ואולי מוטב היה בלי?

חשוב להכיר באפשרות לחוש חרטה על הבאת ילדים לעולם, בין אם היא זמנית ובין אם היא מהותית וקבועה
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

המחשבה שהורים עשויים להתחרט על כך שילדו ילדים היא טאבו שקשה להימלט ממנו. בתקופה של הערצת תינוקות, כמעט כל התרבויות מצפות מכולם, ובעיקר מנשים, לרצות ללדת ילדים. האידיאולוגיה הפופולרית המעודדת הולדה (Pronatalism) מקדמת את הרעיון שלפיו ההורות היא המקור השופע ביותר להגשמה אנושית. לכן אסור להזכיר את החרטה על ההורות, או הרצון לבצע אותה בצורה אחרת – היא נתפשת כדחייה של התפקיד האנושי הטבעי ביותר והמקודש.

יש לנו יכולת מתוחכמת לדמיין שאם היינו בוחרים בחירות אחרות, דברים היו מתרחשים באורח טוב יותר, ואנו עושים זאת לעתים קרובות. לכן טבעי שישנם הורים שחווים מידה מסוימת של חרטה על כך שילדו ילדים

עם זאת, הורים חשים לעתים חרטה על כך שהולידו ילדים. והאמת היא שהדבר לא אמור להפתיע. חרטה היא חוויה אנושית נפוצה ובסיסית – מצב רגשי וקוגניטיבי שמאופיין במחשבה סותרת על אודות מעשים שנעשו או לא נעשו. יש לנו יכולת מתוחכמת לדמיין שאם היינו בוחרים בחירות אחרות, דברים היו מתרחשים באורח טוב יותר, ואנו עושים זאת לעתים קרובות. לכן טבעי שישנם הורים שחווים מידה מסוימת של חרטה על כך שילדו ילדים. ההורות עשויה בהחלט להעניק לנו דברים חיוביים, אבל היא גם מתישה ומשנת חיים, והיא גובה מחיר מבחינה פסיכולוגית, רגשית ובתחום מערכות היחסים.

חוויית החרטה ההורית ראויה לתשומת לב, ועם זאת ישנם רק מעט מחקרים בנושא, והם מתמקדים באימהות. כחוקרות המתעניינות בזהות והורות, שמנו לב לשתיקה בכול הנוגע לחרטה, ורצינו להבין טוב יותר כיצד הורים – אימהות ואבות כאחד – חווים את הרגש הזה. שיח כזה יאפשר אולי להורים החווים חרטה להרגיש יותר טוב וגם פחות בודדים.

לשם כך, חקרנו את האופן שבו הורים מתקשרים חרטה על כך שילדו ילדים, בהקשר שמחוץ למעבדת המחקר: ב-Reddit.  זוהי קהילה בינלאומית מקוונת שבה המשתמשים יוצרים שרשורי משנה (Subreddits) כדי לדון בהם במגוון רחב של נושאים. הפורמט הזה מאפשר לאנשים להביע – אנונימית – מחשבות ורגשות שאינם נחשבים ראויים במפגשים יומיומיים, וכך יכולנו לבחון מבפנים את המורכבות והניואנסים של החרטה ההורית כפי שהיא מובנת ובאה לידי ביטוי.

רץ, אתלטיקה, עגלת תינוק, איש צעיר

השילוב לא קל, ולעתים הוויתורים קשים וכואבים. תצלום: דרק אוונס.

חיפשנו דיונים העוסקים בחרטת משנה, וניתחנו 286 פוסטים שהזכירו חרטה או רמזו עליה. משתתפי הדיונים הצהירו שהם חשבים חרטה על כך שילדו ילדים, כי הם מתגעגעים למשהו בחיים שלפני ההורות, או היו רוצים לחוות משהו אחר בנוגע להורות. מתוך 286 הפוסטים, זיהינו 107 משתמשים שהיו אימהות ו-95 משתמשים שהיו אבות. 84 מהמשוחחים היו ממגדר לא ידוע.

אילו יכלו לחזור בזמן, הם לא היו נמנעים כליל מללדת ילדים, אלא היו משנים חלק מן ההיבטים בהקשר שבו הפכו להורים. תזמון, למשל, הוא נושא נפוץ

גילינו כי חרטה על הורות שייכת לאחת משתי קטגוריות. הראשונה היא ההורים המתחרטים על הנסיבות הקשורות בהולדת הילדים. אילו יכלו לחזור בזמן, הם לא היו נמנעים כליל מללדת ילדים, אלא היו משנים חלק מן ההיבטים בהקשר שבו הפכו להורים. תזמון, למשל, הוא נושא נפוץ. חלק מההורים היו מעדיפים ללדת ילדים בשלב מאוחר יותר – הם מספרים כי היו רוצים יותר כסף, יותר זמן או אפשרות לטייל או לקדם את הקריירה שלהם לפני שלב ההורות. כפי שכתבה אחת האימהות: ״רציתי להיות יותר מבוססת [בקריירה שלי] לפני שאכנס למצב-אימהי״. אחרים מצטערים שלא ילדו ילדים מוקדם יותר, כי הם סבורים שאילו היו צעירים יותר היו יכולים להתמודד טוב יותר עם שנות ההורות הראשונות המעייפות, ולעשות זאת עם יותר אנרגיה.

הורים אחרים רצו לשנות את מספר הילדים שילדו. חלק הצטערו שלא ילדו יותר ילדים, ואחרים הסבירו כי הלחץ הכרוך בניהול הצרכים הכלכליים והרגשיים של מספר ילדים מתיש אותם וגורם להם להתחרט. חרטות כאלה עשויות להיחלש עם הזמן: כשהסתיימו השנים הראשונות שבהן ההורים סבלו ממחסור בשינה, היו שאמרו שגם החרטה נעלמה. כפי שכתבה אחת האימהות: ״לפעמים התחרטתי שהיו לי כל כך הרבה, ארבעה בסך הכול ושניים מהם תאומים, אבל הרגשתי את זה יותר כשהם היו קטנים. כעת כשכל ילדיי בגרו, אין לי חרטות״. אולם עבור אחרים, התחושה הזו לא נעלמה עם הזמן.

עבור חלק מההורים, הבעיה הייתה בן הזוג שעמו ילדו את ילדיהם. אם אחת אמרה: ״אני לא מתחרטת עליה, אבל אני מתחרטת על המצב. לבת שלי אין משפחה של ממש, מלבדי. לעולם לא יהיה לה אבא... אני שונאת את בעלי לשעבר כל כך משום שהוא דחה אותה״. סוג כזה של חרטה הוא מורכב ושופע סתירות: ללדת ילד עם אדם אחר פירושו ילד אחר לגמרי. החלופות שאנו מדמיינים אינן חלופות פשוטות, אלא חיים שונים לחלוטין.

נתקלנו גם בחשש כללי יותר באשר לעולם שבו אנשים הפכו להורים. נוסטלגיה הורית באשר לסביבה הנעימה והבטוחה שבה הם עצמם גדלו עומדת בתפישתם בסתירה למצב המסוכן והאכזר המתקיים בעולם כיום

נתקלנו גם בחשש כללי יותר באשר לעולם שבו אנשים הפכו להורים. נוסטלגיה הורית באשר לסביבה הנעימה והבטוחה שבה הם עצמם גדלו עומדת בתפישתם בסתירה למצב המסוכן והאכזר המתקיים בעולם כיום. כפי שאמרה אחת האימהות: ״החרטה היחידה שלי בנוגע להולדת הילדים עלתה אחרי 11 בספטמבר, אז הבנתי שהילדים שלי יגדלו בעולם הרבה יותר מפחיד מכפי שיכולתי לדמיין אי פעם״.

חיילים, ילד, מורדים, תרמילים, קליעים, הרפובליקה המרכז אפריקנית

לאיזה מין עולם אנו מביאים אותם? ילד במחנה מורדים ברפובליקה המרכז אפריקנית. תצלום: hdptcar

כשהורים מתחרטים על הנסיבות הקשורות בהולדת ילדיהם, יתכן שהם מתגעגעים להיבטים שונים בחייהם הקודמים – האפשרות להתעורר מאוחר בסופי שבוע, לטייל בחופשיות או לעסוק בתחביבים – ויתכן כי הם לא אוהבים היבטים של חייהם החדשים, כמו ההכנסה הפחותה או הצורך להתמודד עם בן הזוג לשעבר. אבל הם לא מתחרטים על הולדת הילדים עצמם. הורים אלה אומרים שהחרטות שהם חשים קטנות לעומת הסיפוק שהעניקו להם ילדיהם, והם מתארים, למשל, את ״הפלא והתדהמה״ שהם חשים כשהם חווים שוב את הילדות מבעד לעיני הילדים. חרטה נסיבתית היא מסוג החרטה שאנחנו מסוגלים להביע יותר בקלות באוזני אחרים.

יש הורים המתחרטים על עצם הולדת ילדיהם – הם מרגישים שאילו יכלו לחזור בזמן, לא היו יולדים שוב ילדים

להורים קשה יותר להודות בקטגוריה השנייה של החרטה. זהו סוג החרטה שגרמה לאחד המשתתפים בדיון לכתוב: ״אני לא יכול לומר את הדברים האלה בקול רם, לעולם, ולעולם לא אומר אותם״. מדובר בהורים המתחרטים על עצם הולדת ילדיהם – הם מרגישים שאילו יכלו לחזור בזמן, לא היו יולדים שוב ילדים.

יש מי שקושרים הורות באובדן קיצוני. בעיקר אימהוֹת. הן מתחרטות על הציפייה להיות מסורה לילדים על חשבון כל דבר אחר בחייהן, ועל השגרה היומיומית. אחת המשוחחות כתבה: ״הייתי מחזירה את השעון לאחור בלי למצמץ. ההורות, או בעיקר האימהות, אינה מספקת והיא גם משפילה מבחינה אינטלקטואלית... אני לא באמת מתאימה להיות אימא... אני שונאת את כל הדברים שאני 'חייבת לעשות' במסגרת היותי אם...״

אחרים חושבים שהם הורים גרועים. לעתים קרובות, הם מרגישים שבעיות בריאות גופניות או נפשיות שלהם פירושן שהם אינם מסוגלים למלא את כל מה שנדרש מהם כהורים. הדבר גורם להם להתחרט על שהפכו להורים, כי הם רואים את הכישלון שלהם להיות הורה ״טוב״ ככישלון מוסרי. כפי שאחד האבות אמר: ״[הבן שלי] נפלא, אבל אני מתחרט לגמרי על שילדתי אותו, רק בגלל שאני מובטל, בן 25, וכבר עשור שאני מתמודד עם דיכאון קשה. במילים אחרות, אני פשוט חרא של בנאדם״.

יש הורים שמדגישים כי הם אוהבים את ילדיהם ובמקביל מתחרטים על שילדו אותם. לעתים, הם גם אוהבים וגם לא מחבבים את ילדיהם

רבים מן ההורים הללו – אבל לא כולם – מבחינים בין אהבה לילדם לבין החרטה, ומדגישים כי הם אוהבים את ילדיהם ובמקביל מתחרטים על שילדו אותם. לעתים, הם גם אוהבים וגם לא מחבבים את ילדיהם. אחד האבות אמר: ״אני אמנם אוהב את שני ילדיי מאוד, ומוכן להקריב את חיי למענם, אבל אילו יכולתי לחזור בזמן, לא הייתי יולד אותם״. הוא הסביר: ״אני בעצם בכלל לא מחבב את הבת שלי... האישיות שלה לא מוצאת חן בעיניי... היא מסוג האנשים שאני שונא... גברת צעירה נפוחה נורא״.

תינוק, מיטת תינוק, כובע סרוג, צמר

לא תמיד התחושה היא שמדובר במתנה. תצלום: Taksh

ישנם גם מקרים נדירים של הורים מתחרטים שלא אוהבים את ילדיהם. אב אחד אמר: ״לא הרגשתי דבר כלפי הילד, הוא היה בעיניי כמו חפץ״. חלק מהמשתתפים סיפרו שוויתרו על משמורת או זכויות ראייה של ילדיהם – הדחייה המפורשת ביותר של תפקיד ההורה שנתקלנו בה במחקר. בגלל שישנו מחקר מועט כל כך בנושא, לא ברור איזו השפעה יש לחרטה הורית עמוקה כזו על הילדים עצמם, אבל אנחנו יודעים לפחות שהורים המרגישים תשישות נוראה בנוגע לתפקיד ההורים שלהם, נוטים יותר להזניח את ילדיהם ולהתעלל בהם. כדי להגן טוב יותר על הורים וילדים כאחד, חיוני לחשוף מבין הצללים את הנושא של חרטה הורית קיצונית.

אנחנו צריכים לנרמל את החרטה ההורית כתגובה נפוצה ומובנת לאירוע משמעותי בחיים, דבר שיאפשר לאנשים לחוש פחות בודדים. עבור הורים הממשיכים לתפקד היטב על אף תחושת החרטה שלהם, האשמה והבושה הכרוכות בתחושה זו רק ישתיקו אותם ויחריפו את המצב

אבל גם כשילדים אהובים ומטופלים היטב, חשוב להבין מה גורם להורים לחוש חרטה. אפשרות אחת היא פשוט שההורות עשויה להיות קשה מאוד, וכרוכה בשינוי מהותי בחירות האישית, בזהות ובנסיבות החיים. בעקבות שינוי כזה באורח החיים, טבעי שאנשים ירגישו מידה של חרטה – ואפילו תחושה שלא היו צריכים להיות הורים. אבל יתכן גם שיש מי שמתחרטים על הולדת הילדים כי הם מעולם לא רצו ילדים: יתכן שנכנסו להיריון בטעות, או שהולידו ילדים כתוצאה מלחץ חיצוני. אב אחד במחקר העיר: ״מעולם לא רציתי ילדים, ואמרתי את זה במפורש לאשתי (כעת לשעבר) מיום שהיכרנו. זמן מה לאחר מכן, היא פתאום נכנסה להיריון בטעות. היא אמרה תמיד שזו הייתה הפתעה... אני לא משוכנע, אבל לא יכולתי להוכיח אחרת״.

ניתן לנקוט צעדים קטנים כדי לפוגג את הבושה שבחרטה ההורית. ראשית, עלינו לאפשר בחברה לאנשים – ובעיקר לנשים – לסרב מראש להיות הורים. הדבר יאפשר לבקר את העמדה הדומיננטית המעודדת ילודה, ויסייע להסרת הסטיגמה סביב הבחירה שלא להיות הורים. אבל אנחנו צריכים גם לנרמל את החרטה ההורית כתגובה נפוצה ומובנת לאירוע משמעותי בחיים, דבר שיאפשר לאנשים לחוש פחות בודדים. ברור שאם חרטה הופכת לקיצונית כל כך עד שהילד כבר אינו בטוח, יש להגן על הילד. אבל עבור הורים הממשיכים לתפקד היטב על אף תחושת החרטה שלהם, האשמה והבושה הכרוכות בתחושה זו רק ישתיקו אותם ויחריפו את המצב. כדי לשפר את הנסיבות עבור הורים וילדים, החברה צריכה לדבר בפתיחות על חרטה הורית – ולא רק מאחורי מעטה הגנה של אנונימיות ברשת.

ג׳נה אבץ (Jenna Abetz) היא מרצה בכירה המלמדת תקשורת בינאישית ומשפחתית, נראטיב וזהות בצ׳רלסטון קולג׳ בקרוליינה הדרומית.

ג׳וליה מוּר (Moore) מלמדת תקשורת ארגונית ובינאישית באוניברסיטה של יוּטה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: לא שאלו אותו, ולא תמיד פשוט שהוא הגיע לעולם. תצלום: מקס גונצ'רוב, unsplash.com

Photo by Max Goncharov on Unsplash

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'נה אבץ וג'וליה מור, AEON.


תגובות פייסבוק