השנים הרעות של בן גוריון

ההתרגשות הרבה סביב אירועי פרישתו האימפולסיבית של דוד בן גוריון מראשות הממשלה העניקה נופך היסטורי להסתלקותו מן המערכה. הסיבות להחלטתו, כמו גם העובדה שפרש טרוד ומודאג, עומעמו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

אחת החידות הלא פתורות בנוגע לתולדות חייו של האב המייסד של ישראל, דוד בן-גוריון, טמונה בסיבת התפטרותו המפתיעה מראשות הממשלה ביוני 1963. גם התפטרותו הקודמת, עשור לפני כן, היכתה בתדהמה את המערכת הפוליטית והציבור בישראל, אולם ניתן להעניק לה סיבות מחוורות. הראשונה טמונה בעייפות הנפשית העמוקה שלקה בה לאחר שהנהיג את היישוב העברי ואת המפעלים העצומים אליהם רתם את החברה הישראלית בשנותיה הראשונות – בניית מוסדות היישוב, מלחמת העצמאות, קליטת גלי העלייה העצומים שהכפילו את כמות האוכלוסייה, ההתמודדות עם המשבר הכלכלי, הסכם השילומים עם מה שכינה "גרמניה האחרת" חרף ההתנגדות העזה בציבור ובקרב העם היהודי בתפוצות. כל אלה תרמו לתשישות מנטלית, שהזקן לא התבייש להודות בה. סיבה נוספת טמונה היתה בממד החלוצי שאפיין את מדיניותו: בחירתו להתיישב בשדה בוקר היתה גם נסיון להוות דוגמה אישית לצורך לכבוש את השממה. במובנים מסויימים, בן-גוריון, שהקפיד לטעון כי דיבור שאינו צמוד למעשה שמממש אותו הוא ריק מתוכן, גם ביקש בכך לכפר על העובדה שבאופן אישי פנה בגיל צעיר לעסקנות ולא הגשים את חזון היהודי החדש, הקשור לאדמתו בקשר אינטימי. בגיל 67 הוא ביקש לפצות על כך בעבודה סיזיפית בדיר של שדה בוקר. והיתה עוד סיבה: הוא ביקש לבחון את הממסד שהקים מנקודת מבט חיצונית, ביושבו מבודד בצריפו.

מכל מקום, בחלוף כשנתיים הוא שב לממשלה.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

הודעת הפרישה השנייה, בעודו כבן 77, היתה אימפולסיבית יותר, קשה לנימוק מוחלט, גם בדיעבד.  גם אנשי לשכתו הופתעו לשמוע, בבוקר ה-16 ביוני 1963, כי הוא מניח את חרבו, ומתכוון להגיש מכתב התפטרות לנשיא המדינה, שנתיים לפני תום הקדנציה שנועדה לו. בתחילה קיוו נאמניו כי מדובר בעוד התפרצות זעם, שהיתה לחם חוקו של המנהיג שהגדיר את עצמו כ"איש ריב ומדון". מה גם שהוא לא סיפק סיבה נחרצת, מחוורת, להתפטרות. לשכתו הודיעה לבסוף כי בן-גוריון פורש עקב "צרכים אישיים" . אך פשרם המדוייק של אותם "צרכים" לא הובהר.

הם בוודאי היו קשורים גם לקביעתו הנחרצת - "מוטב לפשוט נבלה בשוק – ולא להיות ראש הממשלה" – אותה הטיח זמן מה לפני כן בפני אנשי לשכתו, לאחר עימות פוליטי נוסף עם אנשי מפלגת "חרות", על רקע הידוק היחסים והקשרים הצבאיים עם גרמניה המערבית. מאז ראשית שנות השישים קשה היה שלא להתרשם מהסלידה שחש כלפי התפקיד שבו כיהן כ-13 שנים. במקביל ניכר היה גם כי לאחר שהכריע במשימות הרות הגורל איבד עניין בהנהגת המדינה בימי הקטנות שנכונה לה. לעיתים קרובות נראה משועמם בישיבות הממשלה. את מלאכת הרכבת ממשלתו האחרונה, הממשלה העשירית שהוקמה בנובמבר 1961, הפקיד בידי לוי אשכול, כמו לא רצה עוד ליטול חלק ישיר במגעים הפוליטיים. עיקר מעייניו היו נתונים להשלמת הפרוייקט הגרעיני בדימונה ולצרכים ביטחוניים נוספים. בהזדמנויות רבות אמר כי הוא מבכר קריאה בספרי פילוסופיה והיסטוריה על פני עיסוק נוסף בשדה הפוליטי.

החלטתו לחדול עוררה השתוממות ודאגה גם במטה הכללי של צה"ל. יצחק רבין, סגן הרמטכ"ל, התקשה להשלים עם הבשורה. יחד עם האלוף מאיר עמית התייצב בביתו, והכריז, ברגשנות לא אופיינית, כי אומנם  "אין הצבא מתערב במדיניות, ואינו מהווה גורם ואסור לו ללחוץ", אך ההתפטרות היא "אסון". רבין הוסיף כי אינו מדבר רק בשמו. "כל האלופים אמרו שלא ייתכן הדבר, ואינם רואים איך אפשר בלי בן גוריון..." .

לפי דפוסי הממלכתיות שביקש בן גוריון להנחיל למדינה הצעירה, הוא אמור היה להעיר לאלופים כי אל להם להביע דעה באשר לזהות ראש הממשלה. אך הזקן, שהיה בימי פרישתו מדוכדך ומתוח עד לקצה עצביו, ציין ביומנו כי "בקושי החנקתי רגשותיי ודמעותיו".

***

את החלטתו לפרוש קשה לנתק גם מהעימות שהיה מנת חלקו, ערב הגשת מכתב ההתפטרות, עם שרת החוץ, גולדה מאיר. הוויכוח ביניהם, שהתקיים עד לשעת לילה מאוחרת, נסוב סביב ידיעה שהתפרסמה בעיתונות העולמית, ולפיה חיילים ישראליים מתאמנים בגרמניה המערבית. גולדה נחרדה מחשיפת שיתוף הפעולה בין המדינות. היא סברה כי דעת הקהל בישראל טרם מוכנה לכך, ודרשה להפעיל את הצנזורה, כדי למנוע "צרות מיותרות" .

שנים רבות צעדו בן גוריון וגולדה באותו הנתיב. בן גוריון העלה על נס את תרומתה למלחמת העצמאות, בזכות מפעל גיוס הכספים שניהלה בארצות הברית. הוא טיפח את מעמדה במפלגה, וזמן קצר לפני מבצע סיני ב-1956 מינה אותה כשרת החוץ. גולדה, מצידה, לא הסתירה את הערצתה כלפיו. "גם אילו אמר לי לקפוץ מהקומה החמישית – הייתי עושה זאת" , תיארה בשנות החמישים את דפוס מערכת היחסים ביניהם.

גולדה חששה כי העלאת נושא היחסים עם גרמניה לדיון ציבורי, למעלה מעשור לאחר ההפגנות הסוערות עקב חתימת הסכם השילומים, תערער את מעמדה של מפא"י במדינה

בפגישה שקיימו ב-15 ביוני 1963 לא היה זכר לתחושות אלה. גולדה ניצלה את פרסום הידיעה בעיתונות כדי להטיח בבן-גוריון כי הידוק היחסים עם גרמניה הוא מהלך שגוי מבחינה מוסרית. היא הביעה התנגדות עקרונית למושג שטבע הזקן, "גרמניה האחרת", במסגרת שאיפתו להבחין בין היחסים עם גרמניה המערבית לבין היחס לאנשי המשטר הנאצי. אבל לא רק סוגיות מוסריות עמדו במוקד הוויכוח הנוכחי. גולדה חששה כי העלאת נושא היחסים עם גרמניה לדיון ציבורי, למעלה מעשור לאחר ההפגנות הסוערות עקב חתימת הסכם השילומים, תערער את מעמדה של מפא"י במדינה.

לעומתה, בשלב זה של חייו, בהתקרבו לגבורות, לאחר כשלושים שנים בהם עמד בראש היישוב והמדינה, מעמדה של מפא"י הטריד את בן גוריון פחות. הוא ממילא מאס באילוצים הפוליטיים ובחישובים מפלגתיים, שגם הוא ידע היטב לעשות בשנים עברו. ומכיוון שלדעתו היחסים עם גרמניה היו נחוצים מבחינה כלכלית וביטחונית למדינה, לא רק שלא התנגד להסוואת הקשרים הצבאיים, הוא אף צידד בפרסומם.

ביחסו לגרמניה לא היה רק שיקול פרקטי. אלא גם הד לגישתו העקרונית ביחס להבדל שבין ימי הגלות לימי הקוממיות: הוא העדיף לדחוק לשיפולי הזיכרון הציבורי את ימי  השואה, שהביאו לשיא טרגי את חידלונם של היהודים בגלות, ולהשתית את החיים הציבוריים בישראל על מיתוסים של עוצמה וגבורה . הסבר נוסף להתנגדותו להסתרת הקשרים הצבאיים עם גרמניה היה טמון בשאיפתו לחנך את הציבור, ואת ההנהגה הישראלית, למדיניות של ריאל-פוליטיק. הוא ביקש מדיניות השוקלת אינטרסים מדיניים בהתאם לתמונת המצב הקונקרטית, ולא בהתאם לחשבונות היסטוריים שנובעים מתחושת הנרדפות והקורבות היהודית. ומשום שסבר כי האינטרס הנוכחי אינו עולה בקנה אחד עם טינה מדינית למשטר הגרמני החדש, יש להבחין בין אויבי ההווה והעתיד לבין אויבי העבר .

בכל הנוגע לממד הערכי-מוסרי הנוגע לפיוס המהיר שהנהיג עם הגרמנים, היה לו נימוק פילוסופי: בהאשמת הדור הנוכחי באחריות למעשי הדור הקודם בגרמניה מצויה עמדה "מהותנית", המייחסת לעם הגרמני תכונות שליליות גנטיות . "כל הפוסל אדם רק מפני שהוא שייך לעם הגרמני נודף ממנו ריח היטלריסטי או – ביתר רכות – גזעני" , כתב.

ואולם בעת הוויכוח עם גולדה לא התפנה להרחיב באשר לפילוסופיה של המוסר, אלא העלה נימוק טכני, קנטרני כמעט. אין בסמכותי, היתמם, לקבוע לצנזורה מה אסור לפרסם. גולדה מיאנה להשתכנע. לקראת חצות הסתלקה לביתה כעוסה ורוטנת.

העימות הלילי עם שרת החוץ, שנחשבה למקורבתו, היה רק אחד מני רבים שניהל בשלב זה עם נאמניו. גם איסר הראל, שעמד בראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים מאז 1952, ונחשב לאיש סודו המוחלט , הסתייג מהסתעפות היחסים עם גרמניה המערבית. הוא אף סבר כי בן גוריון מייחס משקל יתר לסיוע הכלכלי והצבאי מצידם. חילוקי הדעות ביניהם התעצמו מאז שלהי 1962, כאשר נודע למודיעין הישראלי כי מדענים גרמנים מסייעים למשטרו של נשיא מצרים, גמאל עבדל אל נאצר, להקים תשתית לפיתוח טילים לא קונבנציונליים. הראל ביקש לקדם פעולות חשאיות אינטנסיביות לסיכול מלאכתם.

בן גוריון העריך כי הסכנה אינה גדולה. בניגוד לעמדת "המוסד", הוא אימץ את הערכת המודיעין הצבאי, אמ"ן, שגרסה כי מדובר בפרוייקט חסר סיכוי להגשמה. הראל חשד כי ברקע הערכתו המזלזלת של הזקן בפרוייקט הגרמני-מצרי ניצב חששו מפני פגיעה ביחסים שרקם עם גרמניה. ב-1 באפריל 1963, לאחר שבן גוריון אסר עליו להעמיק את המערכה נגד המדענים הגרמנים, התפטר הראל מתפקידו. פרישתו של מי שהיה נאמנו בסוגיות הבטחוניות הקריטיות החריפה את תחושת הניכור והבדידות שחש הזקן בשלב זה.

הקשר הירדני

לעומת הספקנות שבה התייחס לפרשת המדענים הגרמניים במצרים (לימים התברר שבן גוריון ואנשי אמ"ן צדקו, ולא היה לפרוייקט סיכוי), בכל הנוגע להקמת "הפדרציה הערבית", האיחוד המדיני בין סוריה, מצרים ועיראק, אשר על הקמתה הוכרז באפריל 1963, נתקף בן גוריון בחרדה. אזהרותיו של נאצר כי בכוונת הפדרציה "לשחרר את פלסטין" הניעה אותו לפתוח במערכה דיפלומטית אינטנסיבית ומהירה: הוא שיגר אגרות לחמישים ממנהיגי העולם בדרישה להתייצב לצד ישראל על רקע האיומים על קיומה .

המערכה המדינית של בן גוריון קרסה במהירות. מנהיגי העולם הגיבו בצינה לחששותיו. ג'ון קנדי, נשיא ארה"ב, דחה את הצעתו לכונן ברית הגנה בין המדינות. הוא אף השיב בציניות למכתב ששיגר אליו בן-גוריון, והודיע כי ארה"ב דווקא מאמינה בכוחו של צה"ל להגן על המדינה . "הפדרציה הערבית", מכל מקום, התפוררה זמן קצר לאחר הקמתה עקב חילוקי דעות בין מרכיביה. בן גוריון הועמד בפני דימוי בעייתי, גם בקרב ממשלים זרים, וגם בקרב אנשי משרד החוץ הישראלי שראו באיגרות ששלח למנהיגי העולם ביטוי לפאניקה מיותרת. גולדה הסבירה בדיעבד כי לא פעלה למניעת הקמפיין המדיני רק מפאת כבודו של ראש הממשלה. "התייחסנו ביראת כבוד אל בן גוריון...אם כי השתוממנו" .

מדוע נחפז בן גוריון למערכה המדינית המופרזת? אחד הביוגרפים שלו, מיכאל בר זהר, גורס כי חרדתו היתה פרי חולשה אנושית אליה נתפס בהתקרבו לגיל הגבורות, לאחר עשרות שנות פעילות מתישה. ברטרוספקטיבה נראה שהאמת מורכבת מהסיבה הפסיכולוגית גרידא. אפשרות סבירה אחת היא שבן גוריון לא באמת חשש כי מדינות  "הפדרציה" ייזמו מלחמה נגד ישראל, אלא ינסו למוטט את המשטר בירדן. הוא סבר כי אם הן יצליחו במשימה, תיאלץ ישראל, כתוצאה מסילוקו של המלך חוסיין, להתערב, ובתום המערכה היא תמצא את עצמה שולטת על מאות אלפי פלסטינים בגדה המערבית. מכיוון שאחד הנדבכים עליהם השתית את בטחון ישראל היה הממד הדמוגרפי, והבטחת הרוב היהודי, הוא רצה להימנע מכך. עוד ב-1958, בעקבות ההפיכה בעיראק, כשהיו שהעריכו כי גם המשטר הירדני יתמוטט ותהיה זו הזדמנות לכבוש את הגדה המערבית, הזהיר מפני "הסכנה של תוספת מיליון ערבים בכוח למדינה המונה רק מיליון ושלושת רבעים יהודים...שוב נהיה מכותרים, ותקום בתוכנו 'אלז'יר' והיא עלולה לערער כל במדינה. בעייתנו הבוערת היא חוסר יהודים ולא חוסר שטח" .

אפשרות נוספת היא שבן גוריון ביקש להשתמש באיומי מנהיגי "הפדרציה" כדי להמחיש לממשל האמריקני את הסכנה הקיומית בה נתונה ישראל. בכך קיווה להיחלץ מדרישת הממשל לפקח באופן הדוק על פיתוח הכור בדימונה . בן גוריון מעולם לא אימת את הגרסה הזו בכתובים. אך היא מתכתבת עם העובדה שמאז כניסתו של קנדי לבית הלבן, בינואר 1961, הוא נאבק בלחצי הממשל, אשר שאף למנוע נשק אטומי מישראל כחלק ממדיניותו למנוע הפצת נשק גרעיני בעולם.

המתחים בין קנדי לבן גוריון נמשכו זמן רב. בראשית 1963 עוד ניסה ראש הממשלה  להסדיר פגישה אישית עם קנדי. כשהדבר לא הסתייע הוא שיגר, באפריל, את שמעון פרס לפגישה בבית הלבן. על חשיבות הפגישה תעיד העובדה כי רק בנדיר נפגש נשיא ארה"ב לשיחת עבודה עם דרג נמוך כמו סגן שר הביטחון של מדינה זרה. בפגישה, שאורגנה בחופזה ונמשכה כעשרים דקות, ניגש קנדי ללב העניין באופן ישיר: "אנו מלווים בעניין רב ביותר כל גילוי של התפתחות יכולת גרעינית באזור. זה יוצר מצב של סיכון רב. לכן הקפדנו על קיום מגע עם המאמץ שלכם בשטח הגרעיני. מה תוכל לומר לי בנושא?"  .

פרס לא נרתע. הוא הבטיח כי "אני יכול להגיד לך ברורות כי אנחנו לא נכניס נשק אטומי לאזור. בוודאי שלא נהיה ראשונים לכך. אין לנו כל עניין בזה, כי אם להיפך. עניינו אפילו בפירוק נשק מוחלט" . סגן שר הביטחון הצליח לחמוק מלחצי קנדי - ואולם ספק אם גם בן גוריון יכול היה להרשות לעצמו להטעות במישרין את הנשיא, שבכל מקרה הפעיל את המודיעין שלו באשר למתרחש בדימונה.

היחסים בין קנדי לבן-גוריון לא הצטיינו בהערכה רבה מראשיתם. סביר כי גם לכך היתה השפעה על חששו של הזקן מפני פגיעה בפרוייקט האטומי, שבו ראה את אבן היסוד להבטחת קיומה של ישראל בסביבה עויינת. הם נפגשו לראשונה ב-1960, כשקנדי היה עדיין מושל מסצ'וסטס ומועמד פוטנציאלי מטעם המפלגה הדמוקרטית לכהונת הנשיא. בתום הפגישה, בדרכם אל מסיבת העיתונאים, ובנוכחותם, תהה בן גוריון במפתיע, "מדוע אדם כל כך צעיר מבקש להיות נשיא?". קנדי, שהיה רגיש לנושא משום שיריביו במפלגה הרפובליקנית השתמשו בגילו הצעיר כטיעון נגדו, הגיב בחדות: "מפליא שמנהיג מדינה כה צעירה ותוססת מעלה שאלה כזו" . ביומנו ציין בן גוריון את קיום המפגש ביובש, ללא הבעת הערכה כלשהי .

כשנתיים לאחר תחילת כהונת הנשיא האמריקני, ציין ביומנו כי עדיין אינו "יודע כראוי טיבו של קנדי. יחסה של ארה"ב ידידותי, אך משום מה מסרבים למכור לנו נשק"

בן גוריון לא התפעל מקנדי גם לאחר שנבחר לנשיאות. במובן האישי הוא זיהה בו מנהיג שאפתן המכיל את הפגמים שבמנהיגות העידן המודרני, הטלוויזיוני, התיאטרלי מדי; מבחינה מדינית הוא התאכזב מהחלטתו לשקול את יחסה העויין של ארה"ב למשטר נאצר. לאחר פגישתם הרשמית בבית הלבן סיפר בן גוריון לעוזריו כי הופתע מכך שבסיומה ביקש הנשיא להיוועץ בו באשר ליחסו כלפי הבוחרים היהודים בארה"ב. הוא  חש כי קנדי מתייחס אליו כראש השדולה היהודית, ולא כראש ממשלת ישראל. "אתה צריך לעשות מה שטוב לארה"ב", השיב לו ביובש . בדרכו חזרה למלונו אמר הזקן לעוזריו, "הוא נראה לי פוליטישן" .

אכזבתו של בן גוריון מהנשיא גברה גם לנוכח תוכנית השלום שהציע למזרח התיכון.  במסגרת היוזמה נתבעה ישראל לקלוט לתחומה עשרה אחוזים מהפליטים הפלסטינים, לצד הבטחה שהיתר יקלטו בארצות ערב, בהדרגתיות, בתוך עשור. בן גוריון השיב להצעה במרי מוחלט. כאמור, נדבך מרכזי בתפיסת הביטחון שלו היה טמון במניעת שינוי דמוגרפי ביחס שבין יהודים לערבים בישראל. כדי לשמור על הרוב היהודי ביקש, מצד אחד, להעצים את העלייה, וליישב את היהודים בשטחים הלא מיושבים בנגב ובגליל; ומצד שני נאבק לשלילת עקרונית של "זכות השיבה".

אומנם הוא התיר לקלוט כמות מוגבלת של פליטים, כמדיניות הומניטרית של איחוד משפחות, אולם סירב ליטול אחריות לבעיית הפליטים מאחר שלגרסתו הם נמלטו מרצונם מאימת הקרבות במלחמת העצמאות. אדרבה: בתביעה לזכות השיבה הוא זיהה מתכון לפגיעה אסטרטגית בישראל. לכן דרש כי כל פשרה בעניין תטמון בחובה הבטחה  כי בכך בא הקץ לדיון עתידי בנושא. אחרת, הסביר, ישראל תמצא את עצמה "שוב באותה נקודה במשא ומתן, אם כי לאחר שקלטה כבר 100 אלף". הוא התאכזב גם מסירובו של ממשל קנדי לחמש את ישראל כפי שקיווה. כשנתיים לאחר תחילת כהונת הנשיא האמריקני, ציין ביומנו כי עדיין אינו "יודע כראוי טיבו של קנדי. יחסה של ארה"ב ידידותי, אך משום מה מסרבים למכור לנו נשק" .

לנוכח מערכת היחסים העכורה בין הנשיא לראש הממשלה העלה פרופ' יובל נאמן, אחד הבכירים דאז בקריה למחקר גרעיני, סברה נוספת בנוגע למניעי ההתפטרות של הזקן: לאחר שהבין כי אין בכוחו להפיג את לחצי הנשיא באשר לפיקוח על הכור, העדיף כי אשכול, אמן הפשרות, יחליף אותו בתפקיד, מתוך הנחה שיעלה בידיו למצוא נתיב להמשך פעילות הכור, מבלי לעלות על מסלול התנגשות עם ארה"ב .

בגין, מאחוריך

דאגותיו של בן גוריון לפני התפטרותו לא היו נתונות רק להקשר המדיני והגרעיני. הוא הוטרד גם מההתפתחויות בזירה הפוליטית. התהדקות היחסים בין אישים ב"אחדות העבודה" וב"חרות" – חברים בשתי המפלגות תבעו את ארץ ישראל השלמה והתנגדו ליחסים עם גרמניה – עוררה את חששו כי מתקרב היום שבו בגין יצליח לעמוד בראש גוש פוליטי שיכבוש את השלטון. הוא הכיר בכך שחלקים נרחבים בציבור הזדהו עם טיעוני בגין נגד היחסים שרקם עם גרמניה . על רקע זה כתב ביום התפטרותו כי הוא מודאג מפני "כוחו ההולך וגדל וחוצפתו הגדולה" של "המנהיג"  (כך כינה את בגין, ברמיזה לאופי הפאשיסטי, לטעמו, של התנועה הרוויזיוניסטית).

והוא נחרד מעוד התפתחות, אינטימית יותר. בגיל 77 זכרונו החריף של בן גוריון החל לתעתע בו לעיתים. אומנם לא היה בכך כדי להשפיע על תפקודו, אך העובדה שהיו מקרים בודדים שבהם התקשה לזכור את שמו של מכר מימי עבר או שם של מקום מסויים – החרידה אותה מפני התרחבות התופעה. "אפשר לחדש תאים רבים בגוף האדם, אך לא את תאי הזכרון", אמר בדאגה .

וכך, לנוכח חרדותיו המדיניות והבטחוניות, אכזבתו מנאמניו בשדה הפוליטי, בעיות בריאות נוספות שהכבידו עליו (בשנת 1962 רותק למיטתו למשך שבועות עקב דלקת ריאות וכאבי גב), והמתח הנפשי בו היה נתון זה שנים – התגבשה החלטתו האימפולסיבית להתפטר, לפני שהשלים את הקדנציה שנועדה לו.

ההתרגשות הרבה סביב אירועי פרישתו, הערצת ההמונים שהצטופפו כדי לחזות בטקסי הפרידה, הברכות ממנהיגי עולם – כל אלה העניקו נופך מעט רגשני, היסטורי, להחלטתו להסתלק מן המערכה. הסיבות להחלטתו, כמו גם העובדה שפרש טרוד ומודאג, עומעמו.

ואם עוד היה ספק בדבר התערערות מעמדו בזירה הפוליטית, הוא ניכר ביחס הפושר של בכירי מפלגתו, מפא"י, להודעת פרישתו. ערב פרישתו הקודמת לשדה בוקר, ב-1953,  כתב לו זלמן ארן, מבכירי מפא"י, "אני מתחנן אלייך, אל תעשה זאת. העם האומלל הזה והמדינה הטרגית הזאת - אין בכוחם לשאת זאת" . זה היה מכתב אופייני. הפעם הזדרזה מזכירות מפא"י להתכנס יום לאחר התפטרותו, והטילה את מלאכת הרכבת הממשלה על שר האוצר לוי אשכול . אשכול נבחר בתמיכת בן גוריון ובעידודו; אך המהירות בה הסתגלו ראשי מפא"י לחילופי הגברי מחזקת את ההכרה בכך שבמובנים מסויימים בן גוריון פרש כשגם במפלגתו ביקשו ממנו לחדול .

מאז שפרש בן-גוריון מראשות הממשלה ועד שהתפטר גם מתפקידו האחרון כחבר כנסת מטעם "הרשימה הממלכתית" חלפו שבע שנים. היו אלה שבע השנים הרעות שלו, במהלכו נסחף למאבק עקרוני ואישי בהנהגת המדינה, נגד הממסד שכונן, עד שנדחק לשיפולי הבמה הפוליטית. בשנות השבעים, כשביקש להתרכז בכתיבת האוטוביוגרפיה שלו, על רקע רטרוספקטיבה אישית ולאומית הוא נדרש לא פעם להסביר את החלטתו המפתיעה להתפטר. בנושא זה דבר אחד היה ברור ומוחלט: חשוב היה לו כי בהיסטוריה תיחרט הטענה כי החלטתו לפרוש היתה עצמאית לחלוטין. את הפרספקטיבה שהציעה הסבר אחר - כי למעשה הודח מתפקידו, בתהליך לא מוכרז, על ידי חבריו להנהגת מפא"י – דחה לחלוטין. לאזרח שהעלה בפניו, בתמימות, את השאלה אם "סולק מהשלטון", השיב בן-גוריון בזעף אופייני: "מכתבך מסתיים בדבר שהוא ההיפך מהאמת, כאילו הממשלה (איזו?) נטלה ממני כתר מלכות. כתר כזה לא היה לי אף פעם – הייתי רק ראש ממשלה ושר ביטחון, ורק ברצוני הסתלקתי מזה מטעמים שאין לי עניין לפרש לך. אבל אף ממשלה אחת לא נטלה ממני סמכות ראש ממשלה ושר ביטחון! האם חז"ל לא הקפידו על אמירת אמת?" .

ואולם העובדה שהתקשה להצביע על נימוק ברור מעידה כי בדיעבד לא היה שלם עם החלטתו. באחד המכתבים שכתב ציין כי התפטר מתוך הצורך להציב תקדים עקרוני-דמוקרטי, ולפיו "אין איש צריך להישאר בממשלה למעלה מ-15 שנה" . במכתב אחר כבר גרס כי "פרשתי כדי לא להיות מזוהה עם המדינה עצמה, אך אינני חושב שכל אחד צריך לפרוש אחרי 15 שנה בהכרח" .

מה פשר הסתירה הזו? מבחינת הממד הציבורי, הוא אכן חשב כי מוטב להחליף את ראש הממשלה לאחר פרק זמן כה ארוך. אך בכל הנוגע לממד הפרטי, בעיקר משום שבעשור התשיעי לחייו עדיין בערה בו התשוקה למהפכה חלוצית נוספת, שכבר לא היה בכוחו הפוליטי לממש, הוא חש כי מוטב לאדם להימנע מלכבות את לפיד חייו מתוך החלטה.

המאמר מבוסס על הביוגרפיה החדשה "בן גוריון, אפילוג" מאת אבי שילון, עיתונאי ודוקטורנט למדעי המדינה, שרואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אבי שילון .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על השנים הרעות של בן גוריון