והקוראים שומעים את הקולות

עם תפוצתם של ספרי השמע הקריאה עוברת שינוי מהותי, וספרים נוכחים במקומות ובזמנים חדשים. האם הם מקלקלים או מוסיפים לחוויית הקריאה?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

בסצנת הפתיחה של סרט הנעורים ״ליידי בירד״ (2017), שמתרחשת בסקרמנטו בשנת 2002 נראות נערה ואישה מבוגרת נוסעות יחד במכונית ומקשיבות בתשומת לב רבה. כעבור רגעים ספורים מתברר שהן הקשיבו לסוף הרומן ״ענבי זעם״ מאת ג׳ון סטיינבק. לשתיהן יש דמעות בעיניים, וניכר על פניהן שעברו חוויה רגשית חזקה.

מיד לאחר סיום הספר שולפת הנערה קלטת מן הנגן ומחזירה אותה לקופסה. היא בודקת את הקופסה ומכריזה: ״22 שעות״. היא מתכוונת לאורכו של הספר: 22 שעות, ובמהדורה המודפסת באנגלית 464 עמודים.

אריזת ספר השמע, המעידה על כך שהוא הושאל מספרייה, מלמדת שכבר בשנת 2002 ספרי השמע היו חלק אינטגרלי מחיי היום יום של האמריקנים. הם היו כבר אז נגישים לכל וניתן היה לשאול אותם בחינם מכל ספריה ציבורית.

ספר השמע ממשיך את המסורת ארוכת השנים של הקשבה לסיפור, או לספר, אגב עיסוקים אחרים

הסצנה הזאת היא גם דוגמה מצוינת לשימוש בספר השמע בארצות הברית של ראשית המאה ה-21. בגלל המרחקים העצומים והמציאות שבה א/נשים חוצים את היבשת בנהיגה שנמשכת ימים, ספר השמע נתן, ועדיין נותן, לנהגים ולנוסעים אפשרות להעביר את הזמן בצורה המשלבת הנאה והתפתחות אישית.

מבחינה זאת ספר השמע ממשיך את המסורת ארוכת השנים של הקשבה לסיפור, או לספר, אגב עיסוקים אחרים. בספרה ״החיים החברתיים של הספר: הקריאה בצוותא בבית במאה ה-18״ (The Social Life of Books) החוקרת אביגיל ויליאמס מתארת את הצורות המגוונות שבהן כבר במאה ה-18 וה-19 א/נשים חוו סִפרות. קריאה בקול רם שימשה בין היתר כהסחת דעת, לאלו שעסקו במלאכת יד (כפי שמתואר, למשל, בספריה של ג׳יין אוסטן), וזאת הייתה גם דרך מהנה להעביר את הזמן במסע ארוך ומשעמם, או בערב קודר.

ספר, משקפיים, שמיכה

כך, כבר מאות שנים. תצלום: כיילב וודס.

קריאה בקול רם בבית הייתה חלק מתרבות הפנאי של המעמד הבינוני, וגם כלי ביטוי למי שהיו מעוניינים להופיע בפני קהל. בחלקה השני של המאה ה-18 קריאה מסוגננת בקול רם נחשבה למיומנות תרבותית מוערכת, לצורת בידור ואפילו לאמנות, וא/נשים חיפשו הזדמנויות להקשיב לקריינים מוכשרים ומרגשים.

במאה ה-20, קריאה בקול רם למבוגרים נעלמה כמעט, אבל התפתחויות טכנולוגיות, כמו למשל הרדיו, אפשרו למאזינים לשבת בבית בנחת, וכמו במאות הקודמות, להמשיך ליהנות מקריינים מעולים הקוראים באוזניהם ספרים. כבר משנות השלושים, הרדיו בארה"ב ובבריטניה שידר תוכניות שבהן הקריאו סיפורים, ספרים בהמשכים, מחזות ותסכיתים, ותוכניות כאלה משודרות שם גם כיום.

מקובל לראות בהמצאת הפונוגרף בשנת 1877 את המקור לספרי השמע, ובתומס אדיסון את אבי הז׳אנר. אבל רק חמישים שנה לאחר מכן החלו בארה"ב להקליט ספרים על גבי תקליטי ויניל, כחלק מ״פרויקט ספרים לעיוורים בוגרים״.

בשנת 1930, בשימוע בפני הקונגרס, ביקשה הלן קלר מחברי הבית לעצום את עיניהם ולדמיין את עצמם לרגע בעולם החשוך של העיוורים. היא הפצירה בהם לחשוב מה הם היו מוכנים לתת כדי שתהיה להם אפשרות לקרוא ספרים. מסתבר שדבריה של קלר השפיעו השפעה עמוקה על השומעים, והקונגרס החליט להעניק תקציבים לפרויקט. רק לשם המחשה, את הספר ״חלף עם הרוח״ מאת מרגרט מיטשל הקליטו על גבי 80 תקליטי ויניל, ו״מלחמה ושלום״ מאת לב טולסטוי הוקלט על גבי 118 תקליטים.

בשנת ה-70, כשבארה"ב החלה הפצה מסחרית של ספרי שמע, הם נתנו פתרון לאוכלוסיות נוספות שעולם הספרים לא היה נגיש להם עד אז. ספר השמע אפשר לאנשים עם רמת אוריינות אקדמית נמוכה, מי שסבלו מלקויות למידה או דיסלקציה, או מי שהתמודדו עם בעיות בשפה וקושי בקריאה, לעקוף את מכשול הפענוח שהציב הספר המודפס ולהקשיב ולקלוט ישירות את משמעות הטקסט.

לאחרונה נעשו ניסיונות רציניים לפתח את ספרי השמע כצורת אמנות העומדת בזכות עצמה, ואינה זקוקה יותר למקור מודפס

כל עוד הופצו ספרי השמע על גבי קלטות או תקליטורים, השימוש בהם היה מסורבל יחסית ולכן נותר מוגבל. ההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות, בעשור השני של המאה ה-21 הפכו את ספר השמע לפופולרי ביותר. כיום רוב המקשיבים החדשים מאזינים לקבצים דיגיטליים בעזרת אוזניות. התקליטורים או הקלטות שראינו, למשל בסרט "ליידי בירד", נעלמו כמעט לגמרי. המצאת הנגנים הדיגיטליים ואחריהם הטלפון החכם, אפשרו דרכים חדשות ונוחות הרבה יותר, להאזנה לספרים.

עד לפני זמן קצר, ספרי שמע היו רק מהדורה של כותר שראה אור בדפוס. לאחרונה נעשו ניסיונות רציניים לפתח את ספרי השמע כצורת אמנות העומדת בזכות עצמה, ואינה זקוקה יותר למקור מודפס. בישראל, ינץ לוי פרסם לאחרונה ספר למבוגרים ״הספד לאגרנט״ כפרויקט אודיו בלבד.

כיום ספר השמע נהנה ממעמד חזק ביותר בשוק הספרים. בעוד בחמש השנים האחרונות לא חל שינוי במספר הספרים המודפסים והספרים דיגיטליים הנמכרים, מספר ספרי השמע שנמכרו הוכפל.

הוצאת "אודיבל" (Audible), הוצאה לאור המתמחה בספרי שמע, אשר החלה לפעול בשנת 1995 ונקנתה על ידי אמזון בשנת 2008, מציעה כמעט חצי מיליון כותרים באנגלית ובשפות נוספות.

גם בישראל ספרי השמע זוכים לפופולריות. בשנת 2010 החלה לפעול ההוצאה לאור של ספרי השמע ״אייקאסט״, ועד כה הופקו בה כ-1900 ספרים למבוגרים וילדים.

לפני שנה החל המרכז ללימודי הרוח בספריה הלאומית (בניהולה של נטע שפירא) בפרויקט משותף עם משרד החינוך ששמו ״ספריה בכיס״, במסגרתו אלפיים ילדים מעשרים בתי ספר מקשיבים לספרי שמע.

אוזניות, דשא, פרחים

האם לשם הולך הסיפור? תצלום: סאי קיראן אנגאני

אבל מסתבר שלמרות ההצלחה המסחרית העצומה של הז׳אנר, מעמדו של ספר השמע שנוי במחלוקת. יש המסתייגים ממנו ואפילו פוסלים אותו על הסף, אבל למרבה ההפתעה גם רבים מאוהדי הז׳אנר מגלים כלפיו אמביוולנטיות.

בחרתי לכתוב על ספר השמע כדי לברר מדוע, למרות שאני מקשיבה לספרים בהנאה גדולה כבר שנים רבות (עוד מאז שהופצו על גבי קלטות) אני עדיין מתייחסת אליהם כמו אל מין חטא מתוק (guilty pleasure) שאני מתענגת עליו, אך מתביישת להודות בו. מסתבר שאני לא לבד. חוקרי ספרות וקריאה וגם אוהדי הז׳אנר מרגישים שההעדפה הזו שלהם כרוכה במידה של אשמה.

הקשבה לספרים היא אחת מצורות הקריאה הבודדות שא/נשים מתנצלים לגביה

חוקר הספרות האמריקאי מתיו רוברי, הראשון שחקר ברצינות את נושא ספר השמע, מסביר בתחילת ספרו The Untold Story Of The Talking Book (משנת 2016) מדוע החליט לחקור את הנושא:

״הפרויקט החל כשחבר סיפר שקרא ספר, ולפתע היסס, חזר בו והודה שהוא בעצם לא קרא אותו אלא הקשיב לו. הקשבה לספרים היא אחת מצורות הקריאה הבודדות שא/נשים מתנצלים לגביה. ההתנצלות שלו הייתה כל כך שונה מהדרך הרגילה שבה א/נשים רגילים להתגאות בספרים שקראו (כסוג של הישג אישי וסימן של הצטיינות), שהרגשתי שאני חייב לבדוק את מקורות הבושה״.

גם חוקר הקריאה דניאל וולינגהם כותב על אותה אי נוחות, ומקדיש לסוגיה מאמר בשם ״האם הקשבה לספר שמע היא רמאות?״ הוא מעיד על כך שפעמים רבות הוא נשאל, דווקא על ידי אנשים שמקשיבים לספרי שמע, אם להקשיב לספר ולא לקרוא אותו בדפוס זאת רמאות.

וולינגהם אמנם מסביר בפירוש שאין כל רמאות בהקשבה לספר שמע, כיון שמלבד העובדה שספר מודפס דורש פענוח וספר שמע לא, מחקרים מצאו שהבנת הנשמע והבנת הנקרא כמעט זהות. אבל מתגובות המאזינים, נראה כי בכל זאת ישנה כאן דילמה.

גם המשיכה של א/נשים שאינם בעלי מגבלות ראיה או קריאה לז׳אנר, איננה פשוטה להבנה כפי שניתן היה לחשוב. לאורך השנים טענו באוזניי חברים שחוסר העניין שלהם בספרי שמע נובע כנראה מכך שהקליטה שלהם איננה שמיעתית. מסתבר שלא כך הדבר.

עד ממש לאחרונה היה נהוג לחשוב על שצורות התפישה והלמידה שלנו כרוכות בנטייה טבעית. אנשים האמינו שיש להם תפישה ויזואלית, שמיעתית, קריאתית או תחושתית. תרם לכך ה-VARK) visual auditory reading kinestetic), הסקר המפורסם שבודק את סגנונות הלמידה של סטודנטים, אותו פיתח בשנות ה-90 איש החינוך הניו זילנדי ניל פלמינג. אבל מחקרים עכשוויים בתחום הקריאה מתנגדים לחלוקה הזאת, וכיום חוקרים מתייחסים להעדפות אלו כאל הרגלים נרכשים ולא נטיות טבעיות.

מחקר שפורסם לפני שנה בכתב העת הבריטי לפסיכולוגיה גילה שסטודנטים שהעדיפו ללמוד בצורה ויזואלית היו בטוחים שיזכרו את החומר בתמונות, וכאלו שהעדיפו ללמוד בצורה מילולית האמינו שיזכרו מילים. אולם לא נמצאה התאמה בין העדפות אלו לצורה שבה הם זכרו את המידע מאוחר יותר.

יותר מזה, כיום החוקרים טוענים שהעובדה שאנשים מנסים לבצע משימות מסוימות בצורה שהם מאמינים שהיא מתאימה להם (ויזואלית, שמיעתית וכו'), אינה מקדמת אותם באמת.

דוגמה נוספת ליחס המורכב כלפי ספרי השמע בעולם הספרים היא העובדה שלמרות שגשוגו המסחרי, עדיין לא קיים אוצר מילים מוסכם, בעברית או באנגלית, שיאפשר לדון בנושא בצורה אחידה. במאמר זה בחרתי להשתמש במילים ״ספר שמע״ כדי להבדיל את הספר שלו מאזינים מספר קריאה. בהוצאת "אייקאסט" בחרו בשם ״ספר מוקלט״ (אולי משום שהם מקליטים ספרים ומוציאים אותם לאור), וקיים גם השם "ספר קולי" שבו בחר העיתונאי ירון לונדון בפרסומת שעשה לאייקסט. באנגלית נעשה שימוש גורף כמעט במונח Audiobook.

נשאלת השאלה האם אנחנו מקשיבים לספר שמע או מאזינים לו? יש הבדל: בניגוד להאזנה לרדיו, למשל, שנעשית לעיתים קרובות ברקע פעולות אחרות, הקשבה היא פעולה מודעת שמצריכה ריכוז וכוונה. למי שמקריא את הספר בקול בחרתי לקרוא קריין (גם אייקסט בחרו במילה זאת).

באנגלית קיימות בעיות דומות: בהוצאת אודיבל הקריין נקרא narrator (מספר), אבל זאת בחירה בעייתית, כיון שבספר קריאה יש למילה הזאת משמעות שונה לגמרי, ולעתים קרובות היא מתייחסת לקולו של המספר בסיפור עצמו. בנוסף, בספר קריאה יש לדמויות קולות ייחודיים משלהם, אבל בספר השמע ישנו קול נוסף מובהק וממשי שאינו חלק מהעלילה – קולו של הקריין.

מיקרופון

כלי ספרותי וגם דמות בספרות. תצלום: מריה פרננדה גונסאלס

כדי להבין יותר את ההבדל המהותי בין קריאה והקשבה החלטתי לעשות ניסוי המשווה ביניהם. בחרתי ספר יחסית קצר (תשע שעות שמע): הרומן Grief Cottage ("בית היגון") משנת 2017, של הסופרת האמריקאית גייל גודווין. גודווין היא סופרת ממוצא דרומי (היא שייכת לקבוצת הסופרים הדרומיים שעליה נמנים פלאנרי אוקונור, טום וולף, ג׳ון קנדי טול ואחרים), ולעיתים קרובות עלילות הרומנים שלה מתרחשות בדרום.

קראתי את הספר בדפוס עד מחציתו, ואז התחלתי להקשיב לו.

״בית היגון״ מסופר בגוף ראשון, מנקודת מבטו של מרקוס, ילד רגיש המתייתם בגיל עשר מאמו, ועובר לגור אצל דודתה של אמו המנוחה, במדינה אחרת באי קטנטן בקרוליינה הדרומית.

האיכות הדרומית הזאת בלטה במיוחד כשהקשבתי לספר. למשל, הגיבור מרקוס מדבר אנגלית אמריקנית תקנית, אבל רוב תושבי האי מדברים בניב דרומי. בעוד שבדפוס הבדל זה מסתכם רק בבחירת המילים, ולעיתים באיותן, ספר השמע מאפשר שימוש באפקטים הקוליים וכך יכולתי ממש לשמוע את הניב הייחודי של הדמויות השונות. כך מצליח ספר השמע להעניק ממד נוסף לזרוּת ולתלישות של מרקוס, הילד שנעקר מביתו וזר לסביבתו, באופן שנאמן לטקסט ומחזק את המשמעות שלו.

בזכות ספרי השמע, ספרים מגיעים למרחבי חיים וחוויה שהם לא היו בהם קודם, להקשרים ולזמנים חדשים

אף שהספר מסופר בגוף ראשון, ומרקוס הוא שמספר לנו את העלילה ומתווך לנו את הדמויות האחרות, העובדה שהקריין/שחקן ג׳ייקוב יורק מצליח לתת לכל דמות את הייחוד שלה באמצעות המבטא, חיתוך הדיבור, והטון, מגוונת ומעשירה את הספר וקצת מפצה על הקושי הנובע מכך שקול אחד הוא גם הקריין (narrator) וגם הגיבור הראשי שהוא המספר (narrator).

ההשוואה בין קריאת הספר ״בית היגון״ ובין ההקשבה לספר השמע הבהירה לי שאילו חוויות שונות בתכלית, ממש כאילו אין מדובר באותו ספר.

ספר השמע בוודאי אינו מתאים לכולם. קורא ש״בולע״ ספרים ונוהג לרפרף על הטקסט ולדלג על פסקאות, עלול להרגיש שספר השמע מגביל, מאט את הקצב, ומאלץ אותו להקשיב לכל מילה. ולהיפך: קורא המעדיף ליהנות מספר בניחותא, להרהר ולהתעכב על מילים ורעיונות, בוודאי יירתע מהעובדה שבספר השמע קשה לחזור לאחור כדי להקשיב שוב למשפט מסוים. בנוסף, ישנם גם קוראים שסולדים מהרעיון שקריין/ית יתערב בצורה כלשהי באינטראקציה שבינם ובין הספר. אבל ישנם גם א/נשים שמעדיפים את ספרי השמע דווקא בגלל הקריינות, ובוחרים ספרים לאחר שבדקו מיהו הקריין.

בסופו של דבר, כדאי לזכור את הטיעונים של חוקר הקריאה דניאל וולינגהם: ספרי השמע אינם באים להחליף את ספרי הקריאה, אלא הם מוסיפים אוריינות (literacy) לרגעים שבהם היא כלל לא הייתה אפשרית או קיימת. כדאי להבין את ההבדלים בין ספר הקריאה וספר השמע ולנצל את היתרונות של כל אחד מהם כדי שיעזרו לנו להבין מה בדיוק מנסה הסופר לומר לנו.

ספרי שמע אמנם אינם חידוש של השנים האחרונות, ובצורות שונות הם מתקיימים כבר שנים לא מעטות, אבל דומה שלאחרונה, בזכותם, ספרים מגיעים למרחבי חיים וחוויה שהם לא היו בהם קודם, להקשרים ולזמנים חדשים, ומשתתפים בעיצוב מחדש של הדרך שבה אנו צורכים תכנים ספרותיים, ושל הדרך שבה אנו מתנהלים ביומיום שלנו.

 

ארנה רז היא דוקטור לספרות אנגלית, העוסקת בטקסט הספרותי כמקור היסטורי וחברתי. היא כותבת ב-Times of Israel ומנהלת קבוצת פייסבוק ופורום בשם "אלמנות ממשיכות הלאה".

תמונה ראשית: מתוך "צעירה קוראת על ספה" (1920), איזק ישראלס, תצלום: ויקיפדיה

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ארנה רז.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על והקוראים שומעים את הקולות

אני חושב שהשאלה המרכזית שלא הוזכרה כאן היא לא אם החוויה שונה, אלא האם זוכרים ספר שמקשיבים לו באותה מידה כמו קריאת אותו הספר. כמי שהקשיב לספרים רבים התחושה שלי היא שלא. לרוב, אנשים מקשיבים לספרים לא בניחותא אלא כשהם נוסעים או הולכים. במקרים כאלו קשה להתרכז כמו כשיושבים וקוראים ולכן אני חושב שמשהו קצת מתפספס. כמובן שהמחשבה נודדת גם כשקוראים אבל אני מרגיש שאני זוכר קצת פחות מספר ששמעתי בהשוואה לזה שקראתי.

02
אפרת

אורנה יקרה, תודה על המאמר המעולה! השכלת אותי מאוד! ותיארת בצורה הכי מדויקת את החוויה שלי. בשבילי הקשבה לספרים היא עונג גדול שאני לא מתכוונת להתנצל עליו בפני אף אחד ואף פעם. לפעמים אני מרגישה שזאת הצלה עבורי- בנסיעות הארוכות, בעבודות הסיזיפיות של הבית, באיוורור ממאמרים ומהצורך לחשוב ולנסח. הספרים מאפשרים לי להתמסר לסיפור יחד עם האפשרות לבהות ולחשוב. אהבתי להקשיב לסיפורים עוד מילדות, כשהקשבתי לתוכניות התסכיתים כילדה, ואני אוהבת את הנוכחות של המספר/ת- מעדיפה מספרות, והן לא קרייניות, הן מספרות סיפור ועבורי זה כאלו הן מספרות רק לי. האודיובוקס פתחו עבורי עולם שלם של קהילות, וביקורות וסופרות/ים, גם כי אני מקשיבה רק באנגלית. ואיזו אפשרות אחרת היתה לי לשוטט ברחבי טקסס/טנסי/יוסטון, וממש לחוות את הצלילים משם (קצת כמו שסיפרת :)) בלי האודיו? וכל פעם כשאני מסיימת, אני עצובה, כי זאת פרידה ממשית מקול וחוויה. שמחה לקרוא שיש על זה כתיבה ומחקר, זה מאוד מסקרן, ואלך לקרוא. אני דרך אגב משתמשת באתר scribd- שזה אתר שיתוף קבצים מוצלח מאוד גם אודיבול של אמזון. ואם לא הייתי שומעת לא הייתי מצליחה לקרוא- הקצב בהקשבה הוא עשרות מונים יותר מהיר מקריאה. ועבורי, חוויה של מילים, סיפור חוויה ועונג אינה מצריכה דף ודפוס- זה בלב ובנפש וזה מספיק. תודה תודה!

03
סופי

מאמר מצויין על אורינות וביטוייה, נחשפתי לספרי שמע בארה"ב בשנות השמונים, בהסעות הילדים,
בדרכים הארוכות. אופן הקריאה של הnarrator, נתן מימד נוסף לשמיעה ולכוריאוגרפיה של הספר.
בעברית אני מעדיפה את הספר הכתוב, לעתים על פני הקריאה בקינדל.
באנגלית ספרי השמע הם בחירה מועדפת שלי.

04
מישהו

מאמר מעניין. ישנו היבט שפחות מדברים עליו בקשר ל"ניצול" הזמן על ידי הסכתים וספרי שמע - והוא השימוש בהם כחלק מאבדן היכולת שלנו להשתעמם ולהרהר. במובן הזה שמיעת ספר שמע הפוכה מזמן ההרהור והתובנה שלאחר ובמהלך קריאת שמע ודומה יותר לסרט - היא הופכת את המאזין לפסיבי הרבה יותר.

05
ניר

מסכים איתך, גיל. גם אני הקשבתי למספר ספרים תוך כדי נהיגה ומצאתי שמכיוון שאני נדרש לחלוקת קשב בין הספר ומטלות הנהיגה הולכים דברים לאיבוד ואין הדבר דומה לקריאה. אולי שמיעה של ספר בסביבה שקטה ותוך כדי ריכוז בנשמע שלא תוך כדי פעולות אחרות ישפר את התוצאה. עוד לא ניסיתי :)