ובמעבר חד מדי

מגיש החדשות לא יכול שלא לעוות את פניו, כאשר הוא מתכוון להתחיל ולדווח על גירושים מתוקשרים של כוכבי קולנוע בדיוק לאחר סיקור שעסק במעשה רצח מקפיא-דם. גם הביטוי הנודע "ובמעבר חד", תמיד נשמע באינטונציה מסויימת, בנגינה מיוסרת. המועקה, המורגשת באופן כה ניכר במעבר המלאכותי והמנוכר בין נושאים כה מנוגדים במהותם, מעוותת את פניהם ואת קולם של המגישים המעונבים והרשמיים.

מדוע נוצר אותו "מעבר חד"? מהדורת החדשות עוסקת בנושאים בהם יש עניין לציבור, וככל שהנושא חשוב יותר, הוא יקבל קדימות ועדיפות, הן מבחינת סדר הצגת הנושאים והן מבחינת היקף הזמן המוקדש לכל אחד מהם. הרי זו התכלית העיקרית של מהדורת החדשות -- להציג את המתרחש בארץ ובעולם היום, באופן ממצה, בהיר וממוקד: לברור את הנושאים העיקריים והמשמעותיים ביותר עבור הצופים ולהגישם באופן מרוכז.

יחד עם זאת, מהדורת החדשות היא מוצר מסחרי, ובתור מוצר מסחרי, על פי הכללים המקובלים בשוק, ישנה לגיטימיות לנסות ולהשתמש בטקטיקות ומניפולציות שונות כדי להעלות את ערכה, קרי להעלות את הרייטינג. במקרה של מהדורת החדשות, הדבר נעשה בעיקר על ידי מניפולציות על הקשב שלנו, שימוש בפרובוקציות ובסנסציות ממינים שונים, תיאורים מפורטים של מעשי זוועה והרצה חוזרת של דימויים אלימים עד גבול מסוים. אלו הם החומרים מהם עשויות המהדורות. אך לא אלו בלבד.

מהדורת החדשות היא מוצר מסחרי, ובתור מוצר מסחרי, על פי הכללים המקובלים בשוק, ישנה לגיטימיות לנסות ולהשתמש בטקטיקות ומניפולציות שונות כדי להעלות את ערכה

באופן כללי, בזמנים שאינם מוגדרים כזמני חירום, ניתן להבחין בבירור בנטייה של העורכים שלא להציף את הצופים בחדשות "רעות" בלבד, אלא לשפר ולייפות מעט את תמונת המציאות על ידי מתן ביטוי לנושאים קלילים, משעשעים ואופטימיים, גם אם אלו אינם באמת בעלי עניין רב לציבור או שהתוכן שלהם צהוב ורכילותי בעליל. על הרקע הזה, של המתח בין העיתונאות המקצועית לבין המגמות המסחריות של עולם המדיה, נוצר המעבר החד מדי בין המהותי למיותר, המעיק על המגישים של המהדורה, כמו גם על הצופים בה.

הזהות העצמית של הצופים היא מרכיב מהותי בתופעה זו של "מעברים חדים". מבחינה זו, החדשות הן מנגנון היוצר אחדות, סולידריות והשתייכות למעגלים שונים של זהות. עצם העיסוק המשותף בתכנים מסויימים כבר משפיע על הצופה בכך שהוא הופך להיות דומה לשכנו שניזון מאותה המהדורה (אם כי שניהם, כמובן, לא מאמינים לתקשורת). בנוסף, התגובה הרגשית לחדשות יוצרת אחדות בקרב כלל הצופים - "כולם" מביעים רגשות דומים נוכח מקרים שונים, "כולם" מוטרדים/מזועזעים/נדהמים במידה דומה. ובכל זאת, ישנם נושאים הנוגעים לכל אדם, או רק לתושבים של המדינה, או רק לאזרחיה, או רק לבניה של קהילה מסויימת.

לעיתים לא כל כך רחוקות, ישנם נושאים הקשורים לקהילה מסוימת ומעוררים כעס וזעם בקרב מי שאינו משתייך לאותה הקהילה. בנקודה הזו, "כולם" הופכים ל"אנחנו" ו"הם". תופעת ה"מעבר חד" עשויה להתרחש גם על הרקע הזה, של מעבר מעניין הנוגע לכל אחד לעניין הנוגע רק לקבוצה מסוימת: מהסכמה וסולידריות להתנגדות ולשנאה.

אם כן, מה מרגישים הצופים כאשר הם נחשפים למעבר חד מהסוג הזה? המעבר החד, החד-מדי, מעיסוק בנושא כאוב וטעון לעניין שטחי ונבוב יוצר תחושה בלתי נמנעת של ניכור, קהות ואדישות. נכון, הצופים -- כלומר אותם אנשים שלא מוותרים/נמנעים/מחרימים את החדשות בתואנות מסוג "אז למה לי פוליטיקה עכשיו" וכן צופים במהדורה -- מודעים ברמה כזו או אחרת להיגיון המנחה את עורכי המהדורה, גם אם אינו מנוסח באופן מפורש וגלוי. ואף על פי שהם עשויים להיות קשובים ומרוכזים יותר בתחילתה של המהדורה בהשוואה לסיומה, או לקרוא עיתון/ספר במקביל לצפייה, בכל זאת המועקה של המעבר החד מדי מתנחלת גם בקרבם.

מחקרים מאשרים את הטענה ומוכיחים כי צפייה בחדשות 'רעות', והרי עיקר החדשות הן 'רעות', מובילה לפגיעה ביכולת קבלת ההחלטות ולעיסוק מוגבר בתופעות שליליות בחיי היומיום

המילים של שלומי ברכה מלהקת משינה ״בסן פרנסיסקו הגשרים זקוקים להחלמה, ברוסיה עוד אסון של רכבות...״ נכתבו בעידן שבו חוויית ההלם וההצפה מהמדיה רק החלה להתפתח והחדשות מהעולם מוזכרות בתור גורם נוסף, אך לא יחידי, לדחף האסקפיסטי של הדובר. ובכל זאת, נדמה שהשיר מיטיב לבטא גם את רוחם של אותם אנשים הנמנעים מצפייה בחדשות באדיקות. טענתם המרכזית היא שלא צומחת מהצפייה בחדשות שום תועלת ממשית, אלא רק דכדוך ופסימיות. מחקרים שונים אף מאשרים את הטענה ומוכיחים כי צפייה בחדשות "רעות", והרי עיקר החדשות הן "רעות", מובילה לפגיעה ביכולת קבלת ההחלטות ולעיסוק מוגבר בתופעות שליליות בחיי היומיום. אז למה צריך את זה?

הצופים בחדשות בקביעות, מלבד כוחו של הרגל, עושים זאת בדרך כלל מנימוקים הקשורים בצורך החיוני לדעת מה קורה במציאות סביבם ולהיות מעודכנים, הן מבחינה קיומית, בכל הקשור בנושאי ביטחון וכלכלה, והן מבחינה של איכות החיים והרווח הצרכני שעשוי לנבוע מן המידע המוצג. כמובן שהפרזה וכפייתיות בתחום זה, כמו בכל תחום אחר, עשויות להוביל לפגיעה בתפקוד, אך הרוב הגדול של הצופים בחדשות מרכזים את המאמץ שלהם במהדורת הערב המרכזית בלבד.

"כולם" צופים במהדורה כדי להיות מעודכנים וכדי להרגיש שייכות למעגלים השונים, ובינתיים סופגים עוד ועוד תיאורים ותמונות של אסונות, מלחמות ופשעים מתובלים בקורט של קלות-דעת ושעשוע בלתי מזיק, במעבר חד. "כולם" סופגים תכנים המעוצבים כדי לגרום להם להיות זומבים חסרי מודעות-עצמית, המוכנים להתגייס בן רגע לטובת המעגל הנידון של ה-"אנחנו" לעומת ה"אחרים". קשה שלא לראות את הקשר בין העיסוק הפופוליסטי בזוועות וטרגדיות של "אחרים", לבין השטחיות והאדישות כלפי אותם אנשים שאמורים להיות חלק מ"איתנו", חלק מ"כולם".

אז מה היה שלומי ברכה כותב בגרסה החדשה של "למה לי פוליטיקה עכשיו" בעידן המידע? האם היה מתייחס לעודף העצום של המידע המקיף אותנו? נשאלת השאלה, האם הזמינות המיידית של המידע מכל רחבי הגלובוס, המבטיחה זרם בלתי פוסק של ידיעות וחדשות, מחייבת אותנו לקלוט את אותו זרם אדיר? הרי ברור שאין לאף אחד יכולת ממשית לעשות זאת, וברור שהיכולת לאמפתיה ולסולידריות מוגבלת, אז למה להיות מוטרדים מכל כך הרבה דברים שאין ביכולתנו להכיל אותם או להשפיע עליהם?

הרי אם אייטם פופוליסטי שעוסק באכזריות של דעאש היה מקדיש את אותו הזמן שהקדיש להצגת הזוועה להצגה מעט יותר מעמיקה של התופעה הנידונה, הצופים היו ודאי יוצאים נשכרים. לפחות בטווח הארוך. אם כן, קשה שלא לתהות אודות אותה נטייה אסקפיסטית, אותה הימנעות נחושה מצפייה במהדורות חדשות, אם אין היא נובעת בעצם מאותה תופעה של "מעבר חד"? אולי, באופן לא מודע, אותם "לא-צופים" מושבעים, פשוט לא מוכנים שיהפכו אותם לאדישים, קהים ומנוכרים בעל כורחם מול המסך?

גם אם לא נתהה על אפשרות ההפרדה בין מהדורה של חדשות 'טובות' לבין מהדורה של חדשות 'רעות', כיצד היו נראות מהדורות של חדשות המיועדות לעסוק בנושא אחד ויחיד?

אולי יש מקום לחשוב על אפשרויות אחרות של הצגת אירועי היום בארץ ובעולם, כאלו השוללות מראש את אותו היגיון מסחרי של עורכי החדשות? כאלו שלא יחדירו אטימות וחוסר-חמלה ללבבות הצופים?

גם אם לא נתהה על אפשרות ההפרדה בין מהדורה של חדשות "טובות" לבין מהדורה של חדשות "רעות", כיצד היו נראות מהדורות של חדשות המיועדות לעסוק בנושא אחד ויחיד? האם ריכוז המידע בנושא אחד ינטרל את הנטייה של העורכים לפרובוקטיביות? אפשר לדמיין מהדורה העוסקת אך ורק בביטחון, המציגה את מצב העניינים באותו הזמן באופן ענייני ומדווחת על דברים שליליים לצד דברים חיוביים הקשורים בביטחון, אך לא 'קופצת' לעסוק בהפרעות האכילה של איזו דוגמנית-על מיד לאחר מכן.

התחושה הבלתי נמנעת של מועקה הנלווית ל״מעבר החד״ של המגישים צריכה להדליק אצלנו כמה נורות אזהרה, באשר לאופן שבו אמצעי התקשורת מתייחסים אלינו - הצופים. ייתכן והמעגל הרחב ביותר של "כולם" עשוי להתרחב ולהעמיק בעקבות זאת.