השנה המאה ואחת

האם אנו יכולים לשבת בשקט, לבדנו, או שבין מסכים והסחות דעת, אבדה לנו היכולת? התשובה חיונית לעתידנו
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

שלושים שנה של בדידות המועצמת על ידי הטכנולוגיה היו אמורה להכין אותנו היטב לריחוק חברתי. הן לא. בני האדם עדיין רוצים סולידריות ואינטימיות, אבל כדי לזכות באלה עלינו ללמוד מחדש לקבל את הבדידות. וזו יכולה להיות הזדמנות טובה.

כתבנו את מה שאתם קוראים כאן כל אחד לבדו, קרובים אבל רחוקים זה מזה. כתבנו את זה כדי להתחבר

כתבנו את מה שאתם קוראים כאן כל אחד לבדו, קרובים אבל רחוקים זה מזה. כתבנו את זה כדי להתחבר. כדי לחבר את הנקודות בראשנו, לחבר תודעה לתודעה, לחבר את המחשבות שלנו למציאות של ממש, להתחבר עם אחרים שאולי ימצאו משמעות במילים הללו. האם הם מוצאים בהן משמעות?

כל כך הרבה מילים מתכנסות בימים אלה תחת הכותרת השחוקה ״(אהבה ושנאה; אמונה; התנהלות הנשיא; תכנון חכם של נסיעות) בימי קורונה״. גם זהו ניסיון להתחבר – לרומן האהוב של גבריאל גרסיה מארקס – וליצור מסגרת שלתוכה ניתן לתעל את החששות והתהיות שלנו. וכשמנסים להבין משבר, רומן נוסף של גרסיה מארקס מספק כותרת מתאימה לא פחות: ״מאה שנים של בדידות״.

ובוודאי יותר ממאה ימים. אבל אפילו זה יכול להיות יותר מדי כשאנחנו כל כך רוצים, צריכים, להתחבר לאחרים ולחוויות שלהם, עכשיו כשאלה דומות כל כך לחוויות שלנו. כעת כאשר המוות נדמה קרוב יותר, אנחנו רוצים להרגיש – ולגרום לאחרים להרגיש – שאנחנו עוברים את זה ביחד, לא לבד בייאוש או בתקווה. כשאיטלקים בסגר שרים ומנגנים לבד אבל ביחד, ומראים לנגיף שהוא עתיד להינגף, קשה שלא לראות את הרוח האנושית המנסה להתעלות, באמצעות הצלילים, מעבר לצרה שבתוכה היא שקועה. אפילו בונו חש די השראה לכתיבת שיר לא רע בכלל. ברוך הבא, חלף זמן רב. העובדה שכל זה, כמובן, הוא חלק מהצורך הטבוע בנו להשתייך, וגם להיות נחוצים, חשובה פחות. זה יפהפה.

כשהחיפוש אחר קשרים חברתיים הוא נואש כל כך, האם אנחנו לא בורחים ממה ש״זמן הקורונה״ דוחק בנו לעשות יותר מכל – להיות לבד, כשמחשבותינו לבדן מארחות לנו לחברה?

אבל יתכן שלכל זה יש צד אפל יותר. כשהחיפוש אחר קשרים חברתיים הוא נואש כל כך, האם אנחנו לא בורחים ממה ש״זמן הקורונה״ דוחק בנו לעשות יותר מכל – להיות לבד, כשמחשבותינו לבדן מארחות לנו לחברה? זוהי מחשבה מטרידה לכשעצמה. אנחנו מבועתים מהפגישה האפשרית עם עצמנו בסמטה חשוכה. ״כל בעיותיה של האנושות נובעות מאי יכולתם של בני אדם לשבת בשקט בחדר, לבד״, כתב בלז פסקל ב״הגיגים״ (Pensées). והמחקר המדעי העכשווי מאשש זאת: בני אדם מעדיפים לתת לעצמם מכות חשמל מאשר להישאר לבדם בחברת מחשבותיהם. אנו מעדיפים להכאיב לעצמנו מאשר לעקוב אחר הדיאלוג, הדיבור הפנימי שלנו, אותו מחול פנים-אישי של רפלקציה ביקורתית.

הבדידות היא חיונית לסולידריות של ממש, שאינה קשורה רק בתחושה טובה אלא בעשיית הטוב ביחד; איננו יכולים לקוות להבין מה הוא הטוב ללא, ובכן, חשיבה על הנושא. האם אנחנו בורחים מן הבדידות הרפלקסיבית, בעזרת הטכנולוגיה החדשה המציעה חיבור ללא חיבה – וללא מכאובים? אחרי הכול, למה לברוח אלקטרונית מעצמנו באמצעות כאב כשאפשר לעשות את אותו דבר באמצעות עונג?

כבר דור שלם שהטכנולוגיה עוזרת לנו להיפגש, אבל גם, אם זה מה שאנחנו רוצים, לברוח מעצמנו ומאחרים, לפגום בסולידריות – וגם באינטימיות – האמיתית. אם הרשתות החברתיות ידועות לשמצה בכך שהן הותירו אותנו ״לבד ביחד.... מצפים ליותר מן הטכנולוגיה ופחות זה מזה״, הדבר קרה משום שלעתים קרובות כואב לנו להיות באמת עם עצמנו, או להיות לגמרי עם אחרים. ולכן חיפשנו סולידריות בטוויטר, המרנו את האינטימיות בטינדר. כשהמכשירים הנוצצים בידינו (וליד המיטה שלנו), איננו צריכים לחשוש מאינטימיות פגיעה עם עצמנו או אם אחרים. אנו יכולים כעת לוותר על הכאב הזה, בעזרת מנה גדושה של דופמין.

ובכל זאת, בכל השנים הללו, התחלנו חשים בכאב נוסף: קודם כל ה״רעב לעור״ שלנו, אבל יותר מזה, כאב הרפאים שאנו חשים באיבר הקטוע, באינטימיות שאנו עצמנו קטענו מגופנו ומנפשנו. האם לא למדנו דבר מן הניסוי של הארי הארלו, שבו גורים של של קופי מקק שניצבו מול אם עשויה חוטי תיל האוחזות בקבוק מזון, ואם עשויה מגבת שבידיה לא היה מזון, חזרו ונצמדו לאחרונה? אולי היינו רוצים להתפתח מעבר ל״נחמת המגע״ הזו, אל ה״נוחות החומרית״. אולי כדאי שניזהר יותר במשאלותינו.

בספר ״אהבה בימי כולרה״, פלורנטינו אריסה מחכה חמישה עשורים ארוכים ומוכי אהבה נכזבת לפרמינה דאסה שתאהב אותו שוב. אנחנו כנראה מסוגלים לחכות בקושי חמישה ימים כדי להתחבר מחדש

קל היה לנו יותר להתמודד עם כאב הרפאים כאשר יכולנו לומר לעצמנו שבכל רגע יש לנו אפשרות לשוב ולחוש אינטימיות. נגיף הקורונה ניפץ את האשליה הזו, באכזריות. ואנחנו מפחדים. בספר ״אהבה בימי כולרה״, פלורנטינו אריסה מחכה חמישה עשורים ארוכים ומוכי אהבה נכזבת לפרמינה דאסה שתאהב אותו שוב. אנחנו כנראה מסוגלים לחכות בקושי חמישה ימים כדי להתחבר מחדש. המחשבה שיתכן כי מה שבזבזנו אולי אבד לעד מציקה לנו ולכן כעת אנחנו מנסים נואשות להתחבר (מחדש) עם אחרים.

אבל האם נוכל למצוא אחרים, אחרי שאיבדנו את עצמנו? בלי לקבל את הדיבור הבינאישי הפרטי שלנו, איך נוכל לקבל באמת אחרים ולנהל דיבור כזה איתם –לתמוך זה בזה? ואולי אנחנו לא רוצים. באוניברסיטה שלנו, קורנל, כמו במוסדות רבים בעולם, ההוראה הווירטואלית החליפה את הלימודים פנים אל פנים. האם מורים ותלמידים יתהו בעקבות כך למה נזקקנו מלכתחילה לחיבור הגשמי, או שהם יבינו שבלעדיו אנחנו הופכים ל״מכונות לומדות״?

אולי עלינו לחזור למקור המילה ״משבר״ (Crisis), שהיא ״החלטה״ (Krisis ביוונית), להשתמש במשבר הנגיפי הזה כהזדמנות לבחור בחירות טובות יותר

אולי עלינו לחזור למקור המילה ״משבר״ (Crisis), שהיא ״החלטה״ (Krisis ביוונית), להשתמש במשבר הנגיפי הזה כהזדמנות לבחור בחירות טובות יותר. אם סולידריות של ממש, ויותר מזה אינטימיות, תובעת מידה של רפלקציה בבדידות – אם ״דע את עצמך״ דרוש כדי ״לדעת את האחר״ – יתכן שגם ההפך הוא הנכון. אולי נוכל לשוב אל עצמנו על ידי חיבור של ממש עם אחרים. אז בפעם הבאה שבה תשמעו איטלקים בסגר מנגנים את הסוויטה לתזמורת מספר 2 של באך בסי מינור, תרשו לעצמכם לשאוף פנימה את אותה הרמוניה שמימית, ואז שבו בשקט בחדר, לבדכם.

אוריאל אבולוף מלמד באוניברסיטאות תל אביב, קורנל ופרינסטון. הוא חוקר את הפוליטיקה של הפחד והמאבק, של האושר והתקווה, ועוסק ברעיון האקזיסטנציאליזם הפוליטי ובשילובו במדעי החברה. שירלי לפן (LePenne) היא דוקטורנטית ללימודי ממשל באוניברסיטת קורנל ועוסקתבפוליטיקה של התקווה והיאוש,  בתנועות חברתיות ובחוויה הקיומית של המאסר.

הטקסט המקורי התפרסם בבלוג שלו ושל שירלי לה-פן (Shirley Le Penne) באתר Psychology Today.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מחכים. תצלום: ריאן יו, unsplash.com

Photo by Ryan Yoo on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אוריאל אבולוף ושירלי לפן.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על השנה המאה ואחת

01
סמדר זאבי

בס"ד
"לא טוב היות האדם לבדו"
לא סתם נקבעה אמרה זו בתנ"ך על האדם האנושי
כאשת חינוך, מוכרחה לומר שעם כל כישורי הטכנולוגיים וההתייעלות האמצעית במיקרו או במקרו - עדיין אין תחליף למגע אנושי בין בנ"א
לא ניתן להכליל ילדים בגן וסטודנטים באוניברסיטה כזו או אחרת בו זמנית.
מרגיש לי שהמוטו של הכותב הוא התנתק כדי להתחבר ולא ההיפך