את דבריי.

בתשע השנים האחרונות, מאז שסיימתי את לימודי התואר הראשון, חלל העבודה שלי היה סביבה של משרד פתוח. על אף שבמהלך הזמן הזה עברתי בין שלוש אוניברסיטאות, התנאים הבסיסיים של סביבת העבודה שלי היו תמיד זהים: יש לי המחשב שלי, המוקף במחשבים רבים אחרים ובעמיתים בעלי תואר שני או שלישי או חוקרים בפוסט-דוקטורט, והם יושבים לפניי, לצדדיי ומאחוריי. בעוד שמשרד פתוח, open-office, עשוי להיות סביבה אפקטיבית מאוד לאנשים מסוימים, הרי שלאחרים, כמוני, מדובר בהפרה מוחלטת של התנאים הדרושים לעבודה שקטה, פורייה ויעילה. תארו לעצמכם שאתם עובדים על משימה הדורשת ריכוז רב, כמו למשל חיפוש אחר עגיל ברחבי מגרש טניס ענק. וכעת תארו לעצמכם שהמכונה שמשגרת כדורים באורח אוטומטי ממשיכה לירות כדורי טניס במהירות גבוהה הישר לעברכם, ושהיא אינה בשליטתכם. האם לא הייתם מתעייפים במהירות, וכתוצאה מכך הייתם הרבה פחות יעילים בחיפוש שלכם אחר העגיל האבוד? כך אני מרגישה במהלך העבודה שלי, כשהסחות דעת פתאומיות ובלתי נגמרות נורות לעבר שולחן העבודה שלי או בקרבתו. הפטפוט המתמיד, הסחות הדעת הקוליות והחזותיות בחדר, מקשים עלי מאוד להתרכז. הם גם מגבירים את המתח שלי ובסופו של דבר גורמים לי להיות מותשת. פרט להסחות הדעת הרבות המקטינות את היעילות בעבודה, חללי משרד פתוח מוציאים את ההזדמנויות לאינטראקציה חברתית אל מחוץ לשליטתנו – האינטראקציות מתרחשות סביבנו, ללא כל הודעה מראש ובלי שיתאפשר לנו לבחור מתי אנחנו מעוניינים בהן ומתי לא. האינטראקציות החברתיות התדירות הללו עשויות – באורח אירוני – להוביל ליחסים גרועים יותר, שכן הניסיון להתמודד עם הסביבה המאתגרת עלול לגרום לאדם המופנם להתנתק מן הסביבה, או פשוט להיות מותש, מה שלא תמיד יאפשר לו להגיב לאינטראקציה באופן חיובי.

חלל פתוח, משרד

יש מי שפורחים פה ויש מי שנובלים. תצלום: דמיר קופז'נוב

העובדה הזאת עשויה להסביר תפישות שגויות שרווחות בקרב רבים ביחס לאנשים מופנמים, שלא פעם נתפשים כסנובים, מיזנתרופים או מדוכאים. יש מי שהרחיקו לכת והציעו שמופנמים יהיו מאושרים יותר אם הם "יתנהגו כמוחצנים", אפילו אם ההתנהגות המוחצנת נוגדת את נטיותיהם הטבעיות. הדעה הזאת מדגישה את הבעיה המרכזית שלנו: שאנו רואים במופנמים אנשים שאינם מותאמים לסביבה, במקום להכיר בכך שהסביבה שלנו עוצבה כך שתתאים למוחצנים, תוך התעלמות מוחלטת מהצרכים של נתח משמעותי אחר באוכלוסייה. ההטיה הזאת מתחילה בשלה מוקדם מאוד בחיינו, וילדים מופנמים מתמודדים איתה כבר בכיתה א'. ללמוד בכיתה גדולה הוא בוודאי עניין יעיל מבחינת עלויות, אך אין כל ספק שזה אינו המודל הטוב ביותר לכל הילדים. ילדים מסוימים, ובמיוחד המופנמים, היו מצליחים הרבה יותר אילו למדו בסביבה מותאמת אישית, אחד-על-אחד, כך שהיה מתאפשר להם להחליט אם ומתי הם רוצים ליטול חלק במודל של הכיתה הגדולה יותר.

פגישות מרובות משתתפים, שבהן כל המשתתפים תורמים את מחשבותיהם באורח שאינו מאורגן, המבוסס על דומיננטיות, צפויות להציב את המופנמים בעמדה של נחיתות

הסביבות העסקיות והאקדמיות המתנהלות בקצב מהיר הן דוגמה נוספת לסביבה שאינה מותאמת למופנמים. פגישות מרובות משתתפים, שבהן כל המשתתפים תורמים את מחשבותיהם באורח שאינו מאורגן, המבוסס על דומיננטיות, צפויות להציב את המופנמים בעמדה של נחיתות. רוב המופנמים מעדיפים להקשיב לדעתם של אחרים, לצבור ידע ולחשוב לעומק לפני שהם יביעו את מחשבותיהם. תהליך חשיבה כזה, על אף שהוא עשוי להוביל לתרומות חדשניות ומשמעויות, יש לו פחות סיכוי להישמע בקול רם במהלך הפגישה. כך אובדים רעיונות חשובים, והדבר עלול להוביל לתסכול מצטבר ולתחושות של פוטנציאל לא ממומש, המתווספות למשא שמופנמים נאלצים לשאת. אפשר לבצע שינויים פשוטים כדי להקטין את העוול הזה. למשל, הצהרה מראש על נושאי הפגישה יכולה לאפשר זמן רב יותר להכנה ולעיבוד של המידע שעתיד להידון. הקצאת זמן, באורח יזום, לכל משתתף, עשויה להגדיל את הסיכויים שמופנמים יבטאו את מחשבותיהם, וגם נוהג שגרתי שבו מבקשים מהמשתתפים לחלוק עם האחרים רעיונות שעלו בהם לאחר הפגישה, עשוי להבטיח שמי שלא ביטאו את רעיונותיהם במהלך הדיון עצמו יזכו לעשות כן. כל אלו הם שינויים פשוטים מאוד לסביבות העבודה הקיימות. אפשר היה גם לתהות האם פגישות קבוצתיות הן תמיד הפלטפורמה הטובה ביותר לצורך הפצת מידע, קבלת החלטות או קידום של תהליך סיעור מוחות. לפעמים, אנשים בודדים יעשו עבודה הרבה יותר טובה בקידום פרויקטים בכוחות עצמם מאשר כשהם חלק מקבוצה.

לאפטופ, עבודה, סיעור מוחות

כך נראה הסיוט של 33% מאיתנו. תצלום: ג'ון סנובריץ'

הדרך לקדם את הצמיחה האישית והקולקטיבית שלנו אינה לבטל את המגוון, אלא לקבל אותו. מופנמים ומוחצנים יכולים לתרום בדרכיהם השונות, לתרום את סגנון החשיבה שלהם, וליצור יחד סביבה הרבה יותר עשירה ומעניינת

לסיכום, מופנמים נדחקו למצב הפועל לרעתם, והדבר נמשך זמן רב מאוד. טיפוח סביבות לימוד ועבודה שנוגדות את צרכיהם של המופנמים הוא בעל השלכות מרחיקות לכת על רווחתם ועל תחושת הערך העצמי שלהם. הכתרים שהחברה קושרת למוחצנות הובילו לכך שמופנמים יותר, יחד עם אותם ambiverts, יכבשו היבטים שונים באישיותם, או אף יראו בהם פגמים. מצב הדברים הזה רע לא רק למופנמים, אלא לחברה בכללותה. אנחנו מחמיצים תרומה אדירה של אחוז גדול של עובדינו, תלמידנו והאנשים שאנחנו מכשירים. המחקר מראה שכאשר ארגונים מנהלים את המגוון האנושי שלהם באורח אפקטיבי, הם אכן משפרים את ביצועיים העסקיים. ההיסטוריה גם לימדה אותנו שמופנמים, וכן מוחצנים, יכולים להצליח מאוד בכל התחומים כשניתנים להם התנאים הראויים: מברק אובמה, מהצד המופנם, ועד לדונלד טראמפ מהצד המוחצן בפוליטיקה, ממרק צוקרברג מהצד המופנם ועד לסטיב ג'ובס מהצד המוחצן ביזמות, מרוזה פארקס בצד המופנם ועד מרטין לותר קינג בצד המוחצן של האקטיביזם החברתי.

ובכן, היכן אותם 33%? איפה אותו שליש? הם נוכחים, אך נעדרים מבחינה תרבותית. הגיע הזמן להכיר בעובדה שלא כולם זהים, ושלא הכול מתאים לכולנו. לכל אחד ואחת מאיתנו יש נטיות וגישות שונות, שדורשות תנאים שונים לצורך התפתחותנו במישור האישי המקצועי. הדרך לקדם את הצמיחה האישית והקולקטיבית שלנו אינה לבטל את המגוון, אלא לקבל אותו. מופנמים ומוחצנים יכולים לתרום בדרכיהם השונות, לתרום את סגנון החשיבה שלהם, וליצור יחד סביבה הרבה יותר עשירה ומעניינת. המטרה של אימוץ תנאים שיביאו בחשבון את כל בני-האדם צריכה להימדד לא על ידי השליש המוחצן בלבד, על ידי 33% מבני-האדם, אלא על ידי 100% מהם.

 

מקורות

L. R. Goldberg, An Alternative “Description of Personality”: The Big-Five Factor Structure. J. Pers. Soc. Psychol. 59, 1216–1229 (1990).

J. M. Zelenski, M. S. Santoro, D. C. Whelan, Would introverts be better off if they acted more like extraverts? Exploring emotional and cognitive consequences of counterdispositional behavior. Emotion 12, 290–303 (2012).

D. Chrobot-Mason, N. P. Aramovich, The Psychological Benefits of Creating an Affirming Climate for Workplace Diversity. Gr. Organ. Manag. 38, 659–689 (2013).

תמונה ראשית: עופר. תצלום: וינסנט ון זלינחה, unsplash.com

Photo by Vincent van Zalinge on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על השליש הנסתר

05
עדן

אין הגדרה בבמאמר מהו מופנם, כך יש סיטואציות שצוינו במאמר אחד מסמלות מופנמות,שהתחברתי לאופן התגובה בהן (כמו סביבת עבודה פתוחה, קטיעת יכולת הריכוז - בעקבות סביבת העבודה לדעתי אינה מבטאת מופנמות) לבין סיטואציות אחיות שצוינו שגם לאופן התגובה בהן התחברתי.

מאמר חשוב להעלאת המודעות לנושא ולהבנה שבמופנמות יש חוזקות רבות שרלוונטיות לארגונים בימינו. השלב הבא לאחר העלאת המודעות הוא יצירת השינוי הכה נדרש. הקמתי מיזם שמטרתו לחולל את השינוי באמצעות מנטורינג לאנשים מופנמים וייעוץ לארגונים. בנוסף, הקמתי קבוצה בפייסבוק שנקראת "כוחם של מופנמים" ואני מקיימת מעגלי שיח בנושא. מוזמנים להצטרף. נועה, אשמח ליצור קשר. תודה.

08
דרור

מאמר מעניין. מניסיוני, כיועץ ארגוני המסייע לאנשים להתמודד בשדה של הפוליטיקה הארגונית, גם מדויק מאד. חלק מהאמירות כאן מאד נפוצות בקב אנשים שאני עובד אתם, למשל: "עד שאני אוסף את המחשבות ורוצה להעלות רעיון מגובש בישיבה - מישהו אחר קופץ, מציע רעיון חצי מעובד שלא קרוב לעמוק שאני חשבתי עליו, אבל זוכה בכל הקרדיט".