פרויקט המחילה השתחררתי מהשבי

הָנֶקֶה קוֹאטְס נולדה מעט לפני מלחמת העולם השנייה באי ג'אווה באיי מזרח הודו ההולנדיים (כיום אינדונזיה), שם לאביה היו מטעי תה. לאחר הפלישה של היפנים לג'אווה ב-1942 היא נאלצה לעבור שלוש שנים וחצי מילדותה באחד מ-300 מחנות הריכוז שהיו באזור. לאחר המלחמה, כפי שקרה בהרבה מושבות קולוניאליות, הוריה של הנקה נשארו באי בעוד שהיא ואחיה חזרו להולנד וחיו אצל משפחות אומנה. מאוחר יותר הנקה עברה לאנגליה, שם היא מתגוררת עד היום.

לאחר הפלישה כל הנשים והילדים האירופאים התבקשו לעבור למחנות הגנה למען ביטחונם. עזבנו את בתינו מרצוננו בתקווה להיות מוגנים אך ברגע שהמחנות התמלאו הם הקיפו אותנו בגדרות תיל. בינתיים אבות ובעלים נשלחו לעבוד במסילת הרכבת של בורמה או נכלאו במחנות ריכוז ברחבי יפן.

הועברנו ללא הרף ממחנה אחד למשנהו, לרוב בקרונות רכבת נטולי מושבים, שירותים, מזון או מים. המחנה האחרון שלי היה מחנה Tjideng הידוע לשמצה (כיום חלק מגָ'קַרְטָה) אשר אכלס כ-11,000 נשים וילדים. המחנה היה אחד מני רבים שהוקם עבור אזרחים אירופאים, בעיקר הולנדים, שהוגדרו כ"אורחי הקיסר", בשנים 1942-1945. אלה מאיתנו שהגיעו לשם עברו חוויה שאפשר לכנותה "גיהינום עלי אדמות".

במחנה היה מחסור במזון וניזונו מדיאטת רעב שכללה חצי קליפת קוקוס עם אורז ומרק פרחי לוטוס פעם ביום. מים ותנאים סניטריים כמעט שלא היו, וציוד רפואי היה נדיר מאוד מפני שהיפנים החרימו את כל החבילות של הצלב האדום. כולנו סבלנו ממחלות טרופיות כמו כולרה, דיזנטריה ומלריה.

הדבר שהשפיע עלינו יותר מכל באותם שלוש וחצי שנים בשבי הייתה ההשפלה חסרת הרחמים של היפנים. יום ולילה צרחו עלינו, הוענשנו הושפלנו בפומבי. שערנו נגזז בסכינים קהות והצליפו בנו בקביעות בשוטים ארוכים. פעמים רבות ביום הובלנו למגרש המסדרים, שם נאלצנו לעמוד במשך שעות בשמש הטרופית הקופחת ולהשתחוות לשובינו. אחד הזיכרונות המוקדמים שלי הוא מגיל ארבע כשאילצו אותנו לצפות בתלייה של שני חיילים הולנדים. עד סוף המלחמה מאות ואלפי נשים וילדים מתו מתת תזונה, מחלות טרופיות ומחסור בתרופות. הייתי אחת מבני המזל ששרדו.

ב-1948 נשלחתי להולנד לסיים את חוק לימודי (עברתי 11 בתי ספר בסך הכל!). חייתי אצל מספר משפחות אמנה אכזריות להדהים. כבעל מטע, המשיך אבי לעבוד תחילה באינדונזיה ואחר כך בגאנה ומכיוון שחופשתם של אירופאים חלה רק כל ארבע שנים, הורי הפכו לאנשים זרים עבורי.

על אף שלשנים במחנה הריכוז הייתה השפעה עמוקה והרסנית עלינו, לא דיברנו על כך במשפחה מכיוון שהנושא היה טאבו כשחזרנו להולנד. ההולנדים סבלו מהכיבוש הגרמני, הם סבלו מחורפים קרים ורעב והם לא היו מעוניינים לשמוע על הסבל שלנו.

מאוחר יותר הוכשרתי להיות אחות ועברתי לגור באנגליה. בגיל 23 התחתנתי עם גבר אנגלי ונולדו לי שלושה ילדים. לשנים הטראומטיות של ילדותי הייתה השפעה ישירה על מערכת היחסים שלי עם בעלי ואפשרתי לעצמי להיות נתונה להתעללות והשפלה מצדו במשך שנים.

זה נראה כאילו השנים במחנה הריכוז יצרו אצלי "התניה" להשפלה. מגיל צעיר למדתי לציית כדי להימנע מעונש כך שכאשר מצאתי את עצמי נשואה לאיש שאוהב לשלוט בי, המשכתי לחיות כאדם מובס. הדינמיקה הזו השתנתה רק כשילדיי עזבו את הבית. העובדה שנהניתי מהחירות החדשה גרמה למתחים ועימותים עם בעלי. וכך לאחר 40 שנות נישואין בעלי עזב אותי לאחר שהיכה אותי ושבר לי שוב כמה עצמות.

רק כשהשתתפתי בקורס נוצרי להתאוששות מגירושין, למדתי לראשונה להתמודד עם הטראומות שלי בעזרת מחילה. מעולם לא הייתי בן אדם ששונא אך למדתי להכיר שמחילה היא תהליך איטי וממושך. חשבתי שסלחתי לשוביי היפניים ועם זאת תמיד הייתי מודעת לשערות הסומרות בעורפי כששמעתי קול יפני.

הצונאמי ביפן שינה את הכל. הכנסייה שלי ביקשה מאתנו להתפלל למען הקורבנות היפניים. אחרי תפילה רבה הצלחתי לעשות זאת. המחווה הסופית שבה אפשרתי לאלוהים לעזור לי להתמודד עם שאריות הטינה שלי היא שאפשרה את הריפוי המוחלט. אינני חוששת עוד מקולות יפניים.

מחילה היא תהליך מרפא וכוח חיובי בחיי. היא מעניקה לי תחושה מתמדת של חסד ושלווה. כעת אני מספרת את סיפורי בבתי ספר, כנסיות וקבוצות לא דתיות. כמעט תמיד יש מישהו שניגש אלי אחרי ההרצאה ומספר לי עד כמה הסיפור שלי היה משמעותי עבורו. המשמעות של מחילה איננה שעליך לחבב או להתיידד עם מי שאתה מוחל לו. כתבתי מכתב קצר לבעלי לשעבר ובו אמרתי כי אני מצטערת על חלקי בפרידה שלנו ושסלחתי לו. ראיתי אותו פעמיים במהלך 13 שנים. בגידה היא דבר שאחרים מעוללים לנו אך מרירות היא דבר שאנו מעוללים לעצמנו. פעמים רבות הימנעות מסליחה עוברת מדור לדור. אם איננו סולחים אנו עלולים לאבד את חדוות החיים לעומת זאת אם אנו סולחים אנו מפיצים שלווה, חסד ומשקמים את מי שאנו מוחלים לו וגם את עצמנו.

 

© The Forgiveness Project

״פרויקט המחילה״ הוא ארגון עטור פרסים ללא מטרות רווח שאוסף סיפורים אמיתיים על סליחה ומחילה כדי לעודד הבנה והתבוננות ולאפשר לאנשים להשלים עם כאב ולהתגבר על טראומות בחייהם.

תורגם במיוחד לאלכסון על-ידי סימונה באט

תצלום ראשי: © Brian Moody / The Forgiveness Project

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי The Forgiveness Project.


תגובות פייסבוק